כ-40 דקות לפני תחילת הכנס ישבתי לכמה דקות עם שלומי ברזל, ראש מסלול תקשורת כתובה ומשודרת בבית הספר לתקשורת. דיברנו, צחקנו ואז אמרתי לו "אתה יודע, אני בוחן את עצמי מבחוץ ואני מבין שאני ממש מתוח. אני אף פעם לא מתוח בפני הופעה, בפני הרצאה, בפני כנס, אף פעם. ואני מתוח. לא חשבתי שאני מושקע כל כך רגשית בעניין הזה".
בחלוף שעתיים וחצי כבר ידענו שהכנס הוא הצלחה מסחררת. האמברגו התקשורתי הוסר ואמצעי התקשורת, לאורכה ולרוחבה של המפה, בעברית ובאנגלית, דיווחו בהרחבה על תוצאות המחקר שלנו: באתרי אינטרנט, בעיתונות המודפסת, ברדיו, בטלוויזיה – ממש בכל מקום. קרה בדיוק מה שקיווינו שיקרה: שאנשים ימצאו עניין, שהתקשורת תמצא עניין, שתוצאות המחקר יעוררו דיון, שיחה, מחשבה.
אני לא מסוגל להתחיל ולמנות כמה סיפורים יש לי סביב המחקר הזה: סיפורים על המאמץ והמחשבה שד"ר אוה ברגר (דיקן בי"ס לתקשורת ששום דבר מזה לא היה קורה ללא עזרתה) ואני השקענו בליטוש הרעיון, בבניית התקציב, באיתור האנשים שעבדו איתנו, באיתור חברת הסקרים (המצוינת). סיפורים על הקשר המיוחד והקרוב שהתפתח בין אנשי המכללה למנהל לבין אנשי גוגל ישראל, שממשיכים להפתיע אותי בנדיבותם, במקצועיותם. סיפורים על הקשיים שבהם נתקלתי בעת הטיפול בקובץ SPSS ענק ומורכב כל כך (בטח במונחים שלי), בצורך הכפייתי שלך לחזור לטבלה, לחזור לגרף, לבדוק שוב, לגלות שטעית, לרצות להרוג מישהו (בדרך כלל את סער – הוא בכלל לא אשם אבל צריך להרוג מישהו), להריץ שאילתה נוספת, לחתוך את אותו הנתון בחיתוך שונה, להצליב אותו עם שאלה אחרת, לרשום בצד את התוצאה, לגלות שהיא לא מובהקת, לעבור לנתון הבא וחוזר חלילה. סיפורים שעוסקים בכתיבת הדוח הענק, בתסכול שבהשארת תוצאות מעניינות בחוץ כי הדוח תפח לממדים גדולים מדי, ההתמודדות עם הניסיון הסיזיפי כמעט לחזור אל הטקסט פעם אחר פעם, לכתוב אותו באופן ברור יותר, בהיר יותר, נגיש יותר, מדויק יותר. סיפורים על ישיבות, על הכנות, התלבטויות, סיפורים על מספרים, מספרים ואחוזים שרודפים אותך אל תוך החלומות, מעירים אותך, דוחפים אותך לבדוק עוד רעיון, עוד מחשבה.
אולי כל זה לא חדש לחוקרים שעוסקים במחקר כמותני, אולי זו שגרת החיים שלהם, היומיום שלהם, אבל בשבילי כל זה היה בגדר חוויה חדשה, מרעישה, כמעט מפחידה. אני מחזיק מעצמי איש של מילים ולא של מספרים ולפתע הופקדתי על אלפי מספרים, שמתחברים באינסוף דרכים לאינסוף סיפורים. ואם בזה לא די – כל זה היה הרעיון שלי, אז מה אני מתלונן בכלל?!
אני לא מתלונן.
אני מרגיש זכות גדולה ובעיקר יודע שלמדתי מיליון דברים שאין דרך ללמוד אותם מבלי לעשות אותם.
לסקרים יש לא מעט מגבלות, מתודולוגיות ואחרות, אבל הם כלי שבאמצעותו ניתן לומר כמה דברים, ברמה מסוימת של ביטחון, בהצהרה על הטעות האפשרית, בהבנה שסקר הוא לא מצלמה (וגם מצלמה יודעת לשקר), על המציאות שאותה אתה בודק, על המציאות שעליה אתה שואל. מהבחינה הזו סקרים הם כלי מקובל שמאפשר לנו ללמוד משהו על המציאות של מיליוני בני אדם בכך שאנחנו שואלים שאלות קבוצה קטנה בהרבה.
מתחילת הדרך הטענה שלי היתה שאנחנו יודעים פחות מדי על המציאות הדיגיטלית של מיליוני הישראלים. המטרה של הסקר היתה להתחיל ולשפוך אור על המציאות הזו. אני מקווה שעמדנו בהצלחה בהגשמתה.
עכשיו יגיעו תורם של המאמרים האקדמיים, של התיאוריות, של ההיפותזות, של הניסיונות להכניס פשר ותובנה אל תוך המספרים היבשים. אחרי כל כך הרבה חודשי עבודה מאומצים אפשר לומר שהעבודה (האקדמית) שלי ושל חוקרים אחרים רק החלה.
ומה הלאה? עם האוכל בא התיאבון.
כתיבת תגובה