אז מה כבר אפשר לכתוב על כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה שלא נכתב? לא הרבה. לכן אוסיף רק כמה שלוש מחשבות קצרות לדיון.
1. אין לי בעיה עם זה שהמפלגות הגדולות נלחצות. שילחצו. משמחת אותי במיוחד העובדה שקדימה נלחצת. שתילחץ. קדימה היא מפלגה שנשענה על דמותו של אדם אחד – אריאל שרון – ומהרגע שזה הלך, היה ברור שזה עניין של זמן עד שהיא תתאדה. מפלגה שיש בה את דליה איציק עם מאיר שטרית עם שאול מופז היא לא מפלגה שאני אשב שבעה על לכתה. ובכל זאת אני מוצא מעט נחמה באירוניה בכך שמפלגה שנשענת על דמותו של אדם אחר – יאיר לפיד – היא זו שמאיימת על קיומה של קדימה.
2. אין ספק שיאיר לפיד לא יוריד את הרמה בכנסת. קשה לרדת מהמקום שבו היא נמצאת. אבל הוא גם לא ירים אותה מי יודע כמה. לפיד הוא בחור אינטיליגנטי, כריזמטי ומשעשע. הרבה יותר קל להתחבר ליאיר לפיד מאשר לזאב אלקין, לפחות לי. אבל לזכותו של אלקין (בעעעע) אפשר לומר שהוא לפחות פוליטיקאי שמכריז על עצמו ככזה בעוד שלפיד נהנה לשחק בנשף המסכות שלו תקופה ארוכה. הוא ישב על כיסא הטאלנט בשני כלי התקשורת הגדולים במדינה, בשעה שכולם ידעו שהוא מארגן רשימה, נפגש עם יועצים פוליטיים ובאופן כללי מתפקד כפוליטיקאי. למרות זאת, הוא עדיין שיחק אותה: "אני?! פוליטיקה? תפסיקו להצחיק אותי – אני עיתונאי!". די דוחה, אם תשאלו אותי.
3. באופן כללי אני חותם על הטקסט של שי גולדן מהבוקר על לפיד (כן, גם זה קורה, אני לפעמים מסכים עם גולדן) ומבקש להרחיב נקודה אחת שלו. גולדן טוען שלפיד נמנע מעימות ואני טוען שלפיד פשוט לא אוהב לריב. כל הקריירה שלו נמנע לפיד מלריב אולי מכיוון שראה כמה אבא שלו אהב לריב וכמה הריבים האלו גבו ממנו (לפיד האב) וגם ממנו (לפיד הבן) מחיר אישי. העניין הוא שאתה לא יכול להיות פוליטיקאי אמיתי, אתה לא יכול להגיע להישגים אמיתיים, אתה לא יכול לייצר אמירה משמעותית, מהלך משמעותי, שינוי משמעותי – משהו משמעותי – אם אתה לא קצת אוהב לריב.
אם תבחנו את הפוליטיקאים המצליחים בתולדות הפוליטיקה הישראלית תגלו אנשים שלא חששו מעימות עסיסי. למעשה הם בנקודות האלו בדיוק הם פרחו. בן-גוריון, בגין, רבין, פרס, שרון ואחרים. לריב אומר בהכרח שאתה לא מוצא חן בעיני מישהו, שאתה מוכן להתעמת עם מישהו, שאתה מוכן לחשוף את החולשות של הצד השני ולעשות את זה בלי רחמים, שאתה מוכן לעמוד על שלך מבלי כל הזמן לחפש את נקודת האמצע. להיות פוליטיקאי זה לא להיות איש טלוויזיה שמנסה להיות נחמד לאורחים כדי שגם האורחים הבאים ירצו לבוא. זה אומר לא להיות נחמד ליריבים הפוליטיים שלך כדי שידעו להבחין בינך לביניהם.
אני יודע שכל זה נשמע נורא לא סימפטי ואולי בכלל אפשר לעשות "פוליטיקה אחרת". כן, כמובן שאפשר לעשות פוליטיקה אחרת ויהיה משמח לראות שהפוליטיקה הישראלית מפסיקה להיות מדמנה מצחינה אבל ברמה הבסיסית ביותר מעשה פוליטי הוא מעשה כוחני שכן פוליטיקה היא המקום שבו מחלקים את העוגה, המקום שבו יחסי הכוחות משתנים, מתבססים, אובדים. משום כך אתה מוכרח שיהיו בך כוחות הנפש לריב עם אחרים על מה שאתה חושב שראוי שיהיה בידיים שלך, על מה שאתה חושב שראוי שיהיה בידי הבוחרים שלך.
יכול להיות שאתבדה, יכול להיות שיאיר לפיד יתגלה כאותו מתאגרף באיגרוף תאילנדי שחוטף מכות רצח אך לפחות נכנס לזירה ומנסה להחטיף בעצמו. אבל אם הקריירה הנוכחית שלו יכולה ללמד משהו על העתיד הפוליטי שלו הרי שמה שאני לומד ממנה הוא שיאיר לפיד לא אוהב לריב ומי שלא אוהב לריב לא בנוי לפוליטיקה ומי שלא בנוי לפוליטיקה ונכנס בכל זאת לפוליטיקה הוא תרמית.
כתיבת תגובה