אני ניגש אל הפוסט בחשש מה. ידוע לי שאת הגלוב קוראים סטודנטים, בהם גם סטודנטים שלומדים אצלי בקורסים השונים במוסדות השונים. מניסיוני בשנים האחרונות, לכתיבה אודות היחסים המורכבים שבין מרצה וסטודנט יש פוטנציאל נפיצות רב. משום כך אני מבקש להבהיר כי ההתייחסות בטקסט הזה הינה כללית ולא ספציפית, עקרונית ולא מקומית.
באחרונה נתקלתי בטקסט הזה, של אריאל סרי-לוי, אודות הטקסט הזה, של בן זהבי בנרג'-מעריב. אל הטקסט של זהבי אני מבקש להתייחס בשתי רמות: התקשורתית והאקדמית.
ברמה התקשורתית, אין פלא ש"מעריב" לא נתפש יותר כעיתון ונרג' לא נתפש יותר כאתר אינטרנט של עיתון. עיתון, ואתר האינטרנט שלו, שמפרסמים טקסט כמו זה של זהבי, שמסביר איך לבצע עבירה אתית ופלילית, איך לקנות תואר בכסף תוך מעשה שקר ורמיה – ומפרסמים את הטקסט הזה תחת הקטגוריה "כלכלה->צרכנות", הם לא גופי תקשורת אלא סמרטוטי רצפה סרוחים.
היתה תקופה, לא מזמן, שחרב התהפכה מעל ראשו של "מעריב", וכלל לא היה ברור אם הוא ישרוד את הפסדי העתק שהוא ייצר. באותה התקופה, אמרתי לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, שזה יהיה אסון אם "מעריב" ייסגר כיוון שהוא חשוב לנוף התקשורת הישראלי, חשוב לדמוקרטיה, חשוב לשיח הציבורי. עבר לי.
ובאשר לזווית האקדמית. שתי הערות.
הטקסט של זהבי הוא מופת לכתיבה צהובה. ("אני לא אומר לכם לשדוד זקנות, אבל אם אתם כבר שודדים, כך תעשו את זה נכון: התקרבו אליהן, אבל בשקט. למרות שרובן חרשות, ישנן כמה קשישות שעדיין שומעות. לא הייתם רוצים שזקנה שומעת תתפוס אתכם, נכון?"). אבל מעבר לכתיבה הדלוחה, הטקסט יוצא מנקודת הנחה שמדובר במשחק במעמד צד אחד: הצד של הסטודנט.
המרצה, על פי זהבי, הוא לא פקטור. הוא סוג של מכונה אוטומטית, מכונה די סתומה. המכונה הזו לא מבחינה מימינה או משמאלה, וממילא לא מכירה את הסטודנטים (למרות שסמינר הוא קורס בו בהגדרה יש מיעוט משתתפים). זאת ועוד, אין חשיבות לשיעורים שמועברים בסמינר או לתוכן שמועבר בהם. כל שצריך לעשות הוא להופיע לשיעור האחרון, לקבל את המטלה, להסביר אותה לכותב העבודות המדופלם, וזהו. הצעד הבא הוא לקבל 90 ומעלה.
ובכן, צר לי לאכזב אתכם.
כמו בכל דבר, גם במקרה הזה אי אפשר להכליל. נכון, ישנם סמינרים שאין קשר בין התוכן שמועבר בשיעורים לבין המטלה. נכון, ישנם מרצים שלא טורחים להכיר את הסטודנטים וכל מה שהם רוצים לעשות הוא לתת ציון ולחזור למחקר שלהם. כן, גם כאלו יש.
אבל בדיוק כפי שאי אפשר לצבוע את כל הסטודנטים באותו הצבע (בחרו איזה צבע שבא לכם), אי אפשר לצבוע את כל המרצים באותו הצבע. במהלך הקריירה האקדמית הממש לא ארוכה שלי, בדקתי מאות רבות של עבודות, סמינריונים, סמינרים שנתיים ושאר טקסטים. אני מודיע לכם חגיגית וחד משמעית, שאפשר לגלות בקלילות מי קנה עבודה ומי כתב אותה בעצמו. בקלילות.
הנה רק שתי דוגמאות:
רוב הסמינרים במדעי הרוח והחברה נכתבים כחלק מתהליך: הצעת מחקר, רפרט, התייעצויות והנחייה ואז כתיבת עבודת הגמר. סטודנט שבכל השלבים עד לכתיבת העבודה, התבטא בדרך מסוימת, כתב בדרך מסוימת, התנסח בדרך מסוימת (פשוט מכיוון שזה הסגנון שלו), לא יכול לפתע, כמעשה קסם, לכתוב כמו ביאליק בעבודה הסמינריונית. הוא גם לא יכול לצטט שפע של מקורות באנגלית המנותחים בצורה דקדקנית ומרשימה בה בשעה שאותו הסטודנט עצמו התלונן שהוא לא מסוגל להציג מאמר די בסיסי בכיתה כיוון שהוא כתוב באנגלית.
בעיה נוספת של מזמיני העבודות היא שהם קנו עבודה על-יד. כלומר, זה שכתב את העבודה, במקרה יש לו עבודה על "מהגרי עבודה כתופעה פוסטמודרנית". זה נכון שהסטודנט אמר שיכתוב על "מהגרי עבודה בסכסוך הישראלי-פלשתינאי" אבל נו – פה יש מהגרי עבודה, שם יש מהגרי עבודה, יהיה בסדר.
אלו רק שתי דוגמאות – יש עוד המון דוגמאות שביחד הן כמו נורה אדומה ובוהקת הזועקת: "קנו אותי!" ו/או "העתקתי!".
מי שחושב שעבודות כאלו מקבלות 90, או אפילו 80 או אפילו 70, מוזמן להמשיך ולקרוא "מעריב". אמנם יש מרצים שיעברו על זה בשתיקה, או בגלל שהם מסרבים לראות את הנורה או בגלל שהם לא שמו לב אליה אבל מי שאכפת לו (רמז: אכפת לי) לא יעצום עיניים ומי שישלם את המחיר זה הסטודנט שמאמין לסיפורי מעשיות.
והערה שניה: מי שמשלם שכר לימוד (או שהוריו משלמים שכר לימוד), מי שהגיע לאוניברסיטה או למכללה לא כי מישהו הכריח אותו, אלא כי הוא בחר, כי הוא רצה, אבל בסופו של דבר קונה עבודה סמינריונית באלפי שקלים במקום להתמודד עם האתגר (ואין זה משנה אם המרצה טוב יותר או פחות, הקורס מעניין יותר או פחות), הוא אדם עצוב ומסכן. אני לא כועס עליו; אני מרחם עליו. הוא שקרן וגנב קטן והוא תמיד יהיה כזה.
כתיבת תגובה