לפני חודשיים, כאשר דקל ניסה להתנקש בחיי (ולא הצליח, הא!), נאלצתי לבלות שבוע עם תפרים בשפה לאחר שזו, איך לומר בעדינות, נקרעה. בשבוע הזה הפעולה שהכאיבה לי יותר מכל היתה לחייך, כי בחיוך אתה מותח את השפתיים.
ובכן, ערב אחד, בעודי עדיין תפור, יצא לי לזפזפ בטלוויזיה וציפיתי בתוכנית של קונן או'בראיין בה הוא ראיין את לואיס סי.קיי. כך, מצאתי את עצמי בסביבות 12 וחצי בלילה, מחזיק בכוח את השפתיים שלי רק כדי לגלות ששום דבר לא עזר ואני מדמם את עצמי למוות בשעה שהתפרים מתפקעים כי לא יכולתי להפסיק לצחוק.
היום נתקלתי בקטע הזה שוב, צפיתי בו שוב ופעם נוספת מצאתי את עצמי על הרצפה, גמור מצחוק. לפחות הפעם זה נגמר בלי דם.
כתיבת תגובה