בשבת בבוקר התעוררתי לתוך ידיעה שהיא הסיוט של כל רוכבי האופניים שרוכבים על הכביש: נהג צעיר, בן 18 בסך הכל, נרדם על ההגה וגירד מהכביש דבוקה של רוכבי אופניים. שניים נהרגו, שניים נפצעו קשה, כמה נפצעו קל. בהמשך אותו היום פרסם יוסי מלמן את הטקסט הזה שתוכנו מוכר לכל מי שרוכב על אופניים בישראל, גם לי. אמנם עליי לא זרקו תפוזים אבל לצעוק ליד האוזן שלי מרכב חולף? את זה בהחלט עשו.
אני מניח שיש שני סוגים של רוכבי אופניים: כאלו המבקשים להיות עירניים למה שמתרחש סביבם וכאלו שתוקעים אוזניות באוזניים, שמים מוזיקה ויאללה – רוכבים. אני שייך לסוג השני. לתחושתי, אם משהו יקרה מסביבי ממילא בגילי המתקדם לא אוכל להגיב במהירות מספקת אז אם כבר להיהרג, לפחות לעשות את זה עם מוזיקה טובה.
זה מה שעשיתי לפני כשעה כאשר יצאתי לרכיבת האופניים שלי: תקעתי אוזניות באוזניים והנחיתי את האייפון שלי להשמיע לי את התקליט האחרון של יו לורי. תענוג. בסביבות הק"מ ה-17, בכביש שמחבר את גן שמואל עם מחנה שמונים, נשמעה הצעקה. שני צעירים במכונית בעל צבע כהה מסוג שנראה כמו דייהטסו סובארו ג'סטי, האחד נהג והשני ישב לידו. זה שישב ליד הנהג הוריד את החלון וכאשר הם התקרבו אליי הוא צעק "אהההה!". מכיוון שאני עסוק בליהנות מהמוזיקה לא ממש שמעתי אותו ובכל זאת היה קשה להחמיץ את הצעקה. הרמתי את העיניים והשתדלתי, כמו שאני עושה תמיד, לתקוע בו את המבט הכי משועמם שאני יכול סטייל: "רצית משהו?" (זה בדרך כלל לא עושה עליהם רושם: אני רוכב במהירות של כ-30 קמ"ש הם במהירות של יותר מ-110 קמ"ש, אני בספק אם הם קולטים את המסר).
אלא שהפעם זה לא נגמר בזה.
כ-150 מטר ממני, אולי קצת יותר, רכב עוד רוכב אופניים. נראה שיושבי המכונית התאכזבו מכך שלא שברתי את כל העצמות. הפעם הם החליטו לא לוותר. הנהג החל לצפצף צפצופים ארוכים. רוכב האופניים סובב את ראשו לאחור לראות מה הבעיה (הרכב היה מרוחק ממנו כ-100 מטרים). בשלב הזה הנהג היטה את ההגה לכיוון השוליים, כמאיים לדרוס את רוכב האופניים. זה הגיב בהטייה של הכידון לימין, אל השוליים. הנהג המשיך לנסוע לכיוונו, והצעיר שישב לידו הוציא את ראשו מחוץ לחלון וצעק "אההההה!". רוכב האופניים ניסה לעצור אך איבד את שיווי המשקל והתרסק אל השוליים. הצעיר שישב ליד הנהג צעק משהו כמו "כןןןן!" והשניים המשיכו בדהירתם.
הגעתי במהירות אל רוכב האופניים, איש בשנות ה-50 לחייו.
"אתה בסדר?", שאלתי אותו.
הוא חייך אליי במבוכה, כמעט מבויש מכך שנפל מהאופניים. הוא הצביע על מגני המרפקים והברכיים שלבש ואמר: "אתה רואה את זה? זה בגלל שזו לא הפעם הראשונה". הוא דפק על הברכיים ועל החולצה שלו, לנקות את האבק, עלה על האופניים ונפרדנו לשלום.
הצעירים האלו הם בעיניי הוכחה לכך שלפעמים גם האבולוציה טועה. אם במקרה מחר יקרה להם משהו והאבולוציה תתקן את הטעות שלה, באמת שלא אצטער.
כתיבת תגובה