אל תשאלו אותי איך אבל יצא לי להניח יד על עותק של "תורת המלך", הספר שבגינו הארץ רעשה. חשבתי שיהיה מעניין לקרוא בו, ללמוד הלכה אחת או שתיים ולהשכיל. לאחר שלמדתי הלכה אחת או שתיים והשכלתי, חשבתי שמן הראוי שגם אתם תלמדו, הלכה אחת או שתיים. ותשכילו.
הספר מחזיק יותר מ-200 עמודים והציטוטים שלפניכם הם בגדר לקט קצר בלבד. תחילה חשבתי להדגיש את הציטוטים המעניינים במיוחד אבל בסופו של דבר החלטתי שהציטוטים כולם, ממש כולם, חשובים ומלמדים. אותי הם לימדו כל מני דברים: על רבנים שממליצים על ספרים כאלו, על חסידיהם שמגנים על רבנים שממליצים על ספרים שכאלו ועל המדינה שמתנהלת בפאניקה גמורה כאשר היא באה לטפל בכל אלו.
למדתי עוד כמה דברים, אבל בעיקר למדתי שמה שתמיד חשבתי – לשעולם לא אתבייש להיות יהודי, לשעולם לא ארגיש צורך להתנצל על כך שאני יהודי – היה שגוי.
***
ב. לא תרצח.
כתב הרמב"ם בהלכות רוצח פרק א' הלכה א':
כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנאמר לא תרצח, ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסיף…
הרי לנו מפורש שאיסור "לא תרצח" מתייחס רק ליהודי שהורג יהודי ולא ליהודי שהורג גוי, אפילו אם גוי זה הוא מחסידי אומות העולם… עלה בידינו שמהפסוק "לא תרצח" אי אפשר ללמוד איסור הריגת גוי.
(עמ' יז-יח)
ח. סיכום
א. לגוי אסור להרוג את חברו, ואם הרג חייב במיתה.
ב. איסור "לא תרצח" מתייחס ליהודי שהורג יהודי אחר.
ג. יהודי שהורג גוי, אינו חייב מיתה.
ד. האיסור ליהודי להרוג גוי נובע מזה שלגוי אסור להרוג גוי.
(עמ' כז)
א. גוי נהרג בעד אחד ובדיין אחד
גוי שעובר על אחת משבע מצוות חייב מיתה, והוא נהרג על פי עד אחד ודיין אחד וללא התראה…
ב. עד נעשה דיין
אצל בני נח גם העד עצמו יכול להיות דיין, כלומר: אם אחד רואה את השני עובר עבירה – הרי שהוא יכול לדון אותו ולהורגו על כך, כיוון שהוא העד והוא הדיין… משה רבנו ראה את המצרי מכה את ישראל, ועל פי זה הרגו. הנה משה הוא העד והוא הדיין, ואין זה מעכב את עשיית הדין במצרי.
(עמ' מט-נ)
העולה מהדברים הוא שכאשר דנים גוי על עבירות שעבר – צריך לשקול גם את השאלה האם הוא חזר בתשובה, ואם כן – אסור להורגו… ועוד: עדיף שהגוי יחזור בתשובה ולא שנהרוג אותו. אם אנחנו מגיעים לגוי שאינו שומר שבע מצוות ויש אפשרות להסביר לו את חשיבות קיומן כך שהוא יחזור בתשובה – נעדיף לבחור בדרך הזו, ולא לדון ולהרוג אותו.
(עמ' ע)
מפורש בירושלמי שישראל שנמצא בסכנת נפשות כיון שאומרים לו 'הרוג גוי פלוני או שתיהרג' – מותר להרוג את הגוי כדי להינצל… גם בדברי רש"י והרמב"ם רואים שהדין של חיוב מסירות הנפש נכון רק במקרה של יהודי מול יהודי ולא במקרה של יהודי מול גר תושב… ברור מדברים אלו שכאשר הברירה היא בין איבוד נפש של גר תושב לבין איבוד נפש של ישראל – ההכרעה הפשוטה להיתר.
(עמ' קנז-קנח)
כאשר מדובר בחיי גוי מול חיי ישראל, חוזרת הסברא הראשונית שמותר ליהודי לעבור עבירה כדי להציל את עצמו, שהרי יש כאן פיקוח נפש של יהודי – שהוא דוחה את כל התורה – מול פיקוח נפש של גר תושב, שאינו דוחה אף איסור תורה.
(עמ' קסב)
על חיי גוי לא מחללים שבת, ומזה רואים שחייו אינם כחיי ישראל, ולכן מותר לנצל אותם לצורך הצלת ישראל.
(עמ' קסז)
חייל של האויב בחילות מודיעין, תחזוקה וכדומה מסייע לצבא שנלחם בנו. גם חייל בחיל הרפואה של האויב נחשב רודף כיון שללא חיל הרפואה הצבא יהיה חלש יותר, וגם חיל הרפואה מעודד ומחזק את הלוחמים ועוזר להם להרוג אותנו.
גם אזרח שמסייע ללוחמים נחשב רודף ומותר להורגו… כל מי שעוזר לצבא הרשעים בכל אופן שהוא מחזק רוצחים ונחשב רודף.
(עמ' קפד)
ג. תמיכה ועידוד
אזרח המעודד את המלחמה – נותן כח למלך ולחיילים להמשיך בה. לכן כל אזרח במלכות שנגדנו שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם נחשב רודף והריגתו מותרת. וכן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו.
(עמ' קפה)
מותר לנו להציל את עצמנו מהרודפים. אין זה משנה במי נתחיל, כל עוד אנחנו הורגים את הרודפים וניצולים מסכנתם. והגע עצמך: אם תאמר שהימצאותם של רבים גורמת לשאלה במי להתחיל, ושאלה זו אמורה לעכב אותנו מלהציל את עצמנו – הרי היא הנותנת: ההימצאות של כל אחד מעכבת הצלה, וזו סיבה להתייחס אל כל אחד כאל רודף גמור ולהרוג אותו כדי שלא יגרום לשאלה 'מסכנת החיים' הזו…
מי שנמצא במצב שברור שהוא ירדוף ויסכן אותנו בהמשך – אין צורך לדקדק ולבחון האם ברגע זה ממש הוא מסייע בפועל לרדיפה נגדנו.
(עמ' קפו-קפז)
י. אנוסים ששותפים לאויב
עד כאן עסקנו בגויים שיש סיבה להרוג מחמת רשעותם. כעת נפן לדון בכאלה שאינם מעוניינים במלחמה ומתנגדים לה בכל תוקף…
נתחיל בחייל ששותף ללחימה נגדנו, אך הוא עושה זאת רק מפני שהכריחו אותו באיומים לקחת חלק במלחמה.
אם איימו עליו באיומי ממון וכדומה – הרי שהוא רשע גמור. אין היתר להשתתף ברדיפה והריגה בגלל חשש הפסד ממון, ואם הוא עושה זאת – הוא רודף לכל דבר.
ואם איימו עליו שאם לא ישתתף במלחמה ייהרג – לשיטת המהר"ש… כשם שמותר לו להרוג אחרים – כך מותר לאחרים (אפילו גויים) להורגו כדי שלא למות, ועל כן לשיטת המהר"ש יפה פשוט שמותר להרוג חייל כזה.
ולפי הפרשת דרכים – אסור לו להשתתף ברציחה גם אם הוא צריך למסור את הנפש על זה; ואם הוא עושה כך – הוא רשע ומותר להורגו ככל רודף.נחזור ונזכיר שמדובר כאן בכל סוג של שותפות למלחמה: חייל קרבי, חייל עורפי, עזרה אזרחית או סוגים שונים של עידוד ותמיכה.
(עמ' קצו)
טז. טף
כאשר דנים בהריגת תינוקות וילדים – הרי שמצד אחד אנחנו מסתכלים עליהם כעל חפים מפשע גמורים, שהרי הם לא ברי דעת ולכן אינם נידונים על כך שעברו על שבע מצוות ואין לייחס להם כוונת זדון. אך מהצד השני יש חשש גדול מפני מעשיהם כשיגדלו… על כל פנים אנו למדים שיש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב כזה הפגיעה תכוון דווקא אליהם.
(עמ' רה-רז)
אם יהיו מגבלות על דרך המלחמה של האנשים הצדיקים, התוצאה תהיה נצחון הרשעים. לכן, טובת כל בני האדם היא לאפשר ניהול מלחמות בדרך תקיפה, כולל שימוש באזרחים שלנו לצורך הנצחון במלחמה…
לסיכום: אם מלך אינו יכול לפגוע באזרחיו למען המלחמה – כוחו מוגבל, ואין ספק שבמוקדם או במאוחר המלכות לא תחזיק מעמד כלפי הרשעים שאינם מהססים לפגוע בנפשות למען נצחונם.
(עמ' ריב)
ד. הריגת האויב כהריגת אנשינו
אם למלך מותר להרוג את אנשיו לצורך המלחמה – אותה סברא פועלת גם כלפי אנשים ששייכים למלכות הרשעה. במלחמה של צדיקים נגד רשעים אנחנו מניחים שהרשעות תפגע בסופו של דבר בכולנו אם ניתן לה להרים ראש, וגם אנשי המלכות הרשעה יסבול ממנו.
בעצם אנחנו טוענים כלפי כל אדם מהמלכות הרשעה: אם אתה שייך למלך הרשע – דמך בראשך על כך שאתה מסייע לרוצחים; ואם אתה לא מסייע לו – אתה צריך לסייע לנו, ומותר להרוג אותך כמו שאנחנו הורגים את אנשינו שלנו (כי כולנו בצרה משותפת ובמצב כזה מותר להרוג מעטים כדי להציל את הרבים).
סברא זו מתירה לפגוע גם בתינוקות ובחפים מפשע גמורים באופן מכוון, אם זה נצרך למלחמה ברשעים. למשל: אם פגיעה בילדיו של מלך רשע תפעיל עליו לחץ שימנע ממנו להתנהג ברשעות – אפשר לפגוע בהם (אפילו ללא הסברא שמסתבר שיהיו רשעים כשיגדלו).
(עמ' רטו)
ז. נקמה
אחד הצרכים שקיים בפגיעה ברשמים הוא הנקמה. כדי לנצח את הרשעים צריכים להתנהג איתם בדרך של נקמה ומידה כנגד מידה…
כלומר הנקמה היא צורך הכרחי כדי להפוך את הרשעות לכזו שלא משתלמת ואת הצדקות למתעצמת; וכגודל הרשעות כך גודל המעשה הדרוש כנגדה.
(עמ' רטז-ריז)
לפעמים עושים מעשים אכזריים שנועדו ליצור מאז אימה נכון ומצב בו לא משתלם להרשיע…
ולפי החשבון הזה – הטף לא נהרגים בגלל רשעותם, אלא בגלל שיש צורך של כולם בנקמה ברשעים, והטף הם אלה שהריגתם תספק את הצורך הזה; ואפשר גם להסתכל עליהם כמו על אלה שיוחדו בסיעה, כי המציאות ייחדה דוקא אותם להיות אלא שהריגתם תציל את כולם ותמנע רשעות בהמשך (אמנם מסתבר שאל השיקול הזה מצטרף בהחלט גם השיקול שהבאנו בסוף הפרק הקודם, שהם ממילא חשודים להיות רשעים כשיגדלו).
(עמ' רכ)
כתיבת תגובה