בשנים האחרונות נמנעתי מלקרוא את מה שמכונה "ספרות יפה". נמנעתי, אני אומר, מכיוון שמאז שהתחלתי את הדוקטורט שלי הייתי עסוק בקריאה של ספרי עיון שנגעו לתחומי העניין האקדמיים שלי. התוצאה היתה שכאשר באתי לקרוא "ספרות יפה" הייתי מותש ומלא. לא יכולתי להתמודד עם עוד טקסט. התחלתי ספרים אבל לא הצלחתי לסיים אותם. הנחתי אותם בצד.
אבל בחודשים האחרונים נראה שמשהו בתוכי הותר ואני בולע ספרים בקצב שמזכיר לי את הקצב שבו בלעתי ספרים בילדותי. אחד אחרי השני. כאילו מישהו רודף אחריי.
בסוף השבוע הזה קראתי שני ספרים. בשישי את "תראה, ציפור" של קורט וונגוט ולפני כמה שעות סיימתי את "תחושה של סוף", של ג'וליאן בארנס.
סיימתי לקרוא את שני הספרים האלו בנשימה אחת, כמעט בלי הפסקה ויצאתי נפעם ומתוסכל. כאדם כותב קשה לי לקרוא ספרים טובים – הם ממלאים אותי טינה, כעס ותסכול. "אני לעולם לא אדע איך לכתוב כל כך יפה, כל כך מדויק, כל כך בדיוק", אני אומר לעצמי. לא אהיה מצחיק כמו וונגוט, לא אהיה עמוק כמו בארנס. לפני כמה שבועות סיימתי את "עד שיום אחד" של שמי זרחין ובמשך ימים ארוכים לא הצלחתי להשתחרר ממנו. הוא טלטל אותי ממש. זהו ספרו הראשון של זרחין – איך לכל הרוחות הוא עשה את זה?
אני מנסה להבין למה דווקא עכשיו אני בולע ספרים ולא לגמרי מצליח להבין.
אני רק יודע שיש משהו ביצירות האנלוגיות – ספרים והצגות – שמצליח לחדור יותר מכל יצירה דיגיטלית, תלת-ממדית, היי-דפינישן, מופקת לעילא, שבה נתקלתי.
אולי זה הגיל שנותן בי את אותותיו אבל אני מוצא את עצמי מייחל לכך שהאנלוגיות הזו לא תלך לאיבוד.
כתיבת תגובה