1. העובדה שוויקיליקס מטרידה את אמצעי התקשורת המסורתיים אינה סוד. האתר הזה מצליח למשוך אליו את כל מדליפי העולם והוא רושם הצלחות מדהימות. הוול-סטריט ג'ורנל השיקו בשבוע שעבר אתר, Safehouse שמו, שמזמין את המדליפים להדליף את הדלפותיהם לעיתון. יש רק שתי בעיות קטנות. הראשונה היא, שמי שמשתמש באתר מחויב להסכים לתנאי השימוש, ואלו קובעים שהעיתון רשאי להעביר את המידע אודות המדליף לרשויות (מבלי להודיע למדליף על כך) אם אלו יוציאו צו המורה על כך. זאת ועוד, האתר קובע כי אין להשתמש באתר כדי לבצע פעולות לא חוקיות (כמו נניח להדליף מסמכים צבאיים? חומרים מסווגים? מסמכי תאגיד?).
אם בזה לא די, זמן קצר לאחר השקת האתר הסתבר שמנגנון האבטחה שלו, שאמור לשמור על האנונימיות של המדליפים, דולף בעצמו, או במילים אחרות הוא פשוט לא מאובטח. הוול-סטריט ג'ורנל תיקנו את הבעיה אבל המסקנה היא, כנראה, שצריך להשאיר את עניין ההדלפות למקצוענים.
בעוד עשרה ימים, ב-17.5, יתקיים בשעה 12:00 כנס בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל, אותו מארגן שלומי ברזל, ראש מסלול עיתונאות מודפסת ומשודרת ועבדכם הנאמן, תחת הכותרת "ויקיליקס: סוף העיתונות או התחלה חדשה". בכנס ישתתפו עורך עיתון "הארץ", דב אלפון, הצנזורית הראשית של צה"ל, אל"מ סימה וואקנין-גיל, יוסי סעידוב, מי שערך את אתר "סקופ" בין השנים 2006-2008 ופרופ' הלל נוסק מבית הספר לתקשורת. יהיה מעניין. הכנס פתוח ואתם מוזמנים.
2. אחד הדיונים העקרוניים שהתפתחו סביב פרשת העיתונאי שהואשם במעשה אונס עסק בשאלת צווי איסור הפרסום. אחת הטענות היתה, שצווי איסור פרסום ניתנים על ידי בתי המשפט על ימין ועל שמאל ללא כל ביקורת ציבורית. אין ספק שעניין זה מטריד רק שלמרבה הצער, טרם נתקלתי בנתון שמספר את הסיפור: כמה צווי איסור פרסום ניתנו בישראל ביחס למספר הבקשות שהוגשו. בארצות הברית, לעומת זאת, פורסם באחרונה נתון מדהים לפיו מבין 1,511 הבקשות שהוגשו לבית משפט FISA, בית משפט סודי שבוחן בקשות של סוכנויות הביטחון האמריקניות המבקשות לעקוב אחר אזרחים אמריקנים, אושרו 1,506 בקשות. מה קרה לחמש הבקשות הנותרות? הן לא נדחו – זו המדינה שהחליטה למשוך אותן. המשמעות היא שבשנת 2011, מאה אחוזים (100%) מהבקשות למעקב אחר אזרחים אושרו.
אני האחרון שחושב שנתונים מספריים מייצגים תמיד את כל הסיפור אבל לפעמים הם מצביעים על חלק לא מבוטל ממנו. הייתי שמח להיתקל בנתונים מקבילים מישראל.
3. בהרצאות שאני נותן בפני ארגונים אני מציג לא פעם את הרעיון של ה"סינגולריות". אבל מה שבעבר היה לא יותר מאשר "נקודה למחשבה" המבוססת על רעיון של ורנור וינג', הפך בחסותו של ריי קורצוויל לסוג של דת. קורצוויל בטוח שהוא יצליח לרמות את המוות. הוא גם בטוח שבואה של הסינגולריות אינו נתון בסימן שאלה אלא בסימן קריאה: עד לשנת 2040 היא תגיע.
אני חושד באופן אוטומטי בכל אדם שמדבר בביטחון מוחלט על העתיד. העתיד לא ניתן לאף אחד ואף אחד לא ניחן ביכולת לחזות אותו באופן מדויק. נוסף על כך, אני כלל לא בטוח שלרמות את המוות הוא עניין חיובי. גם כך כדור הארץ נמצא על סף קריסה בשל התפוצצות אוכלוסין בלתי נשלטת של מין אחד – בני האדם – אז חשבו על מצב הפלנטה שלנו אם מישהו יצליח לגרום לכך שנחייה לנצח.
אלו התומכים ברעיון של חיי נצח הם אגואיסטים טהורים. מי שבאמת דואג לדורות הבאים צריך לדעת שאין כאן מקום לכולם. ובכלל, מי רוצה לחיות לעד?
4. דוד אסף, מהבלוג "עונג שבת", מציג תמונה שצולמה בגן ילדים. הייתי אומר על זה משהו אבל גם אחרי 30 דקות של בהייה בתמונה אני נותר ללא מילים.
כתיבת תגובה