1. כאשר התיישבתי ב-1 בלילה לכתוב את הטקסט הזה ("היה כתוב באינטרנט") אשר התפרסם בבוקר שלמחרת ב"העין השביעית", ידעתי שהוא יעורר מהומה. לא מכיוון שהוא פרובוקטיבי, לא מכיוון שהוא שערורייתי, פשוט מכיוון שנראה שאף אחד אחר לא היה מוכן לכתוב אותו. היה ברור שלפניי יום של דיונים, ניתוחים ומאבקים סביב העמדה שהצגתי. לא שיערתי בנפשי שהם יהיו ברמה כל כך ירודה.
2. התגובות שקיבלתי על הטקסט היו מדהימות. עשרות תגובות מחזקות בטוויטר ועוד עשרות רבות של תגובות תומכות בדיונים הרבים שהתנהלו בפייסבוק ובדואר האלקטרוני. החלק המרתק בעיניי הוא התגובות שהגיעו מנשים. אלו הצביעו על חוסר התוחלת בטיעונים המושמעים מצידה של אחת הנשים אליהן התייחסתי בטקסט שלי, חנה בית הלחמי. לעומת זאת, בדיון בדף הפייסבוק של בית הלחמי כמו גם בדף הפייסבוק של "העין השביעית", הציגו גברים עמדות לוחמניות כשהם מצטלמים שעל פיהם סלוטייפ הממחיש ש"סותמים להם את הפה" בשל צו איסור הפרסום. זה לא הפריע לטיפוסים כמו אורי ברייטמן (שכותב את שמו בארבע דרכים שונות, כדי שגוגל ימצא אותו) לפרסם את שמו של האדם שנגדו התלוננו, כמעט בכל תגובה שלו. אתם מבינים, מה כבר יעשו לו?
העובדה שלא היתה כאן חלוקה מגדרית, העובדה שאני מקבל מייל מנשים בהן כתוב: "דמי רותח כבר למעלה משבוע מלקרוא את כל הטינופת של כל ה"חנות" האלה, שללא שמץ של מושג מנסות להיראות פמיניסטיות באגורה. אז שוב – תודה גדולה!" (זו רק דוגמה אחת מיני רבות – אני מניח שחנה מקבלת תגובות הפוכות, מגברים), מצביעה על הגיחוך בטיעון של בית הלחמי לפיו "המועדון של הבנים" מסתדר בלעדיה. כמה פשטני, כמה רדוד לצייר תמונה חד-ממדית של "הבנים" נגד "הבנות". האמת המרה היא שאין כאן שום מאבק "פמיניסטי".
3. וזה אולי הדבר שהכי הפתיע אותי. הרמה הירודה, הנמוכה כל כך של הטיעונים שבהם נתקלתי, במיוחד מבית הלחמי. היא התחילה את הטיעון שלה בכך שמפליא אותה ש"דווקא עיתונאי שעוסק ברשת יוצא נגד התקשורת החדשה". כנראה שבית הלחמי חושבת שהעובדה שאני עוסק בתקשורת החדשה, מלמד את התקשורת החדשה, רואה בה צדדים מדהימים, נותנת לה פס לעשות ככל העולה על רוחה.
לאחר מכן הטיעון השתנה: יובל דרור דואג לחבר שלו מהברנז'ה והוא לא נתן גילוי נאות. שוב, טענה כל כך נמוכה שזה מעציב. אני לא משמש כעיתונאי מאז עזבתי את "ידיעות אחרונות" בשנת 2008. כן, יש לי פינה בלונדון וקירשנבאום אבל אף אחד לא מציג אותי היום כעיתונאי ואם מישהו עושה את זה, אני משתדל לתקן אותו. זאת ועוד, את אותו איש תקשורת אני מכיר משיחת מסדרון אחת שקיימנו לפני 6 שנים בערך.
כאשר גם זה לא נדבק נעשה ניסיון שלישי: אין ליובל דרור טיעון בכלל, זה טוקבק אחד ארוך (אחר כך היא תתלונן על שנוקטים נגדה ב"סגנון מפחית ערך").
הלאה: יובל דרור בוחר להאמין לאדם שנגדו התלוננו, אני מאמינה למתלוננת. פאתטי. אני לא מאמין לאף אחד, שהרי ברור שמישהו כאן משקר. אני, בניגוד לאחרים, מודה שאני פשוט לא יודע. למרבה המזל, יש גוף מוסמך במדינת ישראל שאמון על הקביעות מהסוג הזה. אין לי בעיה שלחנה בית הלחמי יש דעה. רק שדעה זה כמו חור תחת – לכל אחד יש אחד כזה. בית הלחמי חושבת שהדעה שלה קובעת. היא לא קובעת בשיט.
מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה, שלא אמורה להפתיע את מי שעוקב אחר האישה. היא כל כך, אבל כל כך מלאה בעצמה, שבשלב מסוים זה הופך למשעשע. כך למשל, בתגובה שלה ל"העין השביעית", היא טוענת כי "הניסיון לעשות דה-לגיטימציה לעמדה נוגדת ולבעליה, עתיק כמו האדם. לצערם של חלק ממתנגדי, קשה להצליח בכך מולי מכיוון שאינני נסוגה מול המתקפות". לכשנאמר, אם לא יתנו לי מחמאות – אעשה זאת בעצמי.
יתכן שזה גם מה שמרתיע כל כך הרבה נשים, שלכאורה בשמן היא מדברת: הצדקנות האין סופית, תחושת המצור היוקדת והאמונה הפנאטית בצדקת הדרך שבינה ובין עובדות אין דבר וגם לא חצי דבר. כל המאבק שלה מבוסס על: "לאחר שקראתי את פירוט המקרה כפי שתואר על ידה ובחרתי להאמין לה בלב שלם, כי אני בספק רב אם ניתן להמציא את הרזולוציה המעשית, הנסיבתית, הפיזיולוגית והרגשית שנפרשה בפני לפרטי פרטיה". אין צורך בחקירה משטרתית, שופטים או צווים. מספיק להתרשם מהרזולוציה.
4. שוחחתי עם חבר על התגובות הסוערות שבהן התקבל הטקסט שלי ושאלתי אותו מדוע לדעתו זה קרה. אחרי הכל, אם יש כל כך הרבה תגובות חמות מכל כך הרבה אנשים – למה אף אחד אחר לא כתב את מה שכתבתי? לטענתו, יש חשש גדול מעימות עם בית הלחמי והחבורה המיליטנטית שלה. שוקי גלילי כתב בדף הפייסבוק שלי "ביצי פלדה", כאילו יש צורך באומץ מיוחד לצאת נגד החבורה הזו. עד כדי כך?
הנה תזה אחרת: הבעיה עם בית הלחמי היא לא סגנונה המתלהם, הפומפוזי והכאילו מנומק (אך בפועל ריק). הבעיה היא שהיא מיד מצהירה "אני פועלת למען נשים ונפגעות תקיפה מינית". מהרגע שהקלף הזה נשלף, אנשים רבים נרתעים. אם הם ימשיכו להיאבק היא תתחיל לספר סיפורי זוועה על נשים שהותקפו וגברים שתקפו (כפי שהיא אכן עושה לא פעם) ואז, יצטיירו אותם מבקרים כשונאי נשים, שוביניסטים (כפי שכבר ציירה אותי אחת המגיבות שלה), תומכים באנסים ושאר name calling שכל כך חביבים על בית הלחמי כדרך להשתיק ביקורת.
אולי אני סתום מדי מכדי שזה יזיז לי ואולי אני פשוט יודע מי אני. אני לא זקוק להטפות מוסר מבית הלחמי והן לא עושות עליי רושם. לה ולשכמותה, אין מונופול על דאגה לנשים, חמלה על המותקפות וכעס על התוקפים. אני גם לא מתרשם ש"העבודה החשובה שהיא מבצעת" נותנת לה בלעדיות על עיסוק בנושא והבעת דעה עליו. באירוניה מסוימת, בית הלחמי, באקט "גברי", מתנפלת בברוטאליות על כל מי שמעז לעסוק בטריטוריה שלה ולהביע עמדה אחרת. היא שולפת טיעונים נמוכים, אישיים כדי לתקוף את הצד השני (ואז מתלוננת על אד הומינם) ומסרבת בכלל לדו-שיח. אחרי זמן קצר אתה מגלה שאתה מדבר עם מישהי שסגנונה מסתכם ב"לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון אני צודקת אני צודקת אני צודקת אני צודקת אני צודקת אתה טועה אתה טועה אתה טועה אתה טועה לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון לא נכון".
5. אני מפנה את הסבלנים מביניכם לקרוא את הפוסט של בית הלחמי ואת מאה ושישים ומשהו התגובות שיש בו. אפשר להתרשם מסגנונה של הכותבת (שאינה נסוגה ממאבקים מעין אלו). את תשומת הלב שלי משכה אחת התגובות האחרונות (נכון לעכשיו):
תודה!
לא ידעתי, לא שמעתי, אז תודה… הולכת להפיץ, אי אפשר לשתוק.
תודה.
ואולי זה מסכם את כל העניין. לבית הלחמי אין עובדות חוץ מהתרשמות מרזולוציה. היא לא חקרה את המתלוננת גם לא את האדם שנגדו התלוננו. היא לא מכירה אף אחד מביניהם היכרות מוקדמת. היא התרשמה מהרזולוציה ועכשיו היא יוצאת למסע צלב שמטרתו הפצת המסר. זה בדיוק זה – מסע שבו צולבים כל מי שמעז להצביע על האלטרנטיבה. אין אלטרנטיבה. יש נאנסת ויש אנס והאנס הוא בן זונה, הנאנסת היא אומללה. עכשיו בואו נוציא את הבן זונה הזה לאור. כמה נחמד אם כל זה היה קורה רגע אחרי שהיינו מבררים מה באמת קרה שם.
איילה צורף והילה רז מפרסמות הבוקר ב"דה-מרקר" טקסט שמזכיר לנו לא רק את הבעייתיות של צווי איסור פרסום בעידן האינטרנט אלא גם את העובדה שגוגל לא שוכחת דבר:
דוגמה לשניים שסבלו מכך בעבר הם אדם שוב, אז עיתונאי וכיום בעל חברה לפעילות במדיה חברתית, והשחקן רמי הויברגר. נגד שניהם נפתח תיק במשטרה בחשדות קשים, שני התיקים נסגרו מחוסר אשמה ובשני המקרים – גוגל לא שכחה. חיפוש צמד המלים "אדם שוב", יוביל את גוגל להציע לגולש – גם כיום, חמש שנים לאחר המקרה – את השילוב "אדם שוב נעצר". איזכור המקרה מופיע בעמוד הראשון של תוצאות החיפוש בגוגל, ומוזכר גם בוויקיפדיה. במקרה של הויברגר, מציעה גוגל לגולש להשלים את שמו עם המלים "רמי הויברגר הטרדה מינית", ותיאור התיק שנפתח אז נגדו, גם הוא ב-2007, הוא התוצאה השנייה בדף תוצאות החיפוש הנושא את שמו. כך יוצא שהמדיה החברתית, יחד עם גוגל, מציגים לכאורה תמונה עובדתית חד משמעית, עוד לפני שמשטרת ישראל, הפרקליטות או כל גורם מקצועי אחר אמר את דברו.
וזו כל הטענה שלי בקליפת אגוז.
יהיה נחמד אם תהיה לנו סבלנות לחכות לעובדות, יהיה נחמד אם לא ניתן לנשים כמו בית הלחמי לנהל את סדר היום המוסרי שלנו שכן אין שום דבר מוסרי, שום דבר מוסרי, בהתנהגות שלה. אם כבר, בדיוק ההפך.
כפי שכתבתי בטקסט המקורי שלי, אם יסתבר שיש בתלונה ממש, אני מתנדב לסגור את דלת הברזל על גבר שהעז לכפות את עצמו, בדרך כלשהי, על אישה. אונס הוא מעשה שגזר דין מוות קטן עליו. אבל אני מצפה לאותו היחס מחנה בית הלחמי, חבריה וחברותיה: אל תכפי את עצמך עליי, אל תגידי לי מה לחשוב. את לא מוסרית יותר, לא יודעת יותר, לא שום דבר יותר. רק אלימה יותר והאלימות שלך לא מפחידה אותי.
כתיבת תגובה