אתמול, יום שישי, היה יום פתוח במכללה למנהל. מאות מועמדים הגיעו למכללה, הסתובבו, דיברו עם אנשי סגל והתלבטו מה ללמוד. בצהריים העניין נגמר ואני יצאתי לכיוון בית הקברות האזורי שליד המושב חדיד, בסמוך ליער בן שמן. שלושים יום עברו מאז שסבא שלי נפטר והגיע הזמן לבקר אותו, לראות את המצבה, לראות האם סבתא שלי, שמחכה לו שם כבר חמש שנים וחצי, מרוצה.
השעה היתה אחרי אחת בצהריים וברדיו התנגן לו שלמה ארצי עם תוכניתו "עוד לא שבת", שנראה כאילו היא שם מאז ומתמיד. בתקופה האחרונה משדר ארצי רק בתדירות של אחת בשבועיים כאשר בשבוע השני משדר רענן שקד. בחירה מעניינת.
אפשר לאהוב יותר או פחות את שלמה ארצי אבל אני לא אשכח לו את התוכנית הזו ביום שישי, שהיתה עבורי סוג של שפיות קטנה בתקופה שבה נשארתי שבתות בקציעות. שם, למעלה, בראש הבסיס הענק שבתחתיתו היה בית כלא מאולתר, ישב לו גדוד 52 של השריון אליו סופחתי לתקופה של חמישה חודשים. זו היתה ללא ספק אחת מנקודת השפל של השירות הצבאי שלי. בשירות הצבאי אתה לומד עד מהירה את המשמעות האמיתית של הביטוי "חור שלא ברא השטן". קציעות הוא לא החור הגרוע שבהם אבל הוא בהחלט ברשימת עשרת הגדולים. תקוע בסוף כביש שלצידו יש רק את ניצנה, מצרים, חול ושום דבר אחר, קציעות היה בשבילי הגיהנום בהתגלמותו.
בימי שישי, כאשר נשארתי לתורנות שמירות, הבסיס התרוקן כבר בשעות הבוקר המוקדמות ובשעה 1 בצהריים, הוא כבר היה שומם. שם, ליד הש"ג האחורי של הבסיס, פתחתי את הרדיו הקטן שלי, זה שאסור היה לי להאזין לו בשמירה, ושמעתי את שלמה ארצי מלחשש ומשמיע כמה שירים שגרמו לי יותר מכל לרצות לחזור הביתה אבל גם לזכור שיש "הביתה" ולמרות שקציעות נראית כמו קרע במרחבי הזמן-חלל, היא שייכת לכאן ולעכשיו ויש מצב שבשבוע הבא אוכל להוריד ממני את האבק האינסופי של המדבר.
הרפרטואר המוזיקלי שארצי משמיע בתוכנית אף פעם לא היה הדבר הכי חתרני בשכונה (בלשון המעטה) אבל לפעמים זה בדיוק מה שאתה צריך: קצת שקט ושלווה ומוזיקה נעימה.
השיר הראשון שארצי שם היה של בק, שמצויד בקליפ משונה במיוחד.
לאחריו הוא שם שיר שבזמן האחרון אי אפשר להימלט ממנו. בעוד כמה חודשים הוא יהפוך לדבר הכי מאוס ומסטיקי שאפשר להעלות על הדעת (אולי כבר עכשיו) אבל ביום שישי בצהריים, בשעה שלא מיהרתי לשום מקום אלא רק לביקור חטוף אצל סבא שלי, הוא התאים לי.
בעודי נוסע ראיתי מצד שמאל את המסלול החדש, המהיר לתל-אביב, המסלול בתשלום. השלט הורה שכדי לנסוע בו יש לשלם שישה שקלים. אם מישהו מחפש עדות לסיאוב שתוקף את מדינת ישראל הרי שהמסלול הזה הוא דוגמה מצוינת.
נניח שיש היגיון וצורך במסלול כזה. נניח. השעה היתה שעת צהריים ביום שישי – שום פקק לא נראה באופק. לא מדובר בכביש שש שניתן לטעון שהוא מקצר טווחים מפה לשם גם כאשר אין פקקים. פה מדובר בנתיב שכל מטרתו לתת דרך קיצור לאלו שממהרים לתל-אביב ויכולים לחייב את מקום העבודה שלהם כמו גם כדי לשמש משאבת כסף מציבור שגם כך נאנק תחת הנטל (ההסבר הרשמי של עידוד הנסיעה בתחבורה ציבורית והפחתת מספר כלי הרכב שנכנסים לעיר פשוט לא משכנע אותי). כך התפתחה מדינת ישראל: במקום לפתור בעיית תשתית כרונית, היא עושה ממנה כסף. אבל מדוע בשעות שבהן אין פקקים, אין ולא יהיו, לא פותחים את הנתיב לכולם? מדוע לצד הכביש עומד פס אספלט מפואר, ריק, ללא שימוש? ניתן היה לשחק משחק טניס שלם, ללא הפרעה, על הכביש הזה באותן השעות.
היזמים הסבירו שהגדולה של המסלול הזה נעוצה בכך שהוא יודע להתאים את תעריף הנסיעה בהתאם לעומס בכביש ירושלים-ת"א: ככל שהעומס גדול יותר, המחיר בכביש האגרה גבוה יותר. סבבה ומגעיל. בהינתן שיש כזו אופציה, מדוע בשעות שברור שאין שום פקק – נניח ב-4 לפנות בוקר – לא יורד המחיר לאפס שקלים? של מי הכביש הזה, של מי המרחב הזה, של מי המדינה הזו? איך הגענו למצב שבו מפקיעים כביש בדרך לתל-אביב ולא נותנים לך לנסוע עליו גם כאשר ברור שבשעות הקרובות אף אחד לא ישלם אגורה שחוקה?
חשבתי על הכביש הזה וחשבתי על סבא שלי, יליד הארץ שנולד ביבניאל. חשבתי האם הוא, השייך לדור מייסדי המדינה, היה מאמין שיום אחד כדי לנסוע מירושלים לתל-אביב נצטרך לשלם שישה שקלים כדי לנסוע על כביש ריק.
כתיבת תגובה