וכך הלכה לה עקומת הפעמון

זו תקופת הבחינות, מועדי ב’, תקופת הגשת העבודות – בקרוב גם הסמינרים. זו התקופה בשנה שבה סטודנטים מבקשים דחיה, מבקשים עזרה, מבקשים את נפשם למות. אני יכול להבין אותם. חייהם של הסטודנטים אינם קלים, ואינני אומר זאת עם טיפה של ציניות. בין שירות מילואים, הצורך להתפרנס, הצורך להתקדם במקום העבודה והצורך האמיתי והמובן גם ליהנות מחיי חברה, חיי אהבה, חיים נורמלים של צעירים בני גילם, הם צריכים גם לשבת בשיעורים, ללמוד לבחינות, להגיש עבודות – ללמוד.

העניין הוא שחייהם של הסטודנטים אף פעם לא היו קלים. כאשר אני הייתי סטודנט לתואר ראשון, אי שם באמצע שנות ה-90′, האינטרנט היתה עניין למביני עניין וגם אז לא היה בו שום דבר (ואם היה, לא ניתן היה למצוא אותו). רבים באותה התקופה התפרנסו מהקלדת עבודות עבור סטודנטים שכתבו את העבודות שלהם בכתב יד והספריה היתה חברתו הטובה ביותר של הסטודנט. כיום ישנם סטודנטים שלא ידעו למצוא את ספר שאותו הם מחפשים בספריה גם אם יכוונו אקדח לראשם.

למרות התחושה (המבוססת, לדעתי) של מרצים רבים שהסטודנטים של היום פחות משקיעים בלימודים, או במילים אחרות הם פחות מלומדים מבחינה אקדמית, ציוניהם בשמיים. למעשה, הם יוצאים עם גליון ציונים מדהים. את התופעה הזו יש שמכנים בשם “אינפלציה של ציונים גבוהים” ואפשר לקרוא עליה כאן טקסט מרתק. השורה התחתונה היא שכמו כל אינפלציה, גם אינפלציית הציונים תגרום לכך שבסופו של דבר הציון יאבד את ערכו האמיתי ומעסיקים פוטנציאלים לא יוכלו להיעזר בציוני המוסדות להשכלה גבוהה ככלי באמצעותו הם מסננים את הטובים ביותר. אחרי הכל, אם כולם “הטובים ביותר” אז אף אחד הוא לא באמת “הטוב ביותר”.

והנה עוד אינפוגרפיקה שמציגה חלק מהנתונים ומנסה להסביר כיצד ולמה זה קרה.

From C's to A's
Created by: Masters Degree

42 מחשבות על “וכך הלכה לה עקומת הפעמון

  1. מעניין – אבל האם יש נתונים שרלוונטיים גם לישראל? בכל מקרה, המספרים פחות חשובים מהמובחנות שלהם (כלומר, אין משמעות להעברה של כל הפעמון למקום יותר גבוה) כיוון שמעסיקים לרוב לא נדרשים להשוות בין ציונים של בוגרים ממחזורים מרוחקים זה מזה. מלבד זאת, יש גם הבדל בין מוסדות שונים. אני יודע למשל שבתחום של מדעי המחשב מממוצעים גבוהים (90+) בטכניון, תל אביב ובאר שבע נחשבים יותר מממוצע דומה בירושלים לדוגמא.

  2. אני לא מנסה לתת תשובה כוללת אבל במחלקה שאני תרגלתי בה עד לאחרונה, מורגש לחץ ישיר להבטיח שמספיק סטודנטים יעברו, בשביל לא לעכב את התואר, בשביל לאפשר לימודי תואר שני, אנשי הסגל מודעים לצורך של האוניברסיטה ומושפעים מהצורך.

    בנוסף מורים מן החוץ שלחוצים להבטיח שקט תעשייתי בשביל להמשיך ללמד, נוטים להקל משמעותית יותר מבעלי קביעות.

  3. מבלי לדרוך פה על כל מיני רגליים של אנשים.
    יש זילות במושג של “תואר אקדמי” בשנים האחרונות. ישנן מכללות ששמו להן מטרה “רק” להרוויח כסף ולעזאזל ההישגים האקדמיים. זה ברור מאליו שאם כל אחד יכול להתקבל למכללה כזאת והמגבלה היחידה היא כסף הרי שהרמה ירודה. אני אומר זאת בצער כאחד שלימד במכללה כזאת תוך כדי לימודיו לתואר הראשון. כן, כן, הרצתי תוך כדי לימודיי לאותו תואר. לא תרגול, הרצאה. (דרך אגב זה היה אחלה כסף). נכון ידעתי את החומר לפני לימודיי, אך בכל זאת זה לא ראוי. מכללות למשפטים (אני בא מעולם טכנולוגי), כדוגמה, הן פשוט שערוריה. אנשים יכולים להצטרף אליהן באמצע השניה, ללמוד שנים רבות וכו’.

  4. התוצאה תהיה שאפילו בישראל יסתכלו איפה למדת ולא מהם ציוניך בדיוק כמו בארצות הברית. שם אין ברירה בגלל האינפלציה במוסדות פסאודו אקדמיים שמעניקים תואר לכל דורש. לא רוצה לפגוע בך אישית אבל המקום בו אתה מלמד ודומיו הם מוסדות אקדמיים נחותים. אפשר לראות את זה בסגל האקדמי הבכיר שחלק גדול ממנו מורכב מאנשים שמשקלם האקדמי אפסי (אבל הסטאטוס הציבורי שלהם גבוה ומושך תלמידים), ואפשר לראות את זה ברמת התלמידים שרובם המכריע הם כאלה שלא התקבלו לאוניברסיטאות המחקר.

  5. אחחח, אין כמו קצת סנוביזם לקראת שבת.

    אבנר, מכללות הן בהגדרה מוסדות שמתרכזים בהוראה ולא במחקר ורק בשנים האחרונות החלו לשים דגש רב יותר (גם במל”ג וגם במכללות עצמן) על כך שגם הסגל האקדמי במכללות יעסוק במחקר. אני מניח שלזה אתה מכוון כאשר אתה כותב “משקל אקדמי אפסי” שהרי כידוע, לאקדמיה יש רק תפקיד אחד: מחקר. הוראה – נו באמת, את מי מעניינים כל הילדים האלו המכונים בשם “סטודנטים”. המשקל שלהם באקדמיה הוא, ובכן, אפס. הטיעון לפיו המכללה למנהל הוא מוסד אקדמי נחות מחזיק משקל דומה לכך שאומר שאתה אדם נחות. מה ‘כפת לי, אני אגיד, זה נראה לי די נכון.

    לבסוף, הטענה שלך לפיה “רובם המכריע” של הסטודנטים לא התקבלו לאוניברסיטאות המחקר היא כמובן מרתקת בפני עצמה ומכיוון שאתה מדבר גבוהה גבוהה על חשיבות המשקל האקדמי, אשמח לראות אסמכתא (אקדמית, כמובן שאקדמית) שמאוששת את הטענות המרתקות שהצגת בפנינו.

    שבת שלום.

  6. בתחום שלי (ראיית חשבון) יש הבדל מאד גדול בין מכללות ואוניברסיטאות. היתרון הוא שיש בחינות מועצה קשות מאד, בהן ניתן לראות סטטיסטיקות של אחוזי מעבר לפי מוסד לימודים. והסטטיסטיקות כמובן שמדברות לטובת האוניברסיטאות.
    גם בעבודה, יש יתרון גדול לבוגרי אונ’ על פני בוגרי מכללות, ולא קשה לראות הבדלים ברמה האישית.
    בסופו של יום, יעדיפו לקחת מישהו לסטאז’ במשרד גדול עם ממוצע 80 באונ’, על פני מצטיין במכללה.

  7. פשוט מאוד, הסטודנטים של פעם למדו כדי ללמוד והיום לומדים כדי להוציא ציון.
    לדוגמא: מכוני הפסיכומטרי למיניהם. תיאורטית הציון הפסיכומטרי אמור לנבא את היכולת האקדמית הטבעית של סטודנט אבל אין מניעה שהסטודנט ייקח כמה קורסים עד אשר יצליח להגיע לציון הרצוי שיכניס אותו ללימודים. נשאלת השאלה, האם ניתוח פלסטי שכזה ליכולת הטבעית של הסטודנט לא מחסלת את המטרה שלשמה המציאו את המבחן הפסיכומטרי? אם כן, מה הטעם להמשיך לקיים את המבחן הפסיכומטרי? אם לא, איך המוסדות האקדמיים “מגינים” על עצמם מסטודנטים שהלכו לשלושה קורסים עד אשר הוציאו את הציון הנכסף? הרי פעם שלישית 730 לא שווה כמו פעם ראשונה 680.

    אותו עיקרון באקדמיה, המטרה מקדשת את האמצעים והמטרה היא ציונים. לכן לומדים ללמוד ולא לומדים את החוג. על הדרך מעתיקים, מעבירים חומרים משנים קודמות, פותרים מבחנים קודמים, לוקחים שיעורים פרטיים אצל המרצים או מרצים מקבילים, מגישים ערעורים על ימין ועל שמאל אבל כל אלו לא מעלים את רמת הידע האמיתית של הסטודנט אלא רק את הציון שבסוף הקורס.

  8. אותי במיוחד מעניין הפער באינפוגרפיקה שסיפקת בין מכללות פרטיות לציבוריות בסוגיית הנכשלים. באונ’ בה אני מתרגל יש מגבלות די מחמירות לגבי כמות ה-A שאפשר לתת בכל קורס, אבל למרות שאין כמעט מגבלות רשמיות על כמות הנכשלים, התפיסה הכללית היא שלא מכשילים סטודנטים. סטודנט צריך לא להגיש עבודה בכלל או לא לגשת למבחן כדי לקבל ציון נכשל.

    הגישה האישית שלי היא שמי שלא הגיש עבודה מקבל 40 תמורת זה שהוא חסך לי זמן – ואילו מי שהגיש עבודה ממש גרועה, יקבל ציונים נמוכים מזה.

    באופן כללי התחושה שלי באוניברסיטה שלי היא שהגבילו לנו מאוד את טווח הציונים. אפקטיבית, יש לי 35 נקודות לחלק – בין 50 (המינימום לפני ציון נכשל) לבין 85, שזה פחות או יותר הציון המקסימלי שמותר לנו לתת. זו פשרה מוזרה למדי עם בעית האינפלציה בציונים, אם כי יש לה צדדים חיוביים – במקום להפוך את הפיזור למוטה לימין (ציונים גבוהים), יש ריכוז הרבה יותר גדול של ציונים בצד השמאלי (או, ליתר דיוק, בצד השמאלי של החצי הימני).

    כן, אני חרד מהרגע שאני אגיע לארץ ואאלץ לשנות ברגע את הסטנדרטים שפיתחתי כאן מבחינת הציפיות של הסטודנטים.

    אגב (סליחה על הברבור, זה נושא שמטריד אותי) – נקודה שהאינפוגרפיקה רק נוגעת בה, וחוזרת בעצם לשאלת הנכשלים באונ’ פרטיות, היא מה שמכונה ה”entitlement” – הרגשת ה”מגיע לי” שיש להרבה סטודנטים. זה גם רלוונטי לדיון סביב הסטודנט כלקוח (והלקוח תמיד צודק, אז איך יתכן שהוא קיבל נכשל?) והמרצה כנותן שירות (ולכן הוא צריך להתאים את עצמו לצרכי הסטודנט ולא הסטודנט צריך לעמוד בסטנדרטים של המרצה ושל המוסד).

  9. אני בכלל לא מבין את כח זה … במהלך כל התארים שלי, תמיד הפקתי הכי הרבה ונהניתי הכי הרבה מעבודות, ממחקר עצמאי, מפיתוח וגיבוש של תזה אישית – הזויה ומבוקרת ככל שתהיה, על-ידי המרצה.

    פשוט לא מבין את מרוץ הציונים הזה … הרי בשלוש שנים שהאנשים הללו שורפים בלימודים היו יכולים לעבוד ולצבור ניסיון, להקים עסק ומה לא …

    ויובל,

    לצערי אני מסכים להערה (המכלילה, גם אם יש יוצאי דופן) שבוגרי מרבית המכללות מציגים עומק והבנה פחותים יותר מבוגרי אוניבריסטאות. זה קשור לעובדה שבאונ׳ לרוב יש גם קורסי רוחב ועומק שלרוב במכללות פשוט משמיטים וגם לעובדה שהסגל והציונים שם לרוב קשיחים יותר … אני לא נגד מכללות – אבל כמעט כל פעם שאני נתקל בבוגר מכללה, הוא חסר בבסיס הידע ובכלי הניתוח והמחקר שלו לעומת בוגר אוניברסיטה.

    לדוגמא, פרופ׳ זאב מעוז מתל-אביב שהוא אימה ידועה ובזמנו העביר קורסי מבוא-חובה במדעי החברה (אבל שאי אפשר לצאת מהסדנה שלו ללא הבנה עמוקה באיך מבצעים מחקר אקדמי) לא היה שורד יומיים באף מכללה …

  10. רוצה להיות אבא (10): אני מציע שתדבר עם מרצים באוניברסיטאות (אני עושה את זה לעתים קרובות, למעשה בשלוש השנים האחרונות, בקרוב השנה הרביעית, גם אני מלמד קורס אחד באוניברסיטת תל-אביב ובעבר לימדתי שלוש שנים באוניברסיטת בן-גוריון ועוד שנתיים בבר-אילן) ותשמע מהם סיפורים על הסטודנטים שלהם. החומר האנושי שמגיע אל האוניברסיטאות ואל המכללות הוא כולו תוצר של מערכת החינוך הישראלית. הפערים שפעם היו בין מכללות לבין אוניברסיטאות הולכים ומצטמצמים ויש כמה תוכניות במכללות שנחשבות מעולות בתחומן ויש כמה מחלקות וחוגים באוניברסיטאות ששומר נפשו ירחק. כמובן שגם ההפך נכון. משום כך, ההכללה הזו נשמעת לי מיושנת ובוודאי שאינה תופסת לגבי כל המכללות, כל החוגים במכללות וכל הסטודנטים שלומדים באותם החוגים. אפילו לא הרוב. היא מין כלל אצבע כזה שיש עליו סוג של קונצנזוס אבל הוא נובע בעיקר, כפי שאמרתי, מסנוביזם. אחרי הכל, “אני סיימתי תואר ראשון/שני/שלישי באוניברסיטה. מכללה? פפפףףף, נו באמת”.

    וברשותך, עוד נקודה: לא כל סטודנט צריך להיות דוקטור כשהוא יהיה גדול ולא כל דוקטור צריך להיות פרופסור כשהוא יהיה גדול ולא כל פרופסור יזכה בפרס נובל. רוצה לומר, יש מקום למכללות, ויש מקום לאוניברסיטאות, יש מקום למרצים שמתרכזים בהוראה ויש מקום מרצים שמתרכזים במחקר. הנטייה לצבוע חלק מהספקטרום כ”נחות” (אם לצטט את הרמב”ם שכתב פה למעלה) היא נטייה די מאוסה.

    אכן, לא כולם יכולים להתקבל לאוניברסיטה ובתוך האוניברסיטה לא כולם מתקבלים לחוגים הכי יוקרתיים ובכלל יש לא מעט סטודנטים שהם דור ראשון להשכלה. אז?

    רק להזכיר: הפוסט הזה עוסק במשהו אחר לגמרי והוא באינפלציית הציונים בתוך המוסדות. מי שחושב שזו מחלה של המכללות, מנותק מהמציאות.

  11. בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות הגדירו לפני כמה שנים תיקנון של הציונים, כך שבכל קורס הממוצע אמור להיות בסביבות 79-81. כחננת-על זה שימח אותי פעמיים. פעם אחת כי זה הוריד את השיקול “באיזה קורס אפשר לקבל ציונים גבוהים יותר” ואיפשר לי ללמוד מה שרציתי באמת, פעם שנייה כי ידעתי להגדיר פחות או יותר מה נחשב ציון סביר, ומאיזה רף צריך לחשוב על האפשרות לגשת למועד ב’.

    בזמנו, כשעבדתי כבודקת באחד הקורסים, סיימתי לבדוק את המבחנים, ואז בהתאם לציונים נתתי בונוס קולקטיבי כדי לשמור על הפרופורציות מצד אחד, ולהגיע אל הפעמון ה”דרוש” מצד שני. זו שיטה לא רעה לדעתי, כי היא מצליחה להתגבר על פערים בין בודקים שונים.

  12. קצת סנוביזם, אבל אחר (אולי).

    את התואר הראשון שלי עשיתי בין היתר בפיזיקה באוניברסיטת ת”א. מאלו שהתחילו את התואר, כמחצית לא עברו לשנה ב’ (לא בהכרח עפו מהאוניברסיטה, חלקם החליפו מסלול). עוד כמחצית לא עברו לשנה ג’. בכל סימסטר היה לפחות קורס חובה אחד, עם שיעור נכשלים גבוה מ40% ולעיתים קרובות ממוצע מתחת ל50. אז לא, אני לא חושב שיש אינפלציית ציונים במדעים מדוייקים באונ’ ת”א. כן ראיתי את זה בחוגים אחרים, במיוחד בקורסי בחירה, כשאנשים פשוט נמנעים מקורסים מרתקים שלא נוטים להניב ציונים גבוהים.

    על פתרון מצויין (שכולם חשבו עליו, אבל שם גם ישמו) סיפר לי חבר מארה”ב, שבמחלקה בה הוא למד ותירגל כל הציונים היו מנורמלים. כלומר מותאמים לעקומה, עם ממוצע ושונות ידועים. דרך אגב, זו הסיבה למה פסיכומטרי מהווה מדד מוצלח יותר מבחינות הבגרות (חוץ מזה שפחות מעתיקים). לחץ על המורים לא יכול להסיט את עקומת הציונים.

  13. זה בלי לדבר על מה שקורה בחוגים (האוניברסיטאים) לפסיכולוגיה, וההשפעה של זה על קבלה לתואר שני – תהליך שכבר נמשך (לפחות) 20 שנים:
    – כדי להתקבל לתואר שני קליני בפסיכולוגיה, צריך ציונים סופר-גבוהים
    – במקום שזה יגרום לכך שאכן מי שיקבל (נניח) 90 במקצוע מסוים יחשב ל”טוב מאוד אם כי לא בעל ידע מושלם”, הוא נחשב לכשלון; ונוצרה אינפלציה היסטרית של ציוני פסיכולוגיה, שכמובן השפיעה בתורה בחזרה על הממוצעים לקבלה לתארים שניים בפסיכולוגיה קלינית (ובינתיים, כך הבנתי, גם בתחומים כמו פסיכולוגיה ארגונית; אף אחד לא רוצה להיות פסיכולוג חינוכי, ולכן זה התחום היחיד שפתוח בפני ה”מטומטמים” האלה שקיבלו “רק” 90)
    – אבל באופן עקיף, האינפלציה המטורפת בחוגים לפסיכולוגיה השפיעה גם על תארים שניים בחוגים אחרים: לא ידוע לי איך זה בכל אחת מן האוניברסיטאות, אבל בד”כ אם מישהו למד בתואר ראשון דו-חוגי, ממוצע התואר נחשב לו משני החוגים, וכתוצאה מכך, יהיה קל יותר למישהו שסיים בממוצע 91 מתואר ראשון דו-חוגי בפסיכולוגיה ומדעי המדינה (שזה כאמור די נמוך בפסיכולוגיה) להתקבל לתואר שני במדעי המדינה (שלא לדבר על לתארים שניים בתחומים שלא קשורים ישירות לתחום התואר), לעומת מישהו שלמד מדע המדינה עם היסטוריה והממוצע שלו 88, שזה די גבוה בשביל שני החוגים האלה. אני מתארת לעצמי שאם מישהו שלמד בארץ פסיכולוגיה לתואר ראשון נדרש להסב את ה-GPA שלו לנתונים אמריקאים, הוא שוב נתקל ביתרון מן הסוג הזה.

  14. הבעיה עם ציונים – לפחות אחת מהן – היא שהם הפכו מכלי מדידת יכולת (מחורבן ככל שיהיה) למדד התניות עבור כל הגורמים בסבב החינוכי: תלמידים, מחנכים ומוסדות. אם בעבר דימויו העצמי של מוסד חינוכי היה נקבע באמצעות מספר המחקרים החשובים שקידם ובאמצעות זהות התלמידים הטובים והמרצים המשובחים (אותו כנ״ל תקף גם למוסדות חינוכיים מדרג נמוך יותר – בתי ספר ממלכתיים וכן הלאה), הרי שכיום, בגלל דיקטטורת הציון – היא הפכה לאמצעי באמצעותו מגדיר תלמיד את עצמו, מוסד את עצמו ומרצה או מורה את עצמו. התופעה אמנם מזכירה אינפלציה בשוק המוניטרי – ככל שהמדינה מדפיסה יותר כסף: כך ערכו נמוך יותר. הדרך לטפל בעניין דומה לדרך בה נוקטים הכלכלנים: פיקוח ממשלתי על מחירים ויד קפוצה על מכונת הדפסת השטרות. רוצה לומר: רגולציה של ממש בתחום הענקת הציונים. התערבות של המועצה להשכלה גבוהה, למשל, בציינון שניתן בכל בית ספר תחת פיקוחה וקביעת סטנדרטים ברורים לגבי טיבו של מבדק אקדמי והענקת ציון לעבודה או לבחינה.

  15. יובל – 50 זה עוד לא נכשל. זה D-. נכשל זה 49 ומטה. (זה שונה בארה”ב, שם, בהתאם למדינה, יש מקומות שבהם 60 זה הציון הגבוה ביותר לפני נכשל. מצד שני, באונטריו כל דבר מ-80 ומעלה זה A).

    אחת הבעיות היא בחישוב באמצעות GPA. למעשה, מבחינה מעשית בהרבה מקומות אין הבדל בין A לבין A+ בחישוב ה-GPA – הם שניהם שווים 4.0. במונחים אמריקאיים, זה אומר שאם קיבלתי 93 זה בדיוק אותו דבר כמו לקבל 100 עגול, אבל מצד שני אם אני מקבל 92 הציון שלי מבחינת חישוב ה-GPA ירד בשבעה וחצי אחוז (3.7) (באונטריו המספרים שונים אבל העקרון דומה). זה יוצר המון לחץ על הסטודנטים – ומכאן על המרצים – להעלות ציונים גבוליים באחוזים בודדים. ההנחיה שאנחנו קיבלנו, למשל, היא אף פעם לא לתת ציון שנגמר ב-9, בגלל שההנחה היא שסטודנט יערער אוטומטית על ציון כזה בגלל ההבדל המשמעותי שיש לזה בחישוב הממוצע שלו.

  16. אני יכול להעיד, מנסיוני, לגבי פרמטר אחד – וזה הלחץ של המוסדות לתת ציון גבוה.
    הוא פשוט לא קיים.
    אני מלמד בלא מעט מקומות (כרגע ארבע מחלקות בשני מוסדות שונים, ובעבר עוד שלוש) – ומעולם, אף אחד לא אמר לי מילה על ציונים נמוכים – למעט הסטודנטים, שמקללים אותי כי הציונים שלי הכי נמוכים בתואר*. בכל פעם שדיברתי עם ראש חוג על ציונים, הוא נתן גיבוי מלא לציונים הנמוכים-מהממוצע שאני נותן, ובאחת המחלקות קורה המצב ההפוך – נכנסים במי שנותן ציונים גבוהים מדי.

    *מצד שני, למדתי בדרך הרעה שיכול להיות שהם אומרים את זה סתם כמניפולציה, כדי שארחם עליהם בציונים.

  17. בתור מרצה מזה מעל 20 שנים במגוון מוסדות אקדמאיים בישראל, רמתם האישית של הסטודנטים הולכת ומדרדרת במדרון תלול. את הסטודנט של היום מעניין בעיקר באיזה קורס ניתן לעשות פחות ולקבל יותר.

    סטודנטים כיום לעיתים פונים אלי בשאלות עילגות בשפה עילגת עוד יותר ודורשים דרישות שמהוות ספק פגיעה באינטליגנציה ספק חוסר אינטליגנציה או סתם חוסר כבוד עצמי/הדדי.

    בעבר הייתי קשוח עד מאד עם הציונים ומי שקיבל אצלי ציון גבוה, הרוויח אותו ביושר וביושר בלבד. עם השנים גיליתי, למרבה הצער, שהעמדת דרישות גבוהות בפני הסטודנטים אינו המסלול הבטוח להמשך העסקתי… לפיכך מזה שנים למדתי.. להחליק.. להתאים.. להיות עם אצבע קלה על הציונים… כנו זאת כפי שתכנו. איבדתי את הכח והרצון להתמודד עם סטודנטים בדרך זו, עקב חוסר תמיכה של הנהלות המוסד.

    מה אני צריך את זה? דון קישוט אני לא.

  18. יובל, אני מסכים עם הקביעה שחייהם של הסטודנטים קשים ומצד שני גם קלים יותר בהתחשב בעובדה שקל להם יותר להגיע לחומרים והנגישות שהרשת מאפשרת להם – הדבר הזה גם מעלה את רמת הביצועים האקדמאיים, בסופו של דבר היום אני יכול לכתוב סמינר עם המקורות הכי עדכניים מה שבעידן טרום הרשת היה קשה יותר.

    לגבי עניין אינפלציית הציונים, לצערי הרב העניין הזה הוא כבר עובדה בשטח ולא סברה עתידית. המעסיקים בהרבה מאד מהמקצועות אינם עוסקים בגליון הציונים או בתואר אלא מעדיפים פרמטרים אחרים לבחון על פיהם.

  19. יסלחו לי המגיבים האחרונים.
    מה העניין בלתת ציונים נמוכים בכוונה? גדולתו של מרצה היא לתת מבחן ברמה נאותה למה שהוא לימד. זאת משימה קלה מאוד לחבר מבחן קשה. זאת משימה קשה (וחשובה) לחבר מבחן הוגן. אולי התלמידים שלכם לא יודעים את החומר כי כל הסמסטר לא לימדתם טוב, נתתם עבודות שלא תואמות את החומר הנלמד, החזקתם בדעה “שלי היה קשה בטירונות אז גם לכם צריך להיות”, כי פתאום יש לכם כח (מי אמר עבד כי ימלוך?), כי יותר חשוב לכם חייכם האקדמים וזאת רק מטלה ללמד? לי מעולם אף אחד לא נתן גבולות לציונים שנתתי, אבל השקעתי המון בלחבר מבחן הוגן. מי שלמד היטב קיבל ציונים טובים. כן גם מעל 90 למי שהגיע.

  20. מסכים לגבי מה שכתב דרור.
    שיטת הציונים היא חלק משיטת חינוך כוללת, שנבנתה במאה ה19 ושוכללה כחלק מאופי החברה התעשייתית. הסיבות לחוסר ההתאמה שלה אולי רבות, אך הפתרון הוא בעיקר, שינוי שיטות חינוך והתאמתם לעידן שלנו. יובל, מה יקרה אם ננסה לבנות הערכות שונות לגמרי?
    למשל למידה מבוססת פרויקטים (מאתגרים), כך שהצלחה בביצוע הפרויקט היא בעצמה מדד, הערכת עמיתים ואנשי מקצוע, וכו..
    אני הוזה?

  21. לתמר המקורית מ-18. אז מה, למצוא כינוי של ממש? רק עכשיו גילית שיש לך (ולי) הורים חסרי יצירתיות? (וטוב שכך). לי כמעט בכל כיתה/תנועת נוער/משהו הייתה עוד לפחות תמר אחת (אחת מהן חברה טובה שלי, בין היתר בגלל הוויכוח בכיתה ז’ למי מאיתנו יקראו תמי – אף אחת לא הסכימה, ובצדק, לוותר).

    ומכיוון ש”תמי” נפסל על הסף, אני צריכה ממש לחשוב. אולי אני אקרא לעצמי ברוקלין, כמו הבן(?) של בקהאם. אולי תמר המעתיקנית.

  22. מעניין מה וויליאם פריש היה אומר על זה. לגבי שאלת ה”מכללה לעומת אוניברסיטה” יצא לי לדבר עם לא מעט תלמידי מכללות, שאמרו לי במפורש שהדרישות שיש להם הן בדיחה לעומת הדרישות האקדמיות שאני נדרש לעמוד בהן (אני תלמיד אוניברסיטה) ואף הרחיבו בנושא: עבודות הגשה קצרות במיוחד, עבודות ללא עמוד ביבליוגרפיה, מועדי ג’ כברירת מחדל ומועדי ד’ אם מתעקשים מספיק, ערעור מיידי על כל ציון שלא נראה להם (באוניברסיטה מותרים רק שלושה ערעורים בכל התואר) וכיו”ב. פעמים רבות מספור שמעתי גם את המשפט “הלכתי למכללה הזאת כי לא היה לי כוח לעשות פסיכומטרי”, כלומר המכללות נתפסות אוטומטית כמקום שאפשר להתקבל אליו ולשרוד בו בקלות. אין לי סטטיסטיקות שמוכיחות את זה, אני רק מציין התרשמות אישית מנקודת מבט של סטודנט. הרושם שנוצר אצלי הוא שלא מעט מכללות הן בתי חרושת לציונים ותעודות (עיין ערך אינפלציה בציונים גבוהים, שכפי שציינת יובל, היא הנושא של הפוסט הזה) ובאופן מצער האוניברסיטאות, שנתקלות בקשיים כלכליים, נאלצות גם הן להוריד את הדרישות כדי להתחרות (go capitalism). זה יכול להוות הסבר לתופעה הזו.

  23. אני נזכר בסיפור על פרופ’ דוד פלוסר, פרופ’ להיסטוריה מהאוניברסיטה העברית, שהיה אהוד על הסטודנטים כי הציון הכי נמוך שהיו מקבלים אצלו היה “טוב” (80). יום אחד מישהו תבע ממנו הסבר לשיטת הניקוד והוא אמר כך: “תראה, אם מישהו יודע משהו, זה מצויין. אם מישהו רוצה לדעת, זה טוב מאוד. ואם הוא לא יודע – נו, טוב.”

  24. בדיוק השבוע התפרסם במרקר וויק מאמר על ירידת קרנם של התארים האקדמיים. הוא לא מעמיק במיוחד וגם לא מדובר בו על נושא הציונים, אבל כתבו שיש מי שמדברים בארה”ב על בועת האוניברסיטאות. כך שהאינפלציה כנראה נותנת את אותותיה.

    האמת היא שאני זוכרת מלימודי לפני 15 שנה שהסטודנטים תמיד חיפשו את המרצים שנתנו ציונים גבוהים. העניין הוא שאז עוד רוב המרצים היו על תקן קבוע, שגם אם הסטודנטים לא נהרו לשיעוריהם עדיין היתה להם משרה מובטחת. היום יש הרבה מאוד מרצים מן החוץ באוניברסיטאות, ובטח גם המרצים במכללות, שתלויים בחסדי התלמידים כדי לשמור על מקום עבודתם. זה בוודאי מסביר חלק מהשינוי בארץ.

  25. בטכניון צריך לעמוד בשני קריטריונים, אחד ציון מוחלט והשני יחסי לכל המסיימים במסלול שבו אתה לומד.
    מצטיין דיקן: מעל 84 וב 15% העליונים, מצטיין נשיא מעל 93 וב 3% העליונים.
    הערכים שונים לתואר שלם אבל הרעיון דומה.
    ולכן צריך גם לטמטם את החברים שלך לספסל הלימודים בנוסף.

  26. נדב פרץ – אשריך שלא נדרשת מלמעלה להעלות ציונים. אני כן כי “סטודנט לא מרוצה לא ירשם בשנה הבאה”.

  27. נקודה חשובה לזכור – על פי שיטת ההקצבות כיום האוניברסיטאות מקבלות מימון עבור סטודנטים רק לתקופה מסויימת מוגדרת מראש. יש להן אינטרס מובהק שהם יסיימו את לימודיהם בתוך תקופת הזמן המוגדרת הזאת.
    כבר שמעתי מיד ראשונה על מקרה שפחות או יותר אמרו למרצה שיעביר סטודנט בקורס אפילו שלא הגיע לו, כי האוניברסיטה לא רוצה שיחזור עליו ויעשה את השנה הנוספת עבורה לא יקבלו הקצבה

  28. בהמשך למה ש’עוד אחת’ אמרה – לפחות בתחום שלי קרנם של הלימודים האקדמיים ירדה מאד.

    כאשר אני מראיין מועמדים, אני לא נותן עדיפות למוסד זה או אחר או לממוצע התואר. חשובים לי דברים אחרים. גם בראיונות שהלכתי אליהם בשנים האחרונות כבר לא שאלו אותי כלל על התואר או על הציון שבו סיימתי.

    וכן, לפחות מבחינתי, יש לזה קשר ישיר לאינפלציית הציונים והתארים. כיוון שתואר וציונים גבוהים הפכו להיות פונקציה של ‘חרישה’ בלבד הן איבדו את המשמעות שלהם, לפחות עבורי. זה רלוונטי גם כשאני שוכר את שירותיהם של אנשים חסרי ניסיון.

  29. מסכימה שהמחלה כנראה עדיין לא הגיעה לפקולטה למדעים מדוייקים בת”א – בשנת הלימודים האחרונה (שהיא הראשונה בתואר) היו לפחות 50% נכשלים בכל אחד מהקורסים הגדולים. מה שכן, אני יודעת שהפעילו לחץ על המרצים באחד הקורסים היותר אימתניים לייצר עקומת פעמון הגיונית, בשונה מסטטיסטיקת ה80% נכשלים הרגילה שלו*.

    ברמה האישית, לא כל כך אכפת לי מהציונים שלי, עד כמה שזה אפשרי במסגרת הלחץ החברתי שיש היום להוציא ציונים גבוהים. אני נמנעת מלדבר על הציונים הקונקרטיים שלי עם חברי לספסל הלימודים כדי לנטרל במידת האפשר את התחרותיות, וכעקרון – אפילו לא פותחת מחברות בחינה כדי לבדוק אם טעו בבדיקה שלי. אני מוצאת שכשאני נהנית מהלימודים, מה שרוב הזמן קורה כי בחרתי טוב את התחום, הציונים הגבוהים מגיעים מעצמם.

    לגבי קבלה לעבודה – אני חייבת לציין שלדעתי, לפחות בכל מה שנוגע להיי-טק, אפילו אם הציונים היו משקפים נאמנה את יכולותיו האקדמיות של התלמיד, הם עדיין היו מנבא גרוע למדי למידת ההצלחה שלו בעבודה. סט הכישורים שנדרש ממך בתקופת הלימודים שונה לחלוטין מזה שאתה נזקק לו בפועל, ולכן הרבה פעמים מישהו חסר השכלה פורמלית אבל רב נסיון ותשוקה למקצוע יעלה בביצועים על מישהו שהוציא ציונים מזהירים באוניברסיטה, אבל לא השתתף בפרוייקט גדול מימיו.

    * אני לא זוכרת מה הסטטיסטיקה האמיתית. משהו קרוב, כנראה.

  30. והנה שני הסנט שלי כמו שאומרים פה בארה”ב (רק ביקור, חוזר לפני תחילת הסמסטר).
    היות וציוני המבחנים איבדו כל משמעות פיתחתי את השיטה הבאה:
    1. תרגילי בית רציניים מאוד שעליהם ניתנת מחצית הציון
    2. מבחן שכל תכליתו היא להבדיל בין מי שיודע את החומר (50 עובר) למי שלא (נכשל במבחן ובקורס)
    3. והעוקץ, מי שהעתיק את תרגילי הבית סיכוייו לעבור את המבחן נמוכים מאוד

    התוצאה היא עקומת פעמון נאה, עם 10-20% נכשלים.
    נסו ותהנו …

  31. יובל (12):

    … אולי הייתי צריך להבהיר שאני מדבר מניסיון בפקולטה למדעים מדוייקים בתל-אביב ואח”כ במכללה (בגלל שלא עברתי את הסינון של שנה א’ … כי פשוט בזמני לא היו מועדי ב’. נקודה. תראה לי מכללה שמעזה להציב כזה כלל?).

    אבל –

    א. להגיד שאני סנוב בגלל שאני בוגר אוניברסיטה (למדתי גם באוניברסיטה עוד שני תארים) זו התגוננות שאינה במקום והיות ואני גם בוגר מכללה (כך שיש לי גם כלים להשוואה שלך אין – לא למדת במכללה).

    ב. לא דיברתי על החומר האנושי – אלא על התוצר הסופי.

    ג. רשימת הקורסים, במרבית המסלולים שאני מכיר, שונה למדי בין מכללות לאונ’ ובמרבית המקרים לא לטובת המכללות.

    לגבי נקודת-התוספת שלך: עצוב לי לשמוע זאת מאיש אקדמיה. להבנתי ותפיסתי המטרה המרכזית של האקדמיה היא לא להוציא “דוקטורים” וגם לא “טכנאים בתחומם” אלא אנשי אשכולות, אנשים בעלי אופקים, אנשים עם שאר-רוח מסויים, אנשים שיש להם ערך מוסף בעת שהם באים לעסוק במקצוע שלהם (ולא משנה מהו) … ואת זה, אני כמעט ולא רואה במכללות (והיות וזה כמעט נוגד את מטרתן – אספקת תעודות בסיטונות למחפשי עבודה … ואני מסכים שיש מקום לכולם, רק שזה לא גורם מוצדק להסבר התופעה).

    והיות שאתה מאלו שפגשו הרבה, אז אציין שבזמנו גם לי יצא לפגוש הרבה סטודנטים ובפריסה ארצית ושל מוסדות אקדמים (מאות ואלפים) … ואין בכלל ספק שאלו שהגיעו מהמכללות תמיד היו נינוחים יותר בהקשר לאורח החיים האקדמי שלהם מאלו שבאו מאוניברסיטאות. ואת זה אני אומר כסטודנט (לשעבר) ולא כמרצה.

  32. רוצה להיות אבא (36): שמע, אם נקודת המוצא שלך היא שהתפקיד של המכללות (אני בכלל לא יודע איך אפשר לנהל דיון רציני עם הכללה כל כך בוטה: ה-מכללות מול ה-אוניברסיטאות, כאילו שאין כל שונות בתוך הקבוצות הענקיות האלו) הוא “אספקת תעודות בסיטונות למחפשי עבודה”, אז לצערי אין לנו קרקע משותפת לדיון הזה. אם זה התפקיד של המכללה אז אף אחד לא גילה לי אותו כאשר עבדתי בשתי מכללות (נתניה ובמכללה למנהל) בשנים האחרונות. כנראה שזה סוד שמחביאים מהסגל.

    אני גם לא מבין מה כל כך עצוב לך במה שאמרתי כיוון שאמרתי בדיוק את מה שאתה אומר: לא כל סטודנט צריך או יכול להיות בסופו של דבר חוקר דגול. גם השכלה רחבת אופקים היא יעד חשוב ולא מבוטל ולכן הטענה לפיה המכללה לא מכשירה “חוקרים” ולכן היא מוסד אקדמי ירוד, היא בעיני טענה מטופשת. זה מה שכתבתי. לא ברור לי מה מעציב אותך בזה.

  33. יובל (37):

    אולי זה היה בוטה מדי … מקבל.

    אבל בשביל “תעודה מקצועית” יש את מה שפעם קראו מכללות ותארי “טכנאי”, “הנדסאי” וכל תעודה שמשרד העבודה מכבד … אקדמיה, יש לה מטרות קצת שונות ורחבות יותר ולא רק “חוקרים” (ולא כתבתי חוקרים ולא התייחסתי כלל להיבט המחקר במכללות לעומת אוניברסיטאות) … אחרי הכל, תואר ראשון במדעי הכלכלה – לא הופך סטודנט לכלכלן מוסמך.

    אני מסכים שבישראל הגבולות הפכו לא ברורים ומכאן גם הירידה באיכות המוסד – מהטעם שרוב (וכתבתי רוב ולא כולן) המכללות לא כוללות בתוכן מעבדות מחקר והעובדה שהן צריכות לשרוד בשוק תחרותי אל מול עשרות חלופות גוררת אותן למצב הזה. היתרון של האוניברסיטה, שברוב המקרים יש להן גם מקורות הכנסה אחרים ויכולת גמישות גדולה יותר וגם מחויבות ציבורית קשיחה יותר ובעיקרת חשיפה לביקורת כזו – קשה להחביא במכללה מסלול תואר ראשון לבלשנות מקראית שלא מצדיק עצמו כלכלית, אבל באוני’ קל להצדיק מסלול הפסדי כזה … מה לעשות.

  34. שלום לכולם,
    לא יכלתי שלא לחייך לאור הנתונים אשר עלו מהכתבה המעניינת. נדמה כי היום קל מתמיד
    “להפגיז” בציונים באוניברסיטה או במכללה, ונדמה לי שגם פה השוק החופשי נותן את אותותיו.

    בשנים האחרונות אנו עדים לגל גובר והולך של מכללות הצצות כפטריות אחר הגשם. רמת הסטודנטים באותם מכללות נמוכה משמעותית מזו אשר הולכת לאוניברסיטאות. עם זאת, אני בספק אם המכללות יכולות להעניק ציונים נמוכים לכל הסטודנטים. גם באותם מוסדות הציונים ניתנים בצורת פעמון. כומר, סטודנט במכללה יקבל ציון גבוה בהתאם תוך השוואתו לשאר הסטודנטים, גם אם בפועל רמת בחינתו הייתה נמוכה בהשוואה לרמה דומה באוניברסיטה. הדבר יצר לחץ חיובי להעלות ציונים: אם במכללות מעניקים ציונים גבוהים לסטודנטים “בינוניים”, גם האוניברסיטאות הרגישו צורך לשפר את הממוצעים הניתנים לסטודנטים: והסוף ידוע.

    עם זאת, אני לא בטוח שמדובר בנתונים שצריכים להדאיג אותנו. בפועל, הבא נזכור, לציונים אין משמעות כ”ציון”, אלא רק כמספר השוואה. מכאן, בהינתן גרף ציונים חדש, היכולת להשוות נותנה כשהייתה.

    תמיר, מרצה לחשבונאות
    האוניבריסטה הפתוחה

  35. ליובל,
    ברור שיש יוצאים מן הכלל – חוגים טובים במכללות, וחוגים גרועים באוניברסיטאות.
    אבל זו היתממות לפטור כ”סנוביזם” את ההבדלים בין מכללות לאוניברסיטאות.
    אני עובד כ-10 שנים כעוזר הוראה במכללות ובאוניברסיטאות.
    במכללה אני נותן כמבחן שלם לקורס, או כתרגיל בית גדול “מסכם” שני סעיפים מתוך שאלה אחת מתוך 4 במבחן בקורס שלימדתי באוניברסיטה. גם הסטודנטים מודים לעתים קרובות, שהם לומדים במכללה כי זה דורש פחות השקעת זמן ו/או כי הם לא התקבלו לאוניברסיטה.
    החלק העצוב הוא, שיש במכללה גם סטודנטים מצויינים, שיכלו להצליח היטב גם באוניברסיטה. אך כאשר כולם מקבלים 90, בסוף אין כמעט הבדל בממוצע בין סטודנטים טובים לגרועים, וכמובן – הסטודנטים המצויינים הם הנפגעים העיקריים מכך שלמוסד הלימוד שלהם יש שם של מוסד לא רציני, שכל סטודנט מאותגר-אינטלקטואלית ועצל מקבל בו ציונים מעולים בקלות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: