הטקסט של אופיר הדהד לי בראש כאשר פתחתי את "מוסף הארץ" והבטתי בפרסומת של רשת ניופאן. הפרסומת הזו היא חלק מסדרה של שלוש פרסומות המופיעות עמוד אחרי עמוד אבל דווקא הפרסומת השלישית לכדה את תשומת לבי.
בתמונה אישה, מצודדת למראה, שנראית כאשר היא מחבקת מיקסר. כן, אנחנו מדברים על מיקסר והיא מחבקת אותו באהבה ששמורה בדרך כלל לבני אדם. ידיה סוגרות על הכלי בו מערבלים את שדרוש ערבול ולחייה מונחות ברכות על ראשו של המיקסר. עיניה עצומות והיא כולה חיוך מתוק. זהו חיוך השמור לאהוב אשר שב לפני כמה שעות ממסע ארוך וכעת אהובתו מתרפקת עליו, בסבלנות, בחיבה, בתחושה של "הנה, הוא סוף סוף כאן ועכשיו אפשר לנוח קצת".
ברקע פרחים ורודים נופלים ממעל וזאת, כך נדמה, כדי להשלים את התמונה הפסטורלית, הכמו-רומנטית שהיא לא "כמו" בכלל. מי שעדיין לא הבין את הרומן הסייבורגי שמוצג לנגד עיניינו מוזמן לקרוא את הכיתוב המופיע על הכרטיס השני, זה שנמצא מתחת לפירוט מבצע אביבי בניופאן, בו נכתב (בתרגום): "קיצ'ן-איד, אהבה אמיתית".
מלאכת מחשבת.
שלוש הערות:
1. אמנם קיצ'ן-איד הוא מיקסר טוב (יש לי) אבל מעולם לא התרפקתי עליו (גם לא אשתי) כאילו היה בני האבוד.
2. חיבוק רומנטי של מכונות, יהיו מקסימות, יעילות וממש חמודות ככל שיהיו (ובכך אני כולל גם את כל האייפודים, אייפדים, אייפון, אייפוזיבים של העולם), היא עניין דוחה למדי והניסיון לשוות למיקסר סקס-אפיל של בן משפחה או חבר טוב הוא ניסיון נחמד אבל אתם יודעים, בסוף בסוף, זה כולה פאקינג מיקסר.
3. בשם כל הגברים שאוהבים לבשל, אני מוחה נמרצות על ההחלטה לצלם אישה כשהיא מחבקת את המיקסר. זה כל כך מד-מן וולגארי שזה לא להאמין.
כתיבת תגובה