גלעד גרינבאום שלח את הטקסט הבא לקטגוריית כתב/ת אורח/ת. הנה הוא לפניכם.
***
את ערב יום שני, יומו האחרון של יולי שנת 2000, ביליתי בספריית אוניברסיטה אוסטרלית. רוחי הייתה מדוכדכת. זכרתי כיצד הופתעתי מהידיעה שהופיעה על מסך המחשב בדבר מותו הפתאומי של מאיר אריאל. כעת, במלאת שנה ומעט למותו, הרשת הישראלית התמלאה במחוות זכרון. עכשיו נכונה לי הפתעה נוספת.
רעננתי את הדפדפן בפעם האחרונה לאותו ערב כאשר שהספרניות הזכירו ששעת הסגירה קרבה. ידיעת מבזק של שורה אחת תפסה את עיניי, משהו בסגנון: משה קצב נבחר לנשיא הבא של מדינת ישראל.
לעולם לא נדע מהם השיקולים שהנחו כל אחד ואחת ממאה ועשרים חברי הכנסת שהשתתפו בהצבעה החשאית, אולם מיד הערכתי שידה של ש"ס מנעה משמעון פרס את הכהונה, ושמשה קצב יכול ללמד גם את פרס פרק בהלכות תרגילים מסריחים. אם נכון הדבר, היה זה מדאיג; בכל זאת, נשיא המדינה הוא העומד בראשה, ובית-המשפט העליון קבע עוד ב-1962 כי נשיא המדינה "עומד מעל לכל שלוש הרשויות… ומגלם באישיותו את המדינה עצמה".
מאוחר יותר באותו הלילה קראתי את הפרטים: ליאור קצב, ראש העירייה הצעיר של קריית מלאכי אמר: "ברוך השם שזכינו ליום הזה. אני מודה לש"ס". ח"כ שלמה בניזרי אמר כי אין ספק שקולות ש"ס עזרו לקצב: "אני בכל מקרה הצבעתי בעד המועמד המתאים".
בעוד פחות משבועיים, אמור להכנס מי שהיה הנשיא השמיני של מדינת ישראל לכלא ולחלוק תא עם חבר הכנסת השלוש עשרה עד השבעה עשרה, חבר שתי ממשלות והשר לשעבר בשלושה משרדים, האסיר המורשע בעל הקלון, שלמה בניזרי.
כמו קצב, גם בניזרי ביזה את המוסד בו כיהן באוחזו בקרנות המזבח ככל שרק אפשר לו החוק היבש, סירב לקבל כל אחריות גם ששקריו נחשפו ובחר לערער על גזר דינו לעליון.
בימים אלו בהם ממשלת ישראל מנסה לרוקן מתוכן את הישגי המאבק החברתי, בהם מותקף בית המשפט העליון ע"י אותו מוסד שמרשה לעצמו להגביל את חופש הביטוי בחקיקה בזויה, על כל אחד מאיתנו לזכור מאיזה חומר עשויים חלק ניכר מנבחרי מדינת ישראל.
כתיבת תגובה