ידיעה שהתפרסמה ב-Ynet מספרת את סיפורם של שלושה סטודנטים אשר הגישו עבודה בקורס בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. המרצה, שבדק את העבודה (או מי מטעמו), מצא שהעבודות דומות בצורה מעוררת חשד, שלא לומר זהות, שלא לומר מועתקות האחת מהשניה. מכיוון שכך הוגשה תלונה לוועדת המשמעת וזו פסלה את העבודות והרחיקה את הסטודנטים מהקורס (המשמעות: הם צריכים לעשות את הקורס מחדש). אבל הסטודנטים ערערו וכעת החליטה ועדת הערעורים של האוניברסיטה לקבל את הערעור.
חברי ועדת הערעור קיבלו את עמדת הסטודנטים וקבעו כי יש לזכותם, "לנוכח הספק בדבר התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש בנסיבות אלה". הם כתבו בהחלטתם: "נבקש להדגיש, הדגש היטב, כי התרשמותינו הכללית מהתנהגות התלמידים, כפי שעולה מהדיונים היא שלילית. עם זאת, הוועדה לא איתרה בחומר הראיות שלפנינו כל הוראה מפורשת האוסרת התייעצות וקיים ספק רב ביותר אם תלמיד סביר היה מודע לאיסור על ההתייעצות".
המקרה הזה הוא בעיני מקרה מייצג לאחת הרעות החולות שהתפשטו באקדמיה בשנים האחרונות: המשפטיזציה של האקדמיה.
נכון לשנת 2009 היו בישראל כמעט 41 אלף עורכי דין או עורך דין אחד לכל 183 אזרחים. כאשר מישהו שאל ב-Answers.com מהי המדינה עם יחסי עורכי דין/אזרחים הגדול ביותר בעולם ניתנה התשובה: ארה"ב, זאת כיוון שבארה"ב ישנו עורך דין לכל 265 תושבים. האמריקאים היו מתים; ישראל היא ככל הנראה המדינה בה יש את מספר עורכי הדין הגדול ביותר לנפש.
מי שחושב שאין השפעה לכמות כה עצומה של עורכי דין על השיח המתנהל בחברה, טועה. הוא טועה לא מכיוון שעורכי הדין מדברים כל הזמן ובכל מקום (והם מדברים כל הזמן ובכל מקום) אלא בעיקר מכיוון שהשיח שלהם מחלחל לכל פינה. כך, סטודנטים מבהירים ש"הסילבוס הוא חוזה בין המרצה לבין הסטודנט" ומכיוון שכך, אפשר להחיל על הסילבוס את דיני החוזים. הסטודנט הוא כלל לא סטודנט, הוא לקוח והמרצה הוא נותן שירות, ועל הלקוח מגנים לא מעט חוקים ואם נותן השירות לא ימלא אותם – יתבעו אותו (ואף תובעים).
כך גם ועדת הערעורים קובעת כי "לא התקיים היסוד הנפשי הנדרש" כאילו היתה טריבונל של בין הדין הבינלאומי בהאג (כמובן שבועדת הערעורים יושבים משפטנים, משני צידי השולחן ובראש השולחן, בדרך כלל, יושב מרצה מהפקולטה למשפטים). לפני הוועדה שלוש עבודות כנראה זהות (אני לא מכיר את פרטי המקרה ולא מכיר את העבודות) אבל היא עוסקת ביסוד הנפשי וקובעת כי המרצה לא אמר במפורש שאסור לסטודנטים להתייעץ – כאילו בזה מדובר.
אם מישהו חושב שמדובר במקרה נדיר אציין שבעברי יש מקרה בו הגשתי תלונה לוועדת משמעת בגין שתי הצעות מחקר שהוגשו בסמינרים, שתיהן הועתקו מילה במילה מהאינטרנט (ובאחד המקרים היה חשש כי הועתקו מעבודה שנרכשה באינטרנט). הסטודנטים נמצאו זכאים כיוון שנקבע שלא הבהרתי לסטודנטים בסמינר שאסור להעתיק עבודות מהאינטרנט.
היחסים בתוך המוסדות להשכלה גבוהה מתנהלים בשנים האחרונות על פי קודים משפטיים ועל פי פרשנות משפטית. היחסים האקדמיים בין מרצה לסטודנט מתנהלים היום, בחלקם המכריע, דרך פריזמה משפטית שהיא במהותה פריזמה משתקת, נוקדנית וקטנונית.
אין ספק שלסטודנטים יש זכויות והם צריכים לעמוד עליהם. אין ספק שמי שמאשימים אותו בדבר מה, רשאי להגן על עצמו ולשם כך רשאי לפנות לייעוץ משפטי. הבעיה מתחילה כאשר הייעוץ המשפטי, הדיבור המשפטי, הופך לחזות הכל ומה שנשאר הוא שיח בין משפטנים (ולא שיח מוסרי, אתי, חברתי, תרבותי, חברי, אקדמי) כאילו זה השיח היחיד האפשרי.
הבהרה: לא נעשה שימוש ביסוד נפשי בעת כתיבת פוסט זה. הכותב כתב את הפוסט כהערת אגב וללא מחשבה תחילה. כל הדעות המוצגות בפוסט זה הן לא דעותיו של הכותב אלא דעות של אנשים אחרים, שאותם הוא לא מכיר, ואשר נתנו אישור בחתימת נוטריון להשתמש בדעותיהם באופן חופשי. הכותב אינו אחראי לפרשנות מסולפת או נכונה של הטקסט. קריאת הפוסט כמוה כהסכמה לסעיף זה בדיעבד ולמפרע.
(ייעוץ משפטי: עו"ד יהונתן קלינגר).
(הבהרה: לא נעשה שימוש בעו"ד יהונתן קלינגר בעת כתיבת פוסט זה. כל מי שיאשים את יהונתן קלינגר במתן ייעוץ משפטי לפוסט זה עושה זאת על אחריותו).
נהדר. תרבות "האותיות הקטנות". אם אתם באוניברסיטה – מצופה מכןם לדעת שאסור להעתיק. אבל לא. המרצה לא כתב שאסור להעתיק. פשוט נורא.
יש לי מה לומר בנושא, אבל לא מתקיים אצלי היסוד הנפשי הנדרש.
מדויק. דוגמא קולעת לתהליך כאוב והרסני.
ולא רק באקדמיה, כמובן. הלגליסטיקה הליברלית השתלטה על כל תחום, החל מהתנהגות של תלמידים בבי"ס כלפי חבריהם ומוריהם (ואוי למורה שינסה להפריד בין שני תלמידים שמכים אחד את השני מכות רצח; התלונה על "תקיפה" בדרך), וכלה בפוליטיקאים שמבחינתם פסק דין הוא המדד העליון והיחיד לתקינות מעשיהם, ולכן הם יתפלפלו ארוכות על משמעות המונח "קלון" אבל לא יקדישו רגע של מחשבה להגינות בין-אנושית בסיסית. כי גם הציבור התרגל לשפוט אותם בעיניים משפטיות.
זאת תוצאה של "שיח זכויות" ליברלי שבו מה ש"זכותי!" לעשות מחליף את מה ש*ראוי* לעשות.
זאת תוצאה של רלטיביזם מוסרי משתולל שבגללו לאף אחד אסור להגיד לאף אחד אחר מה "ראוי" לעשות (אפילו לא למורים, ובקושי להורים), וכל אמות המידה נפרצו, ו"מוסר" הוא מושג ריאקציונרי, אז רק המשפטנים נשארו על תקן שרי-הטקס של האינטראקציה האנושית.
וזה מוביל אותנו לעולם שבו כל מה שלא נאסר במפורש מותר, וכל מה שלא הותר במפורש – אסור.
אין ספר חוקים אוניברסיטאי שמגדיר, בין השאר, מהי יושרה אקדמית שנדרשת מכל סטודנט וסטודנט? אולי כדאי לכתוב אחד כזה, ובו יהיה סעיף אחד: "אסור לכתוב שום דבר בעבודה שלכם שלא נהגה על ידי עצמכם, למעט רעיונות ואמירות שיסומנו על פי כללי הציטוט המקובלים, אלא אם המרצה התיר זאת באופן ספציפי."
גם באוניברסיטה שלי, בטורונטו, המרצים מתלוננים על כך שכל הזמן מתארכים העמודים ה"טכניים" בסילבוסים שמגדירים את כל הדברים שאמורים להיות מובנים מאליהם לסטודנטים, אבל הם נאלצים לכתוב אותם במפורש בגלל הליטיגציה של סטודנטים.
אין עלון/תקנון כלשהו שכתוב בו "אסור להעתיק"?
במחלקה לאנגלית באוניברסיטת תל אביב כל סטודנט חייב להגיש עם העבודה או המבחן הראשון בסמסטר הראשון לתואר – לא משנה באיזה קורס, עבודת/מבחן אמצע הראשון כרונולוגית – הצהרה שהוא מבין שהמחלקה לא מוכנה להעתקה ושאם ייתפס בהעתקה יעוף מהתואר באופן מיידי. מרצים מסרבים לבדוק עבודות ומבחנים של מי שלא הגיש את ההצהרה הזו.
אמנם, בסופו של דבר ברוב מקרי ההעתקה (המעטים מאוד) הם נותנים רק אזהרה בפעם הראשונה ומעיפים רק בשנייה, אבל ברגע שהתלמיד חתם על זה, אני מניחה שזה מנטרל את הסיכוי לערעורים. מעניין כמה מקרים כמו שאתה מתאר גרמו להם להכניס את המדיניות הזו.
אוף טופיק: מה היה קורה אם היה לנו פיזיקאי לכל 200 אנשים? 🙂
אני כל כך מסכים איתך אגב, לגבי המסקנות.
אני רואה את זה הרבה פעמים כשאנשים משתמשים פתאום במונחים משפטיים (כמו במקרה הזה, 'יסוד נפשי') בצורה לא נכונה (בעיקר במונח "בתום לב" כאשר הם מתכוונים ל"לא ידעתי שזה לא חוקי").
יסוד נפשי הוא יסוד מהמשפט שבודק האם היתה מודעות להעתקה, לא לחוק. במקרה שאתה מביא, זה מצחיק להגיד שלא היה להם יסוד נפשי; אם לא היה להם יסוד נפשי הם לא היו אמורים לדעת שהם מעתיקים אחד מהשני (נניח, אם הם היו מגישים את אותה עבודה בלי 'להתייעץ' אחד עם השני), לא "לא לדעת שלהעתיק זה לא בסדר".
כך שמה שמלווה את תהליך המשפטיזציה של החברה, לצערנו, הוא גם זילות של מונחים משפטיים.
אגב, אפשר לחיות גם עם עורך דין אחד על 100 אנשים, אבל זה ידרוש מאיתנו רפורמה במקצוע עריכת הדין.
בתור סטודנטית (החל מאתמול כבר לא סטודנטית שלך…) אני רואה עד כמה התופעה הזאת נפוצה ברמות מבחילות. אני מתביישת בחלק מהסטודנטים שלומדים אצלנו במדינה ובפרט במככלה שמנסים לעשות את הדרך הכי קצרה ומהירה לתואר. ועוד בעיה שהיום סטודנטים שמשלמים הרבה על תואר במכללות יקרות, במקום לראות את זה כהזדמנות ללמוד בתנאים טובים יותר, עם ציוד טכנולוגי טוב יוצר ומרצים שבאמת רוצים ללמד, זה מצטייר בעינייהם כמו כרטיס לfast pass בדיסני, שקונים ואז לא צריך לחכות ולהתייעץ כמו כולם.
המילים שאני שומעת הכי הרבה בשנה האחרונה הן: אבל אני משלם 30 אלף שקל בשנה! 30 אלף שקל בשנה!!
אז מה? 30 אלף שקל האלה נועדו לתת לך הזדמנות יותר טובה, יותר נוחה, יותר מאפשרת ל-ל-מ-ו-ד! לא לקנות את התואר מוכן ביד. לא לעשות לך את העבודות האקדמיות או לתת לך ציונים גבוהים. ואם זו הכוונה שלך אז בוא נעשה לך את החיים קלים: אל תלך ללמוד בכלל, תחסוך 90 אלף שקל ושכר עבודה של שלוש שנים…
השיח האתי גם עובר תהליך משפטיזציה ובגלל זה יש לפרופסור כשר עבודה למכביר. אמנם כתוב בקודים האתים למינהם שהם לא מסמכים משפטיים אבל אני חושב שאף אחד כבר לא מאמין לזה.
Meme: לזכרוני, בפקולטה למדעי הטבע בעברית, על כל מחברת בחינה מודפסת הצהרה כי אסור להעתיק, והסטודנט צריך לחתום עליה, והצהרה דומה צריך להגיש גם על כל עבודת בית.
Indpnddwoman: גם כשמנסים לדחוס את האקדמיה למודל הצרכני, לא בהכרח ברור שהסטודנט הוא הצרכן. הרי גם המדינה מסבסדת את האקדמיה. אולי ראוי דווקא להסתכל על הציבור הרחב כצרכן. הוא משלם (מסבסד) לאקדמיה, תמורת המוצר שהוא אוכלוסיה חכמה יותר. ואז הסטודנטים עצמם הם המוצר, לא הצרכן. ולכן אין מקום לתת להם הקלות, כי זה בניגוד לאינטרס של הצרכן (הציבור). כמובן שלפי המודל הזה אנו ממילא לא זוכים לתמורה נאותה לכספנו, אבל זה כבר סיפור אחר.
אייל – תגובותיך נמחקו. די לי בטרולים לשבוע אחד. שא ברכה. כלומר, סע, סע.
Indpnddwoman – אני חייב להגיד שהתגובה שלך מאוד משמחת אותי. היא משמחת אותי כיוון שאם גם בצד של הסטודנטים יש מי שמאס בשיח הזה ובהתנהגות הזו – אולי יש עוד תקווה.
בהמשך לדבריהם של 3:מרמיט ו- Indpnddwoman:9 ולא לגמרי בקשר לנושא הפוסט:
חבל שלא עוסקים בחובות של הלומדים כלפי החברה במסגרתה הם, בעתיד, ישתמשו בכישורים ובידע שהם כרגע רוכשים (מילה שמייצרת קשיים, בהקשר הזה). מי מכם רוצה רופא שהצליח להשלים את לימודיו בחסד, ולא בזכות? רופא? מורה לילדיו? עורך-דין?
לפני אי-אילו שנים במהלך שיטוט בבניין גילמן נתקלתי בקבוצה של תלמידים שפנו בתחינה לאיש סגל בבקשה לבחינה קלה, מכל מיני סיבות (תירוצים?) שונות ומשונות. הקשבתי מהצד. אני לא יודע באיזה חוג או קורס מדובר, אבל השיחה הזאת הטרידה אותי.
סיפור (קצת קשור) ששמעתי מחבר לעבודה. במהלך התואר שלו נוצר כזה מחסור בבודקי תרגילים, עד שהוא הועסק כבודק בקורס שהוא בעצמו היה סטודנט בו. כיוון שמדובר בקורס תיכנות, ההגשות הם קבצים שקל לגנוב (בלי ידיעת הכותב המקורי) ולהגיש בשם אחר. וכך, במהלך הבדיקה הוא נתקל בעבודה שנראתה בדיוק כמו העבודה אותה הוא הגיש. הוא מיד דיווח על העבירה, אבל כיוון שמדובר בשתי עבודות זהות, האוניברסיטה בחרה להעלות את שני הכותבים לוועדת המשמעת. כך יצא שהוא תפס את עצמו בהעתקה.
Where I teach there is a general student moral code, which I use in every syllabus. It doesn't help usually and I find "suspected plagiarism " every quarter. When it happened for the first time I asked what to do and was cautioned against going to a disciplinary action mostly because of results similar to the one Ynet reports.
However, since then, I have decided on a different approach: I take points off for computer code that is clearly copied from solutions I posted in previous quarters and if the students want to challenge this decision they are welcome to go to the disciplinary committee themselves. They have yet to do so.
And yes I treat my syllabus as a binding contract. So, usually I start off with fairly harsh terms and relax them only towards the end of the quarter. No student will challenge an improved term.
Is it good to work like this? No, but when in Rome act like a Roman.
בתור סטודנט, אני נתקל בדברים כאלה כל הזמן: אנשים לא משלמים בשביל ללמוד, הם משלמים בשביל לקבל תואר. אם בשביל התואר הזה הם צריכים להגיש עבודה או להיבחן, שיהיה- אבל אל תצפה מהם ללמוד משהו. הם פה בשביל ה"אווירה הסטודנטיאלית" שמסתכמת בימי סטודנט וישיבה על הדשא.
מי שעיסוקו לימודים הינו סטודנט. מי, כמו האנשים הנ"ל, שעיסוקו להיות סטודנט הוא סטודנטיסט.
נמרוד (15): לול! ענק
שי: נכון שרוב האוניברסיטאות והמכללות בארץ מסובסדות אבל אני התכוונתי שבמכללות הפרטיות בהן שכר הלימוד יקר מאוד התופעה של העתקות ותחושת "המגיע לי" גרוע כפליים כי שם אנחנו הסטודנטים באמת הצרכנים וכל ילד מפונק שאבא משלם לו על הלימודים חושב שמגיע לו את התמורה ה"הוגנת" לשכר – ציון.
אגב, גם אם הלימודים מסובסדים – הסטודנטים עדין משלמים סכומים בין 5000 שקל (על מלגה) ל12000 בשנה, אז קשה לטעון שהם לגמרי לא צרכנים…
יובל: ברור שיש עוד כמונו, יש עוד הרבה. אפילו אם לא מסתמן ככה באימייל שלך לפני שלושה ימים… אני רוצה לקוות שלפחות רוב הסטודנטים לא חושבים ככה.
יש לי רעיון! בהרבה מקצועות מלמדים קורסי חובה באתיקה. ברפואה, פסיכולוגיה ועוד הרבה אחרים… למה שלא יעבירו קורס באתיקה של סטודנטים? סטודנטים היום לא באמת מבינים את המשמעות או החשיבות של התואר ואני אומרת את זה מניסיון אישי – אף אחד מעולם לא הסביר לי על "טוהר התואר", על האקדמיה, וחבל.
יש המון סטודנטים שלוקחים את הלימודים כחוויה, כ"משהו להתחיל איתו בשוק" ולפעמים כי זה בתרבות שלנו וזה שלב שמצופה משכבה מסוימת באוכלוסיה (על ידי הוריהם) לעבור אותו. אני בעצמי לא יכולה להגיד בדיוק למה התחלתי ללמוד. אבל אני יכולה להגיד שאני נהנית מזה (מהרוב לפחות), אני יכולה להגיד שהחומר לא קשה! הוא באמת לא קשה!פשוט יש הרבה ממנו! אני יכולה להגיד שזה גרם לי להסתכל על הרבה תופעות ותהליכים בעולם בצורה שלא הסתכלתי עליהם קודם. חבל לראות אנשים שאין להם שום מקום במוסד הזה, שמעתיקים בעבודות, במבחנים (!), שבפרויקטים משותפים לא עושים שום דבר ומקבלים ציון על חשבון אחרים ובכללי מעוניינים לסיים את התואר אחרי שפתחו כמה שפחות ספרים.
אני רק בשנה א' אבל זה גורם לי לחשוב על שנה ג' שאני אסיים את התואר ואקבל אותו עם עוד מספר אנשים מהשכבה שלי ואני אתבייש בתואר שלי וכמה קל להשיג אותו.
מישהו שאל אותי פעם תיאורטית כמה הייתי מוכנה לשלם בשביל לקבל 100 במבחן X. קצת נדהמתי מהשאלה… כי התשובה שלי טכנית אמורה להיות 30 אלף שקל חלקי מספר המבחנים. אבל אז למה לי בכלל ללכת ללמוד במקום כל כך יקר? לא עדיף לעבוד בתחום שלא דורש תואר ולהשאיר את הלימודים האקדמאים לאנשים שבאמת רוצים ללמוד??
יובל,
כשעוד למדת בתל-אביב, היית מזדמן לשולחן בגילמן שישבה בו חבורה גדולה של סטודנטים מפקולטות וחוגים שונים שאין להכחיש שהקפידו לבלות יותר בשמש מאשר בכיתה … אבל, בכל זאת, להבנתי והערכתי האישית לא היה בהם אחד שאפילו חשב להעתיק עבודה – כי בסופו של יום כולם ראו מטרה אחת בשהותם בקמפוס: ללמוד ולהשביח את עצמם.
המסקנה שלי, שהבעיה לא באמת בסטודנטים אלא במערכת ובמסגרת הערכים שהיא מקנה להם … וזה מתחיל כבר בבית-ספר יסודי ולאו דווקא באקדמיה.
היום, אקדמיה ובפרט תואר ראשון הפכו לתעשיה בעיני הסטודנטים – אבל לא פחות בעיני המוסד האקדמי והמרצים ודרושה רביזיה מערכתית שמקורה חייב להיות בסגל ולא הסטודנטים.
היבט נוסף של אותה בעיה הוא הסטודנט המקליט שחוזר לקלטות ומצטט בצורה מטעה משפטים שנאמרו בכיתה כדי לנמק את התשובה הלא נכונה שלו בבחינה. התחושה בכיתה ערב המבחנים היא הרבה פעמים כמו שלב איסוף ראיות.
מצד שני, לא פעם גם המרצים עצמם מתחבאים מאחורי ניסוחים כמו משפטיים בסילבוס ובתקנונים במקום לאמץ הוגנות, שכל ישר ודרך ארץ. במילים אחרות, הפתרון הוא דו-צדדי.
רוצה להיות אבא (20): המממ, לא, אני הזדמנתי רק לשולחנות בנפתלי, שם עשיתי את התואר הראשון והשני.
indpnddwoman, לא כל מה שעולה כסף הוא אוטומטית מוצר ולא כל מי שמשלם הוא אוטומטית צרכן (או לקוח, שזה אפילו גרוע יותר). הגישה שגורסת שסטודנט או התלמיד הם לקוחות והמורה/מרצה הוא נותן שירות חותרת תחת ההבנה הבסיסית של תהליך הלימוד (ושל תהליך החינוך אם מדובר על בתי"ס או מסגרות חינוך לא פורמליות לילדים ולנוער).
אבל גם אם לא נסכים על זה וכן נצא מתוך הנחה שיש כאן "לקוח", "נותן שירות" ו"שירות" או "מוצר"*, אני ממש לא מסכימה שה"שירות" או ה"מוצר" של אוניברסיטה/מכללה הוא תואר. ה"מוצר" ש"מוכרת" מערכת ההשכלה הגבוהה הוא ידע ולכן הדרישה לציון כתמורה הוגנת לכסף שמשמיעים תלמידים/סטודנטים מסויימים במוסדות לימוד מסויימים היא די… איך נאמר… אינפנטיליות של ילדים מפונקים.
*ולצערי יש מספר מוסדות לימוד שאכן מתייחסים לעצמם ולתלמידיהם באופן הזה.
מה שהבלונדינית אמרה. למרות ש, בתור סטודנטית בעברית, נותני השירות בקמפוס (למשל מזכירות וספרניות), בהחלט יכולות להיות יותר אדיבות, וככלל המערכת כולה כאן היא מאוד בירוקרטית ולא מסבירת פנים לסטודנטים, המרצים בשום פנים ואופן לא מחויבים לסטנדרטים של נותני השירות בהגדרה. חוץ מזה זה שקיבלו את הערעור הזה זה ביזיון.
זה עוד כלום לעומת המשפטיזציה של בתי הספר. במו אוזני שמעתי על מקרה שבו אב הפנה מורה לדבר עם עורך-דינו, אחרי שהמורה פסל את מבחנה של בתו של האב משום העתקה. הפסילה כמובן בוטלה.
לבלונדה הסודית: אני מעולם לא חשבתי או הסכמתי עם הצנרת חשיבה הזאת אבל זה המסר שמועבר לסטודנטים שנרשמים. הציונים שלך לא מספיק גבוהים? שים עוד אלף שקל ואתה מתקבל אבל על תנאי של מינימום ציונים. לא עשית פסיכומטרי? לא נורא! נקבל אותך בכל זאת, לפחות לשנה הראשונה, ככה גם נרוויח מזה משהו.
אף אחד לא אומר אם זה נכון או לא, אבל זו התחושה שמתקבלת.
Indpnddwoman – נראה לי שיש לך בעיות עם אנשי המכללות שלא קשורים לנושא. אולי איזה רגשי נחיתות או משהו בסגנון. אגב, גם באוניברסיטה יש סטודנטים שאבא משלם להם את הלימודים.
יובל – הפוסט צודק ונכון. לצערי, התופעה קיימת בכל התחומים. כמו שכתבו מעלי, תלמידים בתיכון רשאים לייצוג עורך דין בוועדות משמעת (מורים, עד כמה שאני יודע, לא).
והסיבה להכל, לפחות לדעתי וזה מה שאני חושב כבר המון שנים, היא העובדה שמערכת המשפט פשטה את הרגל והפכה למערכת רופסת ומרחמת ולכן היא משמשת כלי מאוד נוח לפושעים ועבריינים.
"אני מעולם לא חשבתי או הסכמתי עם הצנרת חשיבה הזאת אבל זה המסר שמועבר לסטודנטים שנרשמים. "
איך המסר הזה מועבר?
הבעיה שאני רואה, בהקשר של העניין הזה הוא לא שיש מסרים של "תוסיף כסף אז…" אני כן רואה מצב שבו אין העפה של סטודנטים שלא עומדים בקריטריונים. אחד הדברים הקשים בשבילי לראות במוסד האקדמי שאני נמצא בו זה את העובדה שיש סטודנטים שזו היתה טעות לקבל*, והם נגררים משנה לשנה, בקושי. האקדמיה לא פולטת אותם מכל מיני סיבות.
*מדובר במוסד לאמנות ועיצוב. נתונים מספריים כמותיים (ציוני בגרות ופסיכומטרי) אינם שיקול קבלה. תהליך הקבלה הוא שורה של מבחנים ותיק עבודות, שבחינתם הוא תוצאה של, בסופו של דבר, תהליך סובייקטיבי לחלוטין, שאינו חף מטעויות.
זה נכון, זו בעיה שקיימת גם במדעי הרוח. בגלל חוסר הביקוש מתקבלים אנשים עם נתונים מאוד נמוכים, מאותה סיבה גם משאירים אותם, והתוצאות עגומות.
דנדוש, במקרה שלי זו לא בעיה של חוסר ביקוש או רמה כללית. מדובר במספר סטודנטים בודדים בכל שנה. הבעיה שגם אותם לא פולטים החוצה – ולדעתי זה גובל בהתעללות להשאיר אותם במערכת האקדמית שנה אחרי שנה. למערכת עצמה זה לא משנה כל כך.
פוסט מצויין.
אני חושב שצריך לחלק פה בין שתי תופעות. האחת שעלתה בחלק מהתגובות, והיא אקדמית בעיקרה, היא שישנו שינוי בעשרים השנים האחרונות לפיו סטודנטים במוסדות השכלה גבוהה כבר לא נרשמים כדי להשכיל בתחום כזה או אחר אלא משום שתואר ראשון (לפחות) הפך דרישה כמעט מינימלית בשוק העבודה. אז סטודנטים מגיעים ע"מ להשיג תואר, והם מלאי סקרנות ומוטיבציה כתלמידי תיכון המנסים להשיג בגרות. מצד שני, לאוניברסיטאות אין שום עניין להפוך למוסד אקסקלוסיבי המיועד למתי המעט שכן מפנטזים על אקדמיה, מטעמים תקציביים, ועם זאת הן עדיין מבוססות על שיטות הוראה המדגישות את הלמידה העצמית והאחריות האישית של הסטודנט המעוניין וקשה מאוד לעוף מרגע שהתקבלת. זה להערכתי ישתנה, והאקדמיה כפי שהיינו רוצים לראות אותה תשאר כזו רק בתארים מתקדמים. מכללות ואוניברסיטאות יהוו בתואר הראשון המשך ישיר לתיכון – מעין בתי ספר מקצועיים.
התופעה השניה שעלתה בפוסט עצמו ובכתבות קודמות היא הרבה יותר רחבה (ע"ע ריקודי קברים). היא שבאופן כללי בחברה הישראלית חוקי הפך שקול לראוי ולהפך. אני לא יודע כמה זה קשור למספר עורכי הדין, או למדיניות ה"הכל שפיט", אבל זה בהחלט מוביל לחוסר מוחלט של סטנדרט מוסרי אישי. למה לטרוח להחזיק אחד כזה כשיש קודקס?
רועי, אין לי בעיה עם אנשי מכללות או אנשים שהוריהם ממנים להם את התואר, אני חלקית כזאת. יש לי בעיה עם הסטודנטים שמניחים שעובדה זאת נותנת להם לגיטימציה לחשוב שהם קונים את הציונים שלהם ושמותר להם להעתיק עבודות ומבחנים
ערן – תגובה מעולה, שממש יורדת לשורש התופעה. תודה.
הירנוט, החזרת אותי עשרות שנים אחורה, לא קשור לעניין ההתעלמות מיושר כדרישה מסטודנטים שעולה בפוסט, וכן קשור לאין אונות של מערכת אקדמית.
בטכניון ידוע שאם חמור יתקבל ללימודים, הוא גם יסיים אותם, מילא במדעים או הנדסה, אבל אני למדתי ארכיטקטורה בטכניון לפני עידן המיונים היצירתיים, ועדיין, כל מי שהתקבל, סיים. המוסד לא פעל למיין ולפלוט החוצה מי שבינוניים או פחות. עצוב.
העדר הבקרה אחרי הכניסה למוסד, במקרה של הטכניון, חסר לצערי גם בהקשר של אנשי סגל. ממש לא עצוב לחלופות שצמחו עם השנים.
אני לא רוצה להיות פרקליט השטן אבל אני לא מוצא את הטרגדיה הגדולה. כמובן שבמקרים שאתה מתאר גם עם עורך דין היו צריכים לזרוק אותם מכל המדרגות אבל זאת לא הנקודה. קל מאוד להראות מקרים מגוחכים שבהם כל הצדדי העדיפו להשקיט את העניין אבל לא כל המקרים הם של סטודנטים מפונקים שהעתיקו (לכאורה כמובן) במבחן.
חשוב שתהיה לסטודנט אפשרות לטעון את טענותיו גם בארכאות משפטיות אם האוניברסיטה לא מספקת מוצא אחר. חשוב גם שמרצים ידעו שהם לא יכולים לעשות מה שבראש שלהם ולהסתתר מאחורי טיעון ה"חופש האקדמי". כן, הכל יכול להיות שפיט (כמובן מלבד רבנים ואנשים עם מספיק כסף להעסיק את ציון אמיר ודומיו).
כמי שאדם קרוב אליו עבר התעללות,סחיטה,איומים ולקינוח הטרדה ונקמנות ע"י המנחה שלו הייתי שמח אם הייתה אפשרות לפתור את זה בדרכים משפטיות. כל הדרכים הפנים אוניברסיטאות לא עבדו במקרה הזה, למעשה זה רק הוסיף לחץ להשתיק את העניין.הכח האולטימטיבי שיש למנחה בתארים גבוהים על הסטודנט שלו חייב להיות מבוקר וחייב להיות שפיט כמו כל דבר אחר.
מעבר לעובדה הזו אני חייב לציין שאני לא חושב שהדרך המשפטית גרועה מדרכים אחרות שבהן אנשים משתמשים כדי לפתור ענינים. בעיני, לשלוח חבר של אבא להסביר שאתה בעצם בחור טוב זאת לא אפשרות יותר טובה. מדהימה בעיני העובדה שבמדינה עם כל כך הרבה עורכי דין יש כל כך קצת ציות לחוק.
אתם אומרים שהנורמות של יושר וכו יותר חשובות מחוקים, אני אומר בואו נתחיל עם לציית לחוק, למה שראוי נדאג אחר כך.
יובל (22): אני זוכר אחרת ובכלל אל התייחסתי לשגרה אלא למזדמן – אבל התייחסתי בפרט לאותה חבורה מסויימת שהייתה משוייכת לגילמן וביקרתי בה מדי פעם (כי גם אני אזרח נפתלי, במקור) …
בכל מקרה, אני יכול לשייך את אותה אמירה גם לשולחנות רבים בנפתלי … כדי שלא ניפול על גיאוגראפיה.
הרצאה מוצלחת מ-TED, בקונטקסט קצת אחר, אבל הפתרונות עשויים להיות דומים =יותר ופחות common-sense חוקים/עו"דים:
http://www.ted.com/talks/lang/eng/philip_howard.html
מדהים בעיני שאם המרצה לא אמר שאסור להעתיק אז זה אומר שמותר להעתיק, משהו השתבש פה לגמרי!
הבעיה נעוצה לא רק שם. שנבחרי הציבור שלכם נאחזים בזיכויים מחמת הספק, וטוענים שרק בגלל שבית המשפט לא הצליח להרשיע אותם בעבירה – הם צחים כשלג, אז מה אתם מתפלאים שנורמות הפסולות האלה מחלחלות מטה? אם בארזים נפלה שלהבת וכו'.
לא שאני מצדיק חלילה את התנהלותם של הסטודנטים. זה גלגול עיניים צדקני מהסוג הגרוע ביותר: אה, באמת המרצה? לא ידעתי שאסור להעתיק! ובחטיבת הביניים כן נותנים "להתייעץ"?
מצד אחד אתה צודק, אבל מצד שני, דומה שהמרצים ממהרים להאשים סטודנטים בהעתקה. בשנה א' בלימודי הפסיכולוגיה שלי היה איזה תרגיל שעשיתי באוריינות מחשב. בתור תומך בנטוויז'ן הדבר האחרון שהייתי צריך לעשות בעולם הוא להעתיק את התרגיל הזה, ואכן לא העתקתי אותו, אלא שהמתרגלת המטומטמת היתה בטוחה שהעתקתי אותו. עכשיו, לך תוכיח שתרגיל שעיקרו החלפת הנקודות בוורד בפרחים ולעשות רווח כפול וכל מיני טריקים של האקסל הוא לא העתקה או כן העתקה. היא ביססה את זה על זה שלי ולעוד מישהו מהכיתה היתה בדיוק את אותה טעות. למזלי, היא ירדה מהעץ הזה אחרי כמה זמן כשאיימתי שאני רוצה ועדת משמעת ושתוכיח שהעתקתי.
ניב, אני לא יודעת אם מותר "להתייעץ", אבל בפקולטה שאני מגיעה ממנה בהחלט מותר להתייעץ, ואפילו עודדו אותנו לקבוע קבוצות לימוד. מכאן ועד לההעתקה המרחק גדול.
מתוך הנהלים של האוניברסיטה העברית:
8.6.1 ההכנה של עבודות סמינריוניות, בחינות בית ועבודות בית היא אישית, וחייבת להתבסס על עבודה עצמאית בלבד, אלא אם כן מורה הקורס אישר במפורש לנהוג באופן אחר. מבלי לגרוע מכלליות האמור, מובהר בזאת:
8.6.2 תלמיד אינו רשאי לעיין בפתרון בכתב, מלא או חלקי, של בחינת בית או עבודת בית של אדם אחר (ובכלל זה פתרון בקובץ השמור במדיה דיגיטלית כלשהי, לרבות הודעות דוא"ל וקבצי עיבוד תמלילים) או להיעזר בפתרון כאמור בכל צורה שהיא, אלא אם ניתן היתר מפורש לכך על-ידי מורה הקורס.
8.6.3 לגבי עבודת בית בלבד, אם הדבר לא נאסר במפורש על-ידי מורה הקורס, מותר לקיים התייעצות באשר לסוגיות המתעוררות בעבודה, אך אסור לעיין בטיוטה כתובה כאמור של פתרון שכתב אדם אחר. בכל מקרה אסור לנסח במשותף מסמך כתוב.
8.6.4 תלמיד חייב לציין בכל עבודה בכתב את כל המקורות שעליהם הוא מסתמך, כולל מקורות שבעל פה, ולציין בתוך מירכאות קטעים המועתקים ממקורות אחרים, תוך הפנייה למקור שממנו מובא הציטוט.
===
השאלה היא אם כן אם יש קשר טקסטואלי או רק התייעצות בעל פה. זאת שאלה פילולוגית רגילה לחלוטין, ובחוגים האקדמיים שאני מסתובב בהם מתמודדים עם שאלות מהסוג הזה כל יום: האם כותבי טקסטים בתקופות שונות הכירו זה את זה, הושפעו, העתיקו ממקור שלישי, השפעה עקיפה, קשר רעיוני, מסורות בעל פה וכו' וכו'.
אם מבחינה פילולוגית מוכח שיש קשר טקסטואלי מובהק שלא יכול להיווצר רק מתוך התייעצות בעל פה, אין כאן שום משמעות ליסוד הנפשי. כמורה בתיכון ועוזר הוראה באוניברסיטה כבר פסלתי עבודות ובחינות שהדמיון ביניהן היה להערכתי גדול מכדי להיווצר במקרה על בסיס שיחה בעל פה או שיעור. בכל המקרים הנבחנים והכותבים הודו במעשה.
יש כאן קצת ערבוב לדעתי: יסוד נפשי הוא מונח ששייך בלעדית לתחום הפלילי ולא החוזי, השימוש במונח יס"ן מראה תפיסה פלילית ולא חוזית. הסילבוס אם כך הוא המקבילה לחוק הפלילי הכופה ולא לחוזה בין הצדדים. אם היו רוצים להשתמש בלשון חוזית, אפשר היה להגיד שהייתה הפרה של חובת תום הלב.
– אדר, שמסיימת שנה ב' משפטים באונ' ת"א ומתה להשתחרר כבר, עוד שנה וחצי למנאייק.
רשומה מצויינת.
תהיה: משיחות סלון עולה אצלי פעמים רבות התחושה שבציבור הישראלי מערכת המשפט הישראלית נתפסת כ"רחמנית" מדי. האם ייתכן שתופעה דומה אוחזת גם במוסדות האתיקה בארגונים שמחוץ למערכת המשפט? הצדק המחוספס של האדם מהרחוב, יקרא, אני מנחש, להעיף את הסטודנטים המעתיקים מכול המדרגות, ושייקפצו לו כול המשפטנים. וההשקעה שלהם? והתשלום שלהם למוסד הלימודי? והזמן שלהם? זה לא עניין, אלא אם אתה חבר בוועדת האתיקה, כשם שהאיש מהרחוב שדורש צדק מחוספס לא מתעניין בהבעת החרטה הפורמאלית ומצבו הנפשי הקשה של פלוני המואשם בהריגה.
לפני כשלוש שנים, לאחר שסיימתי את שנה א' באוניברסיטה, כתבתי בבלוג שלי רשומה שעסקה במוסר הרופף של חבריי ללימודים, אולי תמצא בה עניין.