הפסיקה שהתקבלה השבוע בבית המשפט העליון בארה"ב בנוגע למכירת משחקי וידאו אלימים היא אחת הפסיקות היותר מרתקות שקראתי בתקופה האחרונה (לקריאת הפסיקה המלאה לחצו כאן, זהירות, קובץ PDF).
הפסיקה נוגעת לחוק שהתקבל במדינת קליפורניה בשנת 2005 לפיו יאסר למכור משחקי וידאו אלימים לילדים מתחת לגיל 18. מי שיעבור על החוק ייקנס באלף דולר לכל הפרה. מיד הוגשה עתירה נגד החוק בטענה שהוא פוגע בתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, התיקון שעוסק בחופש הביטוי. שתי ערכאות פסקו שהעותרים צודקים ושהחוק נוגד את החוקה האמריקאית אבל מדינת קליפורניה לא ויתרה והגיעה עד בית המשפט העליון בארה"ב.
לבית המשפט העליון האמריקאי יש היסטוריה עגומה בכל הקשור לביטויים אומנותיים ולשאלה האם הם מוגנים על ידי התיקון הראשון. בשנת 1915 פסק בית המשפט העליון כי למדינות השונות בארה"ב יש את הזכות לצנזר סרטי קולנוע, אז מדיום אמנותי בחיתוליו, כיוון שהביטוי הקולנועי אינו זכאי להגנת התיקון הראשון לחוקה. הסיבה: they may be used for evil. פשוט מאוד. ההחלטה הזו החזיקה מעמד 37 שנים במהלכן תעשיית הקולנוע האמריקאית הלכה על קצות האצבעות כדי לא להרגיז את הצנזורים, את המדינה ואת בית המשפט העליון. רק ב-1952, התעשת בית המשפט והבהיר שהביטוי הקולנועי זכאי להגנת החוקה.
להחלטה של בית המשפט העליון מהשבוע, שהתקבלה ברוב של 7-2, לפיה החוק בקליפורניה נוגד את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, יש סיבות רבות ואולם לתחושתי, אחת הסיבות המרכזיות להחלטה היא חוסר רצונם של השופטים להיזכר כמי שחזרו כמעט מאה שנים לאחור, והעירו לחיים את הפסיקה המטופשת ההיא של שנת 1915. בין השאר פסקו השופטים שמשחק וידאו הוא רעיון בדומה לסרט, ספר, נאום או כל צורת ביטוי אחרת וגם אם לא כולם מתפעלים מ-GTA, אין זה אומר שראוי לפסול אותו כביטוי לגיטימי.
הניסיון לצנזר משחקי וידאו אלימים הוא האחרון בשורה ארוכה של ניסיונות מצד המחוקק האמריקאי לצנזר ביטויי אלימות ומין המופיעים באמצעי מדיה שונים: קולנוע, רדיו, קומיקס, טלוויזיה, מוזיקה וכעת משחקי וידאו – כולם התמודדו עם ניסיונות של מחוקקים, קבוצות לחץ, קבוצות דתיות ושמרניות, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים, עובדים סוציאליים ואנשי חינוך הטענו בדבר הנזקים העצומים שנגרמים למי שנחשף לאלימות באמצעי מדיה שונים. מאות מחקרים (אם לא יותר) בוצעו בעשורים האחרונים בניסיון למצוא קשר בין צפיה באלימות לבין התנהגות אלימה.
לדרמה הזו שמתחוללת מזה מאה שנים אני מייחד קורס שלם אותו אני מעביר בשנים האחרונות ואשר נקרא "אלימות, מין וצנזורה במדיה ישנה וחדשה". הפסיקה בבית המשפט העליון בארה"ב היתה הזדמנות מצוינת לדבר על הנושא אצל לונדון וקירשנבאום. הנה השיחה לפניכם וכן קישור לפינה באתר נענע10. באותה הזדמנות אני מזמין אתכם לצפות בפינות נוספות אותן העליתי לערוץ היוטיוב שלי.
תודה על ההפניות לנושא מעניין מאוד.
מסקרן אותי לדעת איפה לדעתך עובר הגבול בין משהו שראוי להגביל חוקית לילדים לבין משהו שאסור להגבילו. האם היה משהו שאתה, כאב לילדים, היית מציע להגביל? אני דווקא יכול להבין מדוע רוצים להגביל משחקים אלימים, יש היגיון מסוים בלמנוע מילד בן עשר לשחק במשחק שבו הוא רוצח אנשים בכל רגע. האם באמת לא ראוי להגביל משחקים כאלה לנוער?
איזה להט ודיוק. איזה כיף!
פוסט מעניין מאוד, ונחמד לדעת שיש לך ערוץ יוטיוב משלך.
כל הנושא של אלימות ומשחקי מחשב מזכיר לי נורא את הסרט של מייקל מור, bowling for columbine. ספציפית יש קטע נפלא ביוטיוב:
http://www.youtube.com/watch?v=cYApo2d8o_A
ספציפית שם מאשימים בעיקר את מרלין מנסון, אבל אני מרגיש שהמחשבה היא בערך באותה רמה.
הצביעות השמרנית האמריקאית (שנובעת מן הסתם מהדת שלהם, הנצרות, לא שליהדות חסר) שמקבלת אלימות אבל מפחדת ממין – מלמדת עליהם הרבה. מין יותר מסוכן לנפש מאלימות ומוות, גישה מעניינת.
אם אני מבין נכון, החוק לא אסר על מכירת המשחקים, אלא על מכירתם לקטינים. כלומר, ממש כמו סרטי קולנוע, קטין שירצה לקנות משחק אלים, יאלץ למצוא מבוגר (אחראי?) שיקנה לו אותו. מה ההבדל בעיניך בין שני המקרים?
בכל מקרה, בניגוד לרוקרים כמו מרלין מנסון, שהמסרים שלהם מעורפלים ומורכבים יחסית, אני דווקא די משוכנע שסרטים ומשחקי מחשב אלימים מקטינים את סף הרגישות של אנשים לרעיון של דם והרג. הם בוודאי לא הסיבה העיקרית למקרים כמו זה בקולומביין, וזה בוודאי לא סיבה לאסור על מכירתם. אבל גם אני, אחרי כמה שעות של משחק ב-GTA, חשתי דגדוג מוזר כשעברתי ליד רכבים חולפים ברחוב.
תשובה לנעם (1) ולנמרוד (5) וגם באופן כללי:
רצוי מאוד מאוד להגביל מכירה של משחקים אלימים (וגם סרטים אלימים) לקטינים. אבל מי שצריך להגביל את זה, הוא המבוגר/הורה/אפוטרופוס. המדינה היא באופן כללי הגוף הגרוע ביותר להגביל חירויות, ונותנים לה סמכות רק מחוסר ברירה.
כי מכאן אפשר להמשיך ולתת בידי המדינה סמכות לקבוע איזה אוכל ילדים יכולים לקנות, וכמה שעות מותר להם לצפות בטלויזיה, והאם מותר להם לנגוח בכדור כשמשחקים כדורגל (זה מאוד מסוכן). אני אישית לא תומך בהתפרקות של ההורה מכל אחריות לגידול הילד והעברתה למדינה.
נמרוד (5) ונעם (1): ר"ש כבר ענה את התשובה שרציתי לענות. השאלה היא לא מה אני כהורה חושב על משחקי הווידאו האלימים והיכן לדעתי עובר הגבול. אני לא נלהב משריפת דגלים או מיצגים מוזרים, מופרכים, שאני לא מסוגל להבין. אז?
השאלה היא האם מדובר בביטוי שזכאי להגנת התיקון הראשון לחוקה. בית המשפט העליון אומר, ולדעתי בצדק, שהורים יכולים וצריכים להפעיל שיקול דעת והתעשייה נותנת להם את הכלים לעשות את זה באמצעות שיטת המדרוג. כל הורה רשאי לחנך את ילדיו איך שהוא רוצה אבל אין מקום שהמדינה תאסור באופן גורף על מכירה של משחקי וידאו אלימים לילדים (נמרוד, כתוב בראש הפוסט שמדובר בסוגיה של מכירה לילדים) בטענה שמדובר בפרקטיקה שלא זכאית להגנה.
אני מודה שבאופן אישי, המחקרים בדבר ההשפעות של משחקי הווידאו האלימים על ילדים, וקראתי רבים מהר, לא ממש משכנעים אותי וכמעט בכל אחד מהם יש בעיה מתודולוגית או עקרונית.
רוא"ש – הגבלה של מכירת כרטיסי קולנוע/משחקים אלימים/אלכוהול/סיגריות/קעקועים לקטינים לא אוסרת על צריכתם על ידי קטינים, היא רק מוודאת (בצורה חלקית לפחות) שההורה אישר את חשיפתו של הקטין למוצר. החוקים האלו פועלים מתוך הנחה שההורה לא יכול להשגיח על הילד 24 שעות ביממה, ולכן הוא צריך לאשר פעילויות מסוימות. טלויזיה/אינטרנט הם מקרים אחרים כיוון שהצפייה או הגלישה הם בתוך הבית, שם להורים יש שליטה וגם יכולת טכנולוגית למנוע חשיפה.
ראיתי עכשיו שעה!
אתה אכן מספר סיפורים נהדר
רק להבהרה: אני לא בהכרח מסכים עם החוק, אבל גם לא מבין למה הוא נחשב לפגיעה בחופש הביטוי. כשמדובר בילדים, אין ספק שהביטוי החופשי, כמו גם חופש העיסוק (של מוכרי אלכוהול וסיגריות למשל) צריך לעבור דרך מסננת כלשהי. באיזה מקרים צריך החוק לסייע בפיקוח על המסננת? זאת שאלה לא פשוטה בכלל.
מה שאמיר אמר.
מה שקורל אמרה.
(ניטפוק: 37 שנים)
יובל ורואה שחורות
אני מבין שאתם מתנגדים לשלילת חירויות, אבל אף אחד לא דיבר פה על שלילת זכותם של ילדים מלשחק במחשב, רק רצו שההורים ידעו מה הילד שלהם משחק. נשמע לי הגיוני למדי שהורה יהיה חייב לאשר רכישת משחק לילד שלו. בהתחשב בעובדה שיש לא מעט הורים שאין להם שמץ של מושג מה עושה הילד שלהם, זה נראה לי רעיון לא רע. בדיוק כמו שיש אזהרה על סרטים לאיזה גיל הם מתאימים, וכמו שילד בן שמונה לא יכול להיכנס לראות את המסור 6, כך אני מוכן לקבל את זה שהמדינה תגביל משחקים שהם לא פחות גרועים מבחינת האלימות שיש בהם.
אני לא ממש רואה את הקשר ההדוק שיש בין חופש הביטוי לחופש למכור משחקים לילדים. אף אחד לא מגביל את החברות מלפתח משחקים כאלה, רק רוצים יותר שיקול דעת של ההורים והמוכרים.
נעם – יש אזהרות כאלו בדיוק על המשחקים. כתוב על האריזה והמידע ניתן לצרכן בטרם הרכישה. לכן צריכים ההורים להפעיל את שיקול הדעת, ולא הריבון. בדיוק כמו שגם אם סרט מוגדר כמוגבל גיל אני עדיין יכולה להחליט לקחת אליו את הילד שלי, בשיקול דעתי כהורה, משחקי המחשב נמצאים באותו מצב.
ואני אומר, גם ילדים הם רעיון. לפחות זה.
גם הם ראויים להגנה. של התיקון הראשון או השני או משהו.
השיח הזה מביך בעיוורונו ובאטימותו. משחקי הוידאו האלה הם אסון.
ב'
עובד נוער בסיכון
ואני אומר בשביל מה צריך מחקרים, בשביל מה צריך לבדוק, בשביל מה צריך להתאמץ כדי לנסח עמדה קוהרנטית, מורכבת ומושכלת שבנויה מטיעונים שנשענים על היגיון ורציונאליות, בשביל מה? כל שצריך לעשות הוא לסכם: "משחקי הווידאו האלה הם אסון" ובא לציון גואל.
מקווה בשבילך שיש איזשהו מחקר, מגובה בציטטות ומצוטט היטב בעצמו, כן, איזה מחקר, שבודק את אפשרות קיומו של השכל הישר ואת האפשרות ההיפותטית להשתמש בו. לפעמים.
משחקי הווידאו האלה הם אסון.
[פיהוק]
ב', אתה מצ'עמם.
נומי נומי ילדתי
אני לא חושבת ש-ב' הוא טרול.
אני חושבת שהוא פשוט משוכנע שעניינים מסוימים (שזוכים אצלו לכינוי "השכל הישר") הם עובדות.
הם לא.
המחוקק לא צריך לתפוס את תפקיד ההורה.
מי שלא טורח להנחות את ילדו בנוגע למשחקים המתאימים לגילו, יטעה בעוד כל כך הרבה תחומים, ולא, המחוקק גם לא צריך לאסור על פירסינג, קעקועים ומוזיקה של קובי פרץ.
מי שחושב שהמדינה צריכה להיות הגננת של כולם, שיעבור לצפון קוריאה.
ומה קורה במקרה שההורים אינם מתפקדים? זה הרי המצב בחלק גדול מדי של המקרים. מי אחראי אז? גלגול האחריות הזה פשוט לא עובד (כי לא תמיד יש נמען).
ויובל, ככל הידוע לי אינני טרול. היה הגון מספיק לשמוע דעה מנוגדת לשלך.
והתגובה המציחקה (כהרגלו) של גון סטיורט:
http://kotaku.com/5817529/the-daily-show-attacks-video-games-in-light-of-supreme-court-decision
ב' – אם היתה לך דעה הייתי שמח לשמוע אותה. לחזור פעם אחר פעם על "משחקי וידאו הם אסון" זו לא דעה. זה גיהוק שמורכב מאוסף של מילים שבמקרה הצלחת לחבר. אם אתה רוצה לנמק את דעתך – אשמח לשמוע אותה, אם אם אתה רוצה לגהק אתה טרול ויש שלט בגלוב: הכניסה לטרולים אסורה.
ב', אם יש משפחה שלא מתפקדת הדבר האחרון שצריך להדאיג אותנו הוא שהילד משחק משחקי מחשב מסוכנים, ולדאוג מזה שמזניחים את החינוך שלו.
הקשר היחיד שמצאו עד היום בין משחקי מחשב ואלימות הוא קשר סטטיסטי (ולכן לא מעיד על שום דבר)
ב', אם ההורים אינם מתפקדים צריך, כנראה לאסור גם על גישה לאינטרנט, לטלוויזיה, לעיתונות למשחקי כדורגל, לבית הספר ולרחוב.
אני קצת סוטה מהנושא של הפסיקה וחייב לציין שההורים בעולם המודרני נמצאים במצוקה אמיתית מבחינת החשיפה של הילדים לעודף מין ואלימות. משחקי המחשב האלימים (מידי בחלקם) הם רק קצה הבעיה. המין והאלימות (והמין האלים במיוחד) נמצאים בכל פינה ואי אפשר לחסום את זה בפני ילדים בני… כל גיל.
אם הילד מציץ בעיתון שמונח על השולחן הוא יכול לקרוא בפרוטרוט מה הנשיא לשעבר (או כל אנס מורשע, או נאשם באונס) עשה. הבעיה היא בפירוט. אם הוא פותח אינטרנט – אתרים ראשיים (ynet) הוא רק צריך לגלול לפינה הימנית למטה לאגף יחסים כדי לקרוא לעיתים תיאורים שמתאימים לאתרי פורנו. טלוויזיה? נו, כאן בכלל אין על מה לדבר.
איך אפשר למנוע חשיפה שכזו? אז בוודאי שתפקיד ההורים הוא לסנן (עד כמה שאפשר), לחנך (עד כמה שאפשר), להסביר (פחחחח… "תשאל את אמא"), למנוע (עד כמה שאפשר)
המצוקה קיימת ואני מניח שלא מעט הורים בארה"ב קיוו שאולי הרשויות/בית המשפט יעזרו במשהו.
תמר – את חושבת למשל שמכון קעקועים צריך לאפשר לילד בן 12 להיכנס ולעשות קעקוע ללא רשות מהוריו? האם גם ילד מחונך היטב לא עשוי לעשות משהו פזיז שכזה בעקבות לחץ חברתי?
כי לשחק במורטל קומבט דומה לקעקוע שנשאר לך על הגוף לכל החיים. כל הכבוד על ההשוואה!
יובל – אני ממש לא משווה. אני רק מגיב למה שתמר אמרה (המדינה לא צריכה לאסור על קעקועים, כשבהקשר של הדיון הזה לאסור = לאסור על קטינים ללא רשות הוריהם).
אפשר להניח את כל הדברים הללו על סקאלה, כאשר קעקוע הוא כנראה החמור ביותר (ולכן מכוני קעקועים באמת מקפידים על רשות הורית), ובהמשך נמצאים סיגריות/אלכוהול שפוטנציאל הנזק שלהם לנערים צעירים, בשימוש מופרז, הוא מאוד גבוה. סרטים/טלוויזיה/משחקים אלימים נמצאים בקצה השני, של דברים שרוב בני הנוער יכולים להיחשף אליהם ללא נזק של ממש, אבל בהחלט נדרשת תשומת לב הורית לחשיפה אליהם (אגב, האלימות במורטל קומבט כל כך קיצונית ולא ריאליסטית, שנראה לי שההשפעה שלה הרבה יותר נמוכה ממשחקים מציאותיים יותר). היכן החוק צריך לעבור? זאת שאלה לא פשוטה, אבל לדרוש מכל מי שמספק מוצרים כאלו לוודא נוכחות של מבוגר בתהליך קבלת ההחלטות היא גישה הגיונית בהחלט.
בדרך כלל, כשאנשים אומרים "צריך שיהיה חוק נגד זה!" ממש לא צריך שיהיה חוק נגד זה.
(לא זוכר את מקור הציטוט, לסיועכם אודה)
אולי כדאי להקדיש מחשבה נוספת לעניין?
אני שמעתי שסטאלין תכנן את הגולאגים עם נייר ועיפרון. אני מציע להוציא מחוץ לחוק את כל העפרונות וניירות יעברו בדיקה קפדנית לפני שיהיה ניתן להשתמש בהם.
אהה. הנייר והעיפרון נתנו לו השראה לתכנון הגולאגים?
באותה הזדמנות אני מציע להוציא מחוץ לחוק גם את: סטארסקי והאץ', סילבסטר סטלונה, מלחמת הכוכבים, רצח מאדום לשחור, פרקליטי LA, הסנדק 1,2 ו-3, הסופרנוס, בלוז לכחולי המדים, ראפ, סופרמן, ספיידרמן, סופרגירל, סופרוומן, תופסת, אחת-שתיים-שלוש דג מלוח, סכינים יפניים, סכיני מטבח, אקדחי מים, תורים ארוכים, חודש יולי, חודש אוגוסט, סדר פסח, מס הכנסה, ביבי ודואר ישראל.
אני מציע שבכל פעם שמישהו יגיד שמשהו נתן לו השראה לעשות מעשה נורא, מיד נוציא אותו מחוץ לחוק. תיזהר ב' – אתה על הכוונת!
אני נותן לך השראה לעשות משהו נורא? למה אני על הכוונת?
צר לי, לא השתכנעתי. הקשר בין משחקי המחשב האלימים לפעולה אלימה חד משמעי, אמנם, אבל בהתחשב בעניין הייתי מצפה שמישהו יוכיח ההיפך, לפני שהוא נחפז להגן על 'רעיון'. כפי שכתבתי לפני כמה ימים, גם ילדים הם רעיונות וגם הם תובעים הגנה.
צ"ל איננו חד משמעי
ובכן, אתה מציק לי ויש מצב שאני אעשה משהו נורא! אין לדעת!
אם היית טורח לבדוק היית מגלה שיש עשרות מחקרים (אם לא מאות) שניסו למצוא קשר בין משחקי וידאו אלימים להתנהגות אלימה ומצאו שאין שום קשר. אפילו לא קרוב. כמובן שעל כל מחקר כזה יש מחקר שטוען שיש קשר. וזה בדיוק העניין – יש מחלוקת.
רק שבית המשפט העליון בארה"ב אמר: לא שוכנעתי שיש קשר. המחקרים לא מספקים את הסחורה.
אבל עזוב אותך מדברים מציקים כמו "עובדות". למה זה טוב?
ובכל זאת נקודה למחשבה: ישנם מיליוני ילדים ברחבי העולם (עשרות מיליוני?) שמשחקים במשחקי מחשב אלימים ובכל זאת אין מיליוני מקרי רצח המוניים שמבוצעים על ידי אותם ילדים. כנראה שהם סתם סתומים ולא מבינים שזה מה שהם צריכים לעשות עם call of duty. ילדים – לך תסמוך עליהם.
כן. הרוב המכריע לא לוקח רובה ומתחיל לרסס אחרי משחק בדבר המטומטם הזה (או ברעיון המטומטם הזה) ילדים תמימים, מדי פעם יש כמה שכן יורים ללא הבחנה. זה מספיק.
ויובל, אתה מבלבל בין מחקרים לעובדות. ובין שני אלה לניהול היומיומי של החיים שלנו, שבדרך כלל מסתפק ברמות ודאות נמוכות יותר בקבלת החלטות, בפרט בנושאים כאלה.
בכל מקרה, לא אציק לך יותר. אין צורך לעשות דברים חריגים.
אתה צודק. יש גם אישה אחת שמתה אחרי שאכלה משהו שהיה בו אגוזים. אני מציע שנאסור על מכירת אגוזים. אבל רגע, לא צריך להיות כל כך קיצוני: מספיק שיהיה כתוב: זהירות, מכיל אגוזים!
איזה קונספט נפלא. הלוואי ועל משחקי וידאו היה כיתוב שבו נאמר: מתאים רק לילדים מגיל 17 ומעלה ואז ההורים היו יכולים להפעיל שיקול דעת ולקנות את המשחק רק אם הילד הוא בן 17 ומעלה.
איך זה אף אחד לא חשב על זה עד עכשיו – אין לי מושג.
ולגבי הבלבול בין מחקרים לעובדות, גם כאן אתה צודק. אין צורך במחקרים מדעיים בכלל. מספיק ניסיון החיים שלך כדי לבסס החלטות הקשורות במדיניות ציבורית.
לא רק שאתה לא מציק לי, אני אפילו מקבל ממך המון רעיונות. תודה!
אני גם מציע להוציא מחוץ לחוק את הבלוגרים האמריקאיים.