מחיר החשיפה

לפני שבועיים פרסמתי טקסט ב"העין השביעית" שעסק ברן שריג ודנה ספקטור. כאשר שלחתי את הטקסט לעורך שלי, שוקי טאוסיג, הוא התקשר אליי ושאל אותי "תגיד, מה אתה בעצם רוצה לומר". הוא צדק (הוא בדרך כלל צודק): התקשיתי להסביר מה אני רוצה

אל הטקסט ההוא הגעתי מתוך תחושת חמלה. חמלה על השניים שנדהמו לגלות את עוצמת החשיפה. העמדה הזו שלי, עמדת החמלה ביחס לשניים, זכתה ללא מעט הרמות גבה. אחרי הכל, הם הזמינו את החשיפה, שני הנרקיסיסטים האלו, הם בחרו בבמת החשיפה המוחלטת שאין מוחלטת ממנה. אז מה עכשיו אתה מרחם על אלו שנכנסו לעניין בעיניים פקוחות? הטקסט שלי ניסה לטעון שלמרות העיניים הפקוחות, מי שנכנס לטלוויזיה, מי שבוחר לחשוף את חייו בטלוויזיה (לעומת בלוג, לעומת עיתון, לעומת רדיו), לא תמיד מבין או מודע לעוצמה של המדיום הזה ולמחיר שהוא גובה ממך.

היום שריג וסקפטור השתלטו על "ידיעות אחרונות". הוא כותב אלפי מילה ב"שבעה לילות", היא מוסיפה כמה מאות נוספות ב"שבעה ימים". הוא מספר את "האמת שלו", היא מספרת על חוויות הנסיעה לאמסטרדם. קראתי את שני הטקסטים ואני מודה שהם גרמו לי לחשוב (גם לשוקי הם גרמו לחשוב, משהו אחר לגמרי – הנה כאן). אז הנה שתי המחשבות שלי – אחת על הטקסט שלו, אחת על הטקסט שלה. נתחיל איתה.

"בחיי שהמדינה היא זאת שהשתגעה, פשוט יצאה מדעתה המחופפת. אני נזכרת במשהו שאמא שלי אמרה לי כשהכל התחיל: "הדור שלכם פתטי", נדה בראשה. "בחיי, אתם כמו ילדים קטנים, כל כך צדקנים ושמרנים. בחברה הגבוהה והבוהמיינית של תל-אביב בסבנטיז, דברים כאלו היו קורים כל הזמן, ואף אחד לא הניד עפעף או הזדעק כאילו מדובר ברצח". אני חושבת קצת על מה שאמא שלי אמרה ונראה לי שזה נכון, אנחנו באמת דור ילדותי ושמרני ורפובליקני. אני חושבת שזה בגלל שההורות הפכה לערך עליון וההתניה הזאת, של הילד במרכז העולם, פשוט הפכה את הנשים למדגרות מסורות שאסור שיהיה להן שום דחף או חשק. כשהכל נמדד דרך הפריזמה הזאת של הילדים, אסור לאישה להיות שום דבר חוץ מאמא."

מעניין.

עם הטענה שהדור שלנו (בני ה-40 עוד מעט), וגם הדורות שצעירים מאיתנו, הסטודנטים שלי למשל, הם דור שמרני וצדקני ורפובליקני, אני יכול להסכים. אני זוכר שדיברתי עם חברת סגל בכירה באחד המוסדות שאני מלמד בהם והיא היתה נרעשת מכך שהיא מביעה בפני הסטודנטים שלה עמדות רדילקיות והם אלו שמזדעזעים מהן, בשעה שזה אמור להיות הפוך: הם צריכים להביע עמדות רדיקליות והיא צריכה להזדעזע מהם. זה לא קורה כיוון שהם כל כך שמרנים, כל כך ימנים, כל כך רפובליקנים.

את הטענה שהפכו את הנשים לאמהות ורק אמהות, אני מכיר היטב מכתיבתה של ריקי כהן. במשך שנים היא טוענת שהאמהות גורמת לנשים להרגיש אשמות שיש להן רגשות שהן לא בהכרח הרגשות הכי אימהיים בעולם. יש בזה משהו.

ספקטור מתלוננת שבשנות ה-70' דברים כאלו, אישה נשואה מתאהבת בגבר נשוי, גבר נשוי מתאהב באישה נשואה, ושניהם מפרקים את התאים המשפחתיים שלהם לטובת תא חדש, התרחשו כל הזמן ואף אחד לא התרגש. זה נשמע נכון אבל חלקי. שכן בשנות ה-70', על פי רוב, כל מהלך ההתאהבות, פירוק, בניה, כל רגשות התסכול, כעס, אכזבה וכאב, כל אלו לא תועדו בגוף ראשון ושודרו כמעט בזמן אמת בטלוויזיה. תיבת התהודה שבתוכה חיים כעת שריג וספקטור הופכת את הסיפור הקטן, הבנאלי, הלא נורא מיוחד של שניהם, לסיפור לאומי.

הדור הזה הוא אולי דור רפובליקני ושמרן אבל לא בטוח שאזרחי שנות ה-70' הנאורים והמאגניבים, היו מגיבים אחרת אם אותם הדברים שהתרחשו אז, היו מתרחשים אל מול פני האומה.

והערה לגבי שריג.

"מפרק לפרק החל וגאה התסכול. גולדמן מצולם על ידי מיכל שמשחקת איתו לגמרי ביחד, לבוסי יש את קים, לישי יש את דפנה שנותנת בראש אבל עולה לזירה, ולי יש את האישה הכי מהממת וטובה ואמיתית ושווה בעולם, ובכל זאת מבחינתי 'מחוברים' היא המצאת הבדידות, סדרה שלמה שצילמתי לבד, רק אני עצמי ואנוכי עד שאפשר היה להשתגע, במה שקוראים לו 'שוט המלט'. "להיות או לא להיות" עם המצלמה במקום גולגולת. וכך, הפכו שמונה חודשים של צילומים עבורי למאה שנים של בדידות, וכך הלך לו הקרע וגדל".

אחד הטיעונים המרכזיים של רן הוא "תפסיקו לחיות את החיים שלי ותחיו את שלכם". זה טיעון משונה כשהוא בא ממי שהחליט לאפשר לכולנו לחיות את החיים שלו. מה ציפית שיקרה כאשר הפנית לעצמך מצלמה ב'שוט המלט' וידעת שכך ישודרו חייך במשך שלושים וכמה פרקים? קרה מה שהיה צפוי שיקרה: אנשים חיו את החיים שלך ולכן יש להם כל כך הרבה מה לומר עליהם. זה לא קניבליזם – זה הפורמט.

בניגוד למה שטענתי בטקסט שלי, שמי שהולך ל'מחוברים' יש בו יצר נרקיסיסטיות מובנה, טוען רן שמי שהולך ל'מחוברים' מחפש גאולה לנפש כואבת, גאולה שלמרבה שמחתו, הוא מצא. רן  משתדל מאוד לא להאשים את עידית בשום דבר אבל הנה כאן, בקטע שציטטתי הוא דווקא מאשים: הוא מאשים אותה בכך שהיא לא עלתה על המגרש, שלא שיתפה פעולה, שעצם הפאסיביות שלה וחוסר הרצון שלה לשתף איתו פעולה, הבהירו לו עד כמה הוא בודד.

אינני מכיר הזוגיות שלהם ויתכן שזו אינדיקציה טובה לבדידות הזוגית שבתוכה הם חיו, אבל יש אפשרות נוספת, ואני לא בטוח שרן משקלל אותה (ואולי כן, אני לא יודע). האפשרות הנוספת היא שהדרך שלו לגאולה, דרך 'שוט המלט', דרך "כנסו לחיי למשך כמה חודשים", דרך "הנה האמת שלי ב-3,000 מילה בשבעה לילות", הדרך הזו פשוט לא מתאימה לכל אחד. יתכן שגם עידית מחפשת גאולה לנפש כואבת וזוגיות לא מתפקדת, אבל זו לא גאולה שעוברת דרך מסך הטלוויזיה, דרך העין השופטת והאכזרית של מאות אלפי אנשים, דרך החשיפה המוחלטת בה יש דיונים ארוכים על מציצות, סמים ודמי מזונות.

האם לא יתכן שרן נאלץ להתמודד לבדו עם הפרויקט שלקח על עצמו פשוט מכיוון שהפרויקט לא מתאים לכל אחד?

בסופו של דבר, אני עדיין עומד מאחורי הטיעון שלי. למרות שני הטקסטים המעניינים של שריג וספקטור, על אף היותם מנומקים וכואבים, אני עדיין סבור ששניהם היו לגמרי לא ערוכים ומוכנים למהומה שנוצרה.

אנשים מפרקים משפחות כל הזמן. הם נפרדים, בוגדים, עוזבים וחוזרים כל הזמן, בכל מקום. אבל כאשר הדבר נעשה בפריים-טיים, בתוכנית שמבוססת על אשליה שאתה באמת מכיר את הנפשות הפועלות (רן מסביר בטקסט שלו עד כמה העריכה יכולה להיות אכזרית, מגמתית ולא הוגנת), עוצמת התגובה משתנה. שריג הפך באחת למסומם הזה שרוצה מציצות וספקטור הפכה לשרמוטה הזו שעזבה ילדה קטנה ובעל מהמם. התחושה הסובייקטיבית שלהם כבר לא מעניינת – הם הפכו לאובייקט, נחלת הכלל.

אני עדיין חושב שאף אחד מביניהם לא צפה את עוצמתה השורפת של החשיפה הטלוויזיונית שאין קיצונית ממנה. למרות שהשניים חיים, אוכלים ונושמים חשיפה רגשית מוחלטת, למרות שהם הזמינו את החשיפה, פתחו לה את הדלת ושיתפו ועדיין משתפים איתה פעולה, למרות שהם לגמרי משחקים את המשחק (איך אתה יכול להתלונן שאנשים חיים את החיים שלך במקום את שלהם כאשר אתה מתמסר לצלם שמצלם אותך עומד על הראש וכותב אלפי מילה על הנישואים המפורקים שלך לעיתון הנפוץ במדינה?), אני עדיין מרגיש כלפיהם בעיקר חמלה. מהמקום שבו אני נמצא הם נראים לי כמו בובות בתיאטרון בובות ענק, כמו מיצגי פריק שואו שכל שנותר להם לעשות הוא להמשיך ולרקוד בשמחה מעושה.

וכן, יתכן שבסוף אני הוא הפתי בסיפור הזה. יתכן שאני הוא התמים שלא מבין שעבדו עליו, שלא מבין שבעצם הכל הפוך על הפוך, דפקנו את השיטה, מכרנו לכם כנות מחופשת, תשוקה מכובסת ועכשיו כולם מתעסקים בנו (וזה מה שכל הזמן רצינו), ונמשיך לתת לכם את מה שאתם רוצים כי זה גם מה שאנחנו רוצים. יכול להיות.

אני מקווה בשבילם שאני הוא התמים וכל זה הצגה אחת גדולה.

16 מחשבות על “מחיר החשיפה

  1. מעניין, תמיד חושבים על הדור הצעיר כעל ליברלי יותר מקודמו אבל הנה חלה התפתחות הפוכה.
    אולי זה מעיין fine tuning של ההליך המחשבתי מליבראליות קיצונית למשהו יותר מאוזן. אולי זה קורה בגלל שהדור הנוכחי הוא תוצר של גברים ונשים (כמו אימו של גולדן) ששכבו עם כל העולם ואחותו והשאירו אחריהן שובל של הרס על חשבון הנאה רגעית ואישית. ואולי בגלל סיבות אחרות.
    אין ספק שיש אנשים שסוברים אחרת.
    take it from the guru –
    http://www.youtube.com/watch?v=QgJljf6BK88

  2. אנשים תמיד התעניינו ברכילות – על החברה הגבוהה, על הפוליטיקאים, על הירקן ועל כוכבי הקולנוע. אולי זה חלק מהרצון האנושי לדעת בדיוק מה קורה אצל אחרים, ולא להסתפק במה שהם מציגים בפנינו, ואולי זה נובע מהכמיהה לדעת שכולנו בעצם אותו דבר, והצרות שלנו משותפות לכולם – לא רק אנחנו עייפים מבני זוגנו, לא רק אנחנו בודקים מה הפסדנו, לא רק אנחנו מהרהרים בטעויות שעשינו או לא עשינו.

    מעבר לכך ויותר מכל, המחוברים מצטיירים כמנותקים, מפוזרים, תלושים. אולי זו המצלמה שמוציאה מהם את הפחדים והחרדות, אולי הם היו כך מהתחלה, אבל ההרגשה שנוצרה אצלי היא שהמציאות הפתיעה אותם; הם איבדו שליטה על חייהם, והחשיפה שהיו כל כך מורגלים בה, הפכה מאוהב לאויב מרושע. לחפש גאולה מזככת לנפש בתוכנית (לכאורה) ריאליטי? עדיף לחפש חלווה ב-H&M.

    החשיפה של דנה, לאורך השנים, לא היתה חשיפה עצמית בלבד; היא כתבה על אחרים, ולא תמיד באופן מחמיא, דבר שהוסיף להרגשה שאפשר וצריך לחפור בסיפור, כדי שתקבל קצת מהדיסה שבישלה במו ידיה, כדי "להראות לה" שלחשיפה יש גם פנים מכוערות. יתכן שספקטור היתה נשארת עם א' שלה אלמלא השתתפה בתוכנית ואולי היתה נפרדת ממנו, אבל הדרך בה נפרשו ההתלבטויות וההחלטה, הדרך המודעת-לא מודעת הזו, גרמה לי לחוסר נוחות. לא, אני לא חייבת לקרוא מדורי רכילות, אבל כשהידיעות על הפרידה והבגידה מופיעות בכל מקום ממש, זה הופך לבלתי אפשרי, ומציצני באופן מביך ממש.

  3. אני לא יודע עד כמה הסיפור הזה הוא סיפור לאומי או כמה אנשים מזדעזעים ממנו, אם לא הייתי קורא אודותיו בגלוב, סביר מאד להניח שלא הייתי יודע על כך כלל ואולי הלוואי שלא ידעתי. היו הרבה נושאים חמים ומעניינים בפיד שלי בשבועיים האחרונים, אף אחד מהם לא כלל את מעלליהם של ספקטור ושריג.

    אני מאד מזדהה עם הפסקה האחרונה בדבריה של תמר. אני לא ראיתי את מחוברים ואת מחוברות ואת ספקטור הכרתי רק מהטורים שלה שקראתי לפני כמה שנים, כשעוד הייתי קורא את ידיעות אחרונות.

    הריאליטי הופכת את הכל כל כך ציני ומגעיל שאני לא יודע אם הפרידה הזו לא נעשתה למטרת יחצ"נות או למטרה אחרת, אם היא בכלל אמיתית. התגובה היחידה האפשרית היא שיעמום מעורב במיאוס. כמו מישהו שצפה בעל כורחו ביותר מדי פריק שואוז והתגובה היחידה שהוא יכול להפיק מול הגידם התורן היא פיהוק.

  4. גב' ספקטור ממסחרת את החיים שלה כולל כל הרגשות שלה כבר שנים. היא עושה את זה תמורת תשלום נאה. זאת פרנסתה וזאת החלטה שלה לגמרי. בהתחלה היא מכרה את רגשותיה כרווקה, אחר כך כאמא ואשה, ועכשיו שוב כרווקה. מעניין מה היא תמכור בגיל 45 או בגיל 80. "אני רווקה בבית אבות, שוב לבד". לגבי רן שריג אין לי שום דיעה עליו. אבל שיהיה לו לבריאות.

    עד שהם כתבו את הטורים האלה היית יכול להרגיש חמלה, לדעתי אחרי שהם פרסמו אותם ביודעין ובשיתוף פעולה מלא, מדובר במהלך שהוא כולו מסחרי. המכירות של ידיעות אחרונות עלו היום, בגלל השער האחורי. בהתחשב בעובדה שגם דנה היא עובדת של ידיעות, הרי שגם היא הצדיקה את המשכורת החודשית שלה. לדעתי הסיפור הזה היה רומנטי אולי מתישהוא, אבל עכשיו הוא מתחיל ונגמר בכסף, זה הכל.

  5. לפני כמה שנים ניתקתי את הכבלים ומסרתי את הטלוויזיה לחברה של המשפחה. מאז התחיל תהליך מוזר של חוסר איפתיות כמעט מוחלט כלפי אנשים שאני לא מכירה או שאין לי שום דרך לדבר או לתקשר איתם. אני הולכת רק להופעות של להקות קטנות שאני יכולה לדבר איתם אחרי ההופעה, הרכילות היחידה שממש איכפת לי ממנה היא על אנשים שגרים בבנין שלי, בעניין דרמות משפחתיות יוצא לי לגלוש בכל מיני פורומים של יעוץ ולראות מה רואה אצל אנשים אחרים בבית, אבל שם לפחות, כשאני אומרת משהו, אני יכולה לקבל תגובה מהאדם בצד השני.

    גם אני לא ראיתי את התכנית ובעצם זאת הפעם הראשונה שאני שומעת על הסיפור הזה.

    ברגע שמשהו עובר עריכה לשידור הוא מאבד המון מהאוטנתיות שבו, והופך להיות פחות ופחות מעניין בשבילי. ברגע שאין לי דרך להביע את דעתי בנידון ולקבל איזו תגובה מהאדם המדובר, אני מאבדת עניין לגמרי. סביר להניח שזו הסיבה שאנע קוראת הרבה פחות ספרים והרבה יותר בלוגים בשנתיים האחרונות, ולא ראיתי סרט כבר חצי שנה לפחות.

    ניסיתי לנסח מה שיש לי להגיד על הסיפור הזה, ואיכשהו באמצע גיליתי שזה פשוט לא מעיננין אותי מספיק בשביל שתהיה לי דעה על הנושא, אושרם או סבלם של דנה ספקטור ורן שריג פשוט לא חשובים לי מספיק כדי לעורר איזושהי תגובה רגשית. אולי זה היה שונה אם הייתי צופה בתכנית, אבל ממש קשה לי לדמיין את עצמי עושה את זה.

  6. הטעות פה היא ההנחה שכל העניין הזה הוא יותר "סיפור לאומי" היום מאשר סיפורים כאלה היו אז, או שאז "אף אחד לא התרגש מדברים כאלה" והיום כן. אני לא חייתי בשנות ה-70', אבל נדמה לי שהבגידות של משה דיין* היו נושא לא פחות חם אז מאשר הרומן של ספקטור ושריג היום, והיה הרבה יותר סיפור לאומי (ויעידו על כך גם חלק מהתגובות מעליי). ההבדל הוא שהסיפורים של אז היו "סודות" – מה שדווקא הפך אותם ליותר מרגשים מאשר אלו של היום, שהופכים מאוד מהר לעיסה קרה.
    ההנחה השגויה הזו קיימת רק בגלל שאנחנו כרגע בליבו של הסיפור הזה. עוד שבועיים אף אחד לא יזכור שום דבר מזה. לחשוב כמה הריב בין סער לאלירז היה "הסיפור הלאומי" רק לפני כמה חודשים. עוד שנה, ובטח עוד 30 שנה, אף אחד לא יזכור את "תתקדם!" ולא את ההתחברות של המחובר/ת. את בגידות דיין כן.
    *בהקשר הזה צריך לזכור גם שגיבורי התרבות שלנו השתנו.

  7. כקוראת, כל הכתיבה על הסיפור הזה גורמת לי להרגיש שדנה ספקטור מרמה אותי. היושרה שיחסתי לה הלכה לאיבוד. כרגע אני בעיקר מרגישה סוג של אי-נוחות.

    אני לא שופטת את הבגידה; אני כן זוכרת דברים שהיא כתבה לפני שנה ושנתיים ועל הטיול שהיא עשתה למשל לתאילנד (ורק הסופ"ש כתבה שאמסטרדם היא הנסיעה הראשונה שלה מאז שמאיה נולדה), ועוד כל מני שמיותר לפרט. בדרך שלה להתחמק בטורים האחרונים ולהצדק (או אולי לרצות לצאת יותר "מסכנה" (זו לא המילה הנכונה, אבל כרגע לא עולה לי מילה אחרת), לשאוב אמפטיה) משהו בה הלך לי לאיבוד.

  8. לא ראיתי את מחוברות. ולא את מחוברים.

    איכשהו החשיפת יתר הזו נראתה לי מוגזמת מדי, והנחתי שאים דרך לעשות תוכנית כזו בלי לצאת ערום לגמרי, ולא הייתי בטוחה כמה בא לי לראות את ה-"סלבריטאים" או ה-"סלבריטאים לרגע" או ה-"כאילו סלבריטאים" יום יום שעה שעה בחייהם.
    גם למציצנות צריך להיות סף, בעיני.

    שמעתי על התוכניות בלי סוף – כמה החשיפה מעניינת, כמה שמתגלים צדדים נוספים באישיותם, איזה פורמט ייחודי, וכו'.
    זה עדיין לא עשה לי את זה.
    בשורה התחתונה סלבריטאי שמוכשר בזכות משהו שהוא עושה מעניין אותי בדיוק באותו נושא שהוא מוכשר בו, ולא באיך הוא מנהל את שאר חייו.

    אולי זה לא נורמלי בחברה שלנו שהפכה להיות כל כך חשופה ומציצנית, אבל ביני לבין עצמי הערכתי שלראות את האנשים האלה, חשופים כל כך רק יוריד מערכם בעיני.

    כל זאת על מנת להגיד את הדבר הבא – לא באמת מעניין אותי הסיפור של דנה ורן. אבל מסתבר שאין דרך לחמוק ממנו. אחרי הפרסום החלקי, והפרסום המלא, וההעלבות, והחשיפה העצמית – משהו מרגיש לי בעיקר מרומה – כאילו כל החשיפה האיטית והמדוברת הזו בעצם הייתה מתוכננת היטב, לפרטי פרטים… עד כדי כך שגם מי שלא ידע על מה מדובר עכשיו יודע הכל.

    וכן, אולי ספקטור ושריג לא הבינו למה הם נכנסים כשהם מכניסים מצלמות לחיים שלהם 24/7.
    אולי הם לא חשבו על זה עד הסוף, או נגועים בתמימות יתר [קשה לי להאמין, אבל אהיה מוכנה לתת להם את הספק הסביר].
    תכלס כשפורסים את החיים מול המצלמה ונותנים לכל העולם ואישתו מקום בשורה הראשונה לצפות, קשה להניח שהצופים יעשו את ה-cut בין סוף התוכנית לבין חיי היום יום שלהם. הם במידת מה הפכו לרכוש ציבורי מרצון, ואח"כ המשיכו להשתמש בציבור לצרכיהם מסיבות השמורות עימם [אמפטיה ציבורית, אהבת קהל, אולי?].

    מקווה שעכשיו אנשים לא יוכלו לטעון לא ידעתי – כשאתה שם את עצמך מול מצלמה 24/7 אתה הופך ברצון ובמודע לחלק מהיום יום של אנשים אחרים. ככה זה. גם אם לא חשבת שזה מה שיקרה.

    שיהיה שבוע טוב לכולם.
    שחר

  9. רגש החמלה במקומו, אבל אצלי הוא מלווה בכעס, מכמה סיבות: המסחור הציני של הרגשות ושל הסיפור שלהם. נדמה שזה סיפור רכילות שבו לא הפפרצי אורבים למפורסמים, אלא המפורסמים מתחננים למרבה במחיר/בתפוצה שיציג את סיפורם.
    חמור מכך הוא הילדות, משני הצדדים מעורבות ילדות קטנות ואיש לא טורח לברר מה גבולות החשיפה. ספקטור ושריג יכולים לחשוף את חיי הרגש והמין שלהם, זה בין עצמם לבין שותפיהם לחיים, אבל את הילדים אי אפשר לשאול וצריך לתת את הדעת לגבי הצד המוסרי, עד כמה זה מוסרי לחשוף אותם לתהליכים הללו, ועוד בעידן שבו הכל מתועד לנצח במאגרי הרשת. מה יקרה לילדות הללו בעוד כמה שנים כשיחשפו לתכנים הללו? שחבריהם יחשפו אליהם?
    שניהם מתגלים כמו בני טיפש-עשרה שעסוקים ב"קורבן" שהם מקריבים כדי "לחיות את החיים", ואיש מהם לא מביא בחשבון שהם כבר לא בני שש עשרה, אלא הורים.

  10. לאייל (12): המפורסמים של פעם (משה דיין כדוגמא שהוזכרה קודם) היו מפורסמים בזכות משהו: שר בטחון, מצביא גיבור וגאון אסטרטגי (כשהוא עדיין היה כזה), למשל. סיפורי הבגידות היו העיסוק בטפל מבחינה זו. המפורסתמים של היום מפורסמים בגלל… היותם מפורסמים ופיגורות תקשוריות ריקניות וחלולות. הספקטורית היא סה"כ בעלת טור באיזשהו מוסף של ידיעות אחרונות – וזה הרבה מאוד ביחס למפורסתמים אחרים (מי זה רן שריג ומה הוא עשה בחיים שלו? אני לא מתכוון לפתוח גוגל ולבדוק). המפורסמים ההם יכלו לרצות פרטיות ולהתחמק ממיני פפראצי, המפורסתמים היום מוגדרים על ידי העיסוק התקשורתי בהם. בלעדיו הם אינם קיימים. כדי להיות קיימים הם ילבו את האש ויקריבו הכל – כולל הפרטיות של הילדים שלהם.

  11. תסתכל על זה כך –

    העובדה שאתה ורבים אחרים מתעסקים בנושא הבאמת זניח ושולי הזה באופן כמעט אובססיבי ובפרט העובדה שהוא תופס כותרות ומיקום של אייטם מרכזי אפילו במהדורות חדשות "נורמליות" (כלומר, לא רק אצל גיא-פינס) … אולי מצביעה על הנורמליות שהמדינה הזו גולשת אליה, בלי משים.

    העובדה שבטחון, מדיניות ואפילו כלכלה כבר לא כל-כך מעניינים את האזרח הקטן יותר (מתוך יאוש, מתוך אפטיות … זה לא חשוב) והוא מעדיף LINE-UP חדשותי "נורמאלי" כמו בשאר העולם … זה דווקא פתח לתקווה, לא?

  12. אני חושב שהנזק העיקרי של מחוברים וכל מיני ריאליטי חושפניים דומים היא תרבות החשיפה שהם מעודדים. כשאני מסתכל על ביתי המתבגרת (שתודה לאל עדיין לא נחשפה למחוברים אבל את הגג הבא היא בטח כבר תראה) ועל כל אמצעי החשיפה המידיים שיש לה (פאלפון-עם-מצלמה-וקישור-ישיר-לפייסבוק) אני רואה איך בקלות רבה הנורמה של לחשוף הכל לכולם כל הזמן תשתרש כחלק מהמגניבות. עובדה, דנה ספקטור המגניבה עושה את זה בטלביזיה. זה עוד נדבך בויתור הוולנטרי על הפרטיות. והוא יתפשט, כמו כל דבר מה"סלב" ל"פשוטי העם". אישית אני חושב שזה לא טוב. למרות שככה בטח חושבים כל ההורים שאיתרע מזלם להיות הורים ערב המהפכה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: