כנס מעניין התקיים היום בצהריים בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. הכנס עסק בסדרה "מחוברים", במשמעות שלה בכל הקשור לדרך שבה "העצמי" מוצג ומיוצג, בדרך שבה הסדרה עסקה בסוגיות מגדריות ועוד.
לאחר דיון תיאורטי-אקדמי, הגיע תורו של המושב השני. במקור היו אמורים להשתתף במושב הזה שלושה מכוכבי "מחוברים": בוסי, שריג וגולדן. באופן שלא באמת הפתיע אף אחד, השניים הראשונים הבריזו. גולדן דווקא הגיע. לצידו ישבו רם לנדס, מיוצרי הסדרה, ואורנה בן-דור, בימאית של סרטים דוקומנטריים. מנחת הדיון היתה מרב מיכאלי (יחד עם ד"ר דוד גורביץ), אשר מעבר להיותה אושיית טלוויזיה, מלמדת בבית הספר לתקשורת בתשע השנים האחרונות.
כבר בשאלה הראשונה הדיון ירד מהפסים. אינני זוכר במדויק את השאלה (אותה שאלה מרב) אבל אני זוכר את התשובה (של גולדן). במקום לענות לעניין, החליט גולדן להתמקד בנימה ובטון של השואלת, קבע שהיא תוקפנית והחל לתבל את תשובותיו בכל מיני הערות סגנוניות שכל מטרתן היתה להראות כמה הוא חכם, כמה מרב אגרסיבית, וכמה הוא נאלץ להתגונן ("תראו בשביל מה יצאתי מהעבודה באמצע היום. טוב, קיבלתי החלטה ועכשיו אני אתמודד איתה", אמר).
בואו נשים דברים על דיוקם: מרב היא אישיות דעתנית, מאוד דעתנית. היא שאלה שאלות לא פשוטות, לעתים פרובוקטיביות ותקיפות במובן זה שהיא עמדה על כך שהיא תקבל עליהן תשובות לא מתחמקות. לדעתי, המוניטין שיצא לה כפמיניסטית תקיפה, עמד לה הפעם לרועץ. בשלבים מסוימים של הדיון נראה היה שלא משנה מה היא תשאל, הפאנל יתייחס אליה כאל מי שבאה לריב. בפועל, ההפך היה הנכון. מהרגע הראשון גולדן התנהג באגרסיביות ובגסות רוח שהיה בה משהו דוחה וילדותי.
מהרגע שהדיון מוסגר כמתקפה (שלא היתה) ומגננה (שלא היה בה צורך), חלק גדול ממנו הופנה להתכתשויות ומאבק כוחות שלא כיבד אף אחד מהצדדים.
אבל לא לשם כך אני כותב.
אני כותב כיוון שבשעה וחצי שבה התנהל הדיון, חזרה וצפה מילה אחת: "מרגיש". גולדן ירה את יריית הפתיחה כאשר אמר שהוא "מרגיש מותקף". "ככה זה מרגיש לי", "זו החוויה שלי", ציין.
מכאן והלאה, זו היתה חגיגה של "מרגישים". כולם דיברו על איך זה "מרגיש" להם, ומה הם "הרגישו". גולדן דיבר על "חוויה מרגשת" שרק מי ש"מרגיש" אותה יכול להבין אותה וכן הלאה. גם בן-דור ולנדס דיברו על איך זה "מרגיש" ומה הם "הרגישו" כאשר הם צפו, ערכו, ביימו. כאשר הגיע שלב השאלות של הסטודנטים, רבים מהם בחרו להתייחס למאבק שהתנהל מול עיניהם. "אני דווקא לא הרגשתי שמרב תקפה אותך", אמרה סטודנטית אחת. "חבל שאתה מרגיש ככה". אורנה בן-דור אמרה שהיא דווקא "הרגישה" מותקפת וכי אפשר היה לשאול את אותה השאלה בטון פחות תוקפני. לנדס אמר שאם גולדן "הרגיש" מותקף, בן-דור "הרגישה" מותקפת וגם הוא "הרגיש" כך, אז החוויה של כולם היא דומה; כולם "הרגישו" אותו הדבר.
בעיני, הבחירה ברטוריקת ה"מרגיש" אינה מקרית.
זו הרטוריקה של הסדרה כולה. היא הביאה אותה לדרגת האומנות האולטימטיבית, לקיטש. היא לא עוסקת במחשבות, בידיעה או בטענות סדורות. היא עוסקת ברגשות. "כך אני מרגיש – ומה את מרגישה?". גולדן בסך הכל יישם את הפרקטיקה שהביאה אותו עד הלום: "אני אגיד לך מה אני מרגיש". במקום לנהל דיון שכלתני, דעתני, נוקב וכנה, התנהל דיון רגשי ועם רגשות, כידוע, אי אפשר להתווכח. כך, כאשר סטונדטית שאלה את לנדס שאלה הוא ענה: "אני לא יכול להתווכח עם מה שאת הרגשת כשצפית בסדרה". בדיוק. אי אפשר להתווכח. ואם גולדן "מרגיש" מותקף כנראה שזו החוויה האישית שלו בפאנל. אי אפשר להתווכח עם זה. אפשר רק להתנצל. אז מרב התנצלה. כי ככה שי "מרגיש".
לשיא הגיע גולדן שנשאל על ידי מרב: "למה השתתפת בתוכנית? בשביל מה?", וענה לה שהיא בעצם שואלת אותו שאלה שניתן להבין ממנה כאילו הוא עשה משהו לא בסדר, כאילו הוא צריך להתנצל. ואז הוסיף שהוא עשה את זה בעיקר בשביל הריגוש: "יש כאלו שעושים בנג'י בשביל להשיג את הריגוש הזה, יש אנשים שקופצים ממטוסים, שרוכבים על אופנוע, שמחליפים בחורה כל לילה, ויש מי שבוחר להנחות כנסים". כן, זו היתה הרמה של גולדן. אגב, לנדס הסכים עם גולדן ואמר שיש בשאלה נימה שיפוטית. דיקאנית בית הספר, ד"ר אוה ברגר, הגיבה ואמרה שהשאלה "למה?" היא לא שאלה שיפוטית. אם כבר היא שאלה שמבקשת מידע, היא שאלה שיש בה סקרנות בסיסית: למה עשית את מה שעשית. זה כמובן לא שכנע אף אחד. הם "הרגישו" אחרת.
אני מוצא את השיח ה"מרגיש" הזה, כחלול ובעיקר פחדני. אני לא נגד רגשות; לכולנו יש אותם, אף אחד מאיתנו לא נהנה כשפוגעים בהם ואם עושים את זה מול קהל גדול, זה בכלל לא נעים. אלא שנראה שגולדן לא היה מוכן לקבל שום דבר חוץ מהערצה עיוורת ומוחלטת לאומץ ולכנות הרגשית שלו. מהרגע שהוטל צל של ספק במניעיו, הוא נדרך כמו קפיץ כי הוא, אתם יודעים, "הרגיש" עם זה לא טוב. לכן הוא קיבל החלטה שהוא יצא מהדיון הזה הכי חכם, הכי שנון, הכי לא מתנצל על שום דבר. זה בטח "הרגיש" לו נהדר.
לדבר על "מרגיש לי" זה לדבר מפוזיציה של "אין לך איך להתווכח איתי". הדיון עובר מהמישור הרציונאלי למישור האמוציונאלי. כאן בדיוק נוצר הנתק בין האקדמיה לבין הכוכב "המרגיש" (נתק עליו הצביעה אחת הסטודנטיות שאמרה שהיא "מרגישה" שהיא עדה לויכוח בין אמא לאבא). הנתק נובע מכך שהאקדמיה מבקשת לדון בכלים רציונאלים בתופעות שמעניינות אותה. היא חוקרת, שואלת, מנתחת, בודקת ובעיקר היא מטילה ספק, היא מטילה ספק בכל דבר. גולדן לא מוכן לכזה שיח, בטח לא כאשר הוא עצמו נמצא במרכזו.
ההתרשמות שלי היתה שגולדן (עדיין) חי בסרט. במשפט הראשון שלו הוא טרח להבהיר שמי שחושב שהוא מכיר אותו, בגלל שהוא ראה אותו בטלוויזיה, טועה. "אתם לא מכירים אותי ב-shit", ציין. לא בטוח שמי מהנוכחים באולם הצטער על כך.
כתיבת תגובה