אתמול פורסם באתר "העין השביעית" טקסט שלי שעוסק באתר Feeder מבית גלובס, "כתבנו בפייסבוק מדווח". שוקי טאוסיג, עורך "העין השביעית", נתן לטור את כותרת המשנה: "גלובס" מציג: "פידר", כך תיראה העיתונות שלכם אחרי שהיא תמות. ואכן, העיתונות מתה בדרכים שונות. לא רק בחיסולים, בפיטורים, בסגירה רועמת, אלא גם בדרכים רכות יותר ואיומות לא פחות.
עורך באחד העיתונים היומיים ביקש ממני לפרסם את הטקסט הבא בקטגוריית "כתב/ת אורח/ת", טקסט שמצביע על דרך נוספת שבה העיתונות בישראל, ובמקומות נוספים בעולם, מאבדת עצמה לדעת. הנה הוא לפניכם.
***
העיתונות גוססת, ואולי בעצם היא כבר לא איתנו. אפשר להפנות אצבע מאשימה למיליארדר ההוא מלאס-וגאס, אבל הבעיה היא כלל עולמית.
אני יודע שהעיתונות גוססת כי לאחרונה פורסמו לפחות שני טורים שניסו לסתור את הטענה – "הפרינט לא מת" בהארץ ו"העיתונות חיה" בכלכליסט. אם צריך להוכיח באותות ובמופתים שאין בעיה, כנראה שיש והיא חמורה.
ואני יודע שיש בעיה חמורה כי ברוס ויליס לא תובע את אפל.
למי שלא עקב, "הסאן" הבריטי טען שוויליס חושש שהוא לא יוכל להוריש לבנותיו את אוסף המוזיקה שרכש מאייטיונז ולכן הוא עומד או שוקל לתבוע את אפל. הסאן, לא המקור הכי אמין, לא טרח לציין מאיפה הגיע המידע. אבל זה הספיק ומאות אתרים נפלו בפח. הגרדיאן, פורבס, CNN ומי לא. כולם הסתמכו על "הסאן" או "דיילי מייל", והקפידו לסייג את עצמם, כי הידיעה נראתה חשודה – זה לא אנחנו אומרים, אבל יש דיווחים והסאן פירסם. אבל רגע, אם הידיעה חשודה ואין אימות, למה לפרסם?
וכאן מגיע רגע הפטירה של העיתונות: החרדה שאם אני לא אפרסם, המתחרים יפרסמו. הגופים הרציניים יותר ניסו כנראה לקבל תגובה או אימות, אבל אי אפשר לחכות יותר מדי זמן. רגע, ריפרש! כן, המתחרים כבר פירסמו. אז נפרסם, כי זה יביא תגובות, כניסות, לייקים ושיתופים. מקסימום ניפול, כמו כולם, ונגיד שאנחנו רק מספרים מה דיווח "הסאן". איך אמר לי פעם אחד העורכים שלי: "מה אכפת לך? נפרסם, מי יזכור את זה מחר"
חלק מהאתרים ניסו לברוח לדיון מקיף בסוגיה של בעלות על תכנים דיגיטליים, כשהסיפור של ויליס הוא רק תירוץ, בין אם הוא נכון ובין אם הוא מצוץ מהאצבע. סיפור כזה הוא פשוט טוב מדי מכדי לפספס, ואין זמן לבדוק את נורות האזהרה. וכך סיפור פיקטיבי שפורסם בשני אתרי רכילות לא אמינים במיוחד הפיל מאות או אלפי אתרים, שרק חזרו על מה שאחרים כבר דיווחו. בשבוע שעבר זה היה הסיפור על סמסונג ששילמה את הקנס לאפל במטבעות של חמישה סנט, עוד סיפור טוב מכדי לפספס. ההכחשה לסיפור של ויליס הגיעה דווקא מטקראנץ', אתר בעייתי בפני עצמו, מפורצי הדרך של הבלוגים / כלי תקשורת החדשים, אלה שבהם אין בעיה שכתב / עיתונאי / בלוגר יכתוב על סטארט-אפ מגניב וחדש שעומד לשנות את העולם, ויזכיר בדרך אגב שהוא משקיע באותו סטארט-אפ.
לכאורה, זה דיון פנים ברנז'אי של "מי פרסם קודם" ו"המתחרים פרסמו אז גם אני חייב", אבל הקוראים לא מטומטמים. לפחות חלקם. הם רואים איך מתפרסמות ידיעות שלא אומרות דבר ולא ראויות לפרסום ("שמענו שאולי, אבל אולי גם לא"), איך הפפראצי הוא לא סמוי אלא גלוי ומוזמן על ידי המסוקרים, איך חלק גדול מעמודי החדשות ב"ידיעות אחרונות", למשל, מוקדש לכל מיני הופעות מיוחדות למנויי העיתון, שירים להורדה שזמינים רק לקוראי העיתון, מבצעים שונים או חידושים של פרויקטים צדדיים ("ספרי הילדים שגדלנו עליהם – עכשיו גם באייפד"). איך ערוץ היחסים של ynet מקודם עם תכנים מקדמי רייטינג כמו "יש נשים שסוגדות לאיבר המין הגברי", או משהו בסגנון.
ובסופו של דבר, המרדף אחרי עוד רייטינג, שיתופים ולייקים הוא זה שמפיל את העיתונות, כי העיתונאים עצמם אומרים "מה זה משנה, מי יזכור את זה מחר", ומייצרים תוכן בהתאם.
כתיבת תגובה