כמה טוב להיות פרבדה

הנה כלל אצבע לניסוח כותרות בתקשורת: אם המשפט מתחיל ב”מסתמן ש” כנראה שיותר משני אנשים עשו משהו (לדוגמה: “מסתמן שאנשים רבים עושים כתובות קעקע”). אם המשפט מתחיל ב”מגמה:” הרי שמדובר במשהו ששלושה עד ארבעה אנשים נצפו כשהם עושים (לדוגמה: “מגמה: ישראלים בולעים כדורים בניסיון להפוך גבוהים יותר”). בסוף הסקאלה מחכה הגביע הקדוש – ה”תופעה”.

התופעה היא אמת המידה להצלחה העיתונאית. עיתונאי שמזהה תופעה לפני כולם ואפילו מצליח להשחיל את התופעה אל העמוד הראשון, הוא ללא ספק עיתונאי חד-עין, חד-קליטה או פשוט אחד שעובד כיחצ”ן של אחד ממשרדי הממשלה. במקרה הזה מדובר באלכס דורון, כתב המדע והטכנולוגיה הוותיק של “מעריב”, שהצליח לאתר בכוחות עצמו שמונה מדענים שחזרו לישראל, הצליח לארגן להם פגישה עם שר האוצר, הצליח באמצעות מצלמת סתר לצלם אותם בתמונה קבוצתית ומיד לאחר מכן כתב על התופעה את הכפולה האמצעית בעמודי החדשות וזכה להפניה מהעמוד הראשון בה נכתב: “תופעה: מדענים חוזרים לישראל”. כותרת המשנה קובעת: “בוגרי תואר שלישי שבים לארץ כדי לערוך מחקרים כחול לבן”. אחחח, כמה טוב להיות אנחנו.

עבור כתבי מדע, “בריחת המוחות” הוא כמו “האיום האיראני” עבור כתבי ביטחון, כמו “קריסת בתי החולים” עבור כתבי הבריאות, כמו “רמת הלימודים בבתי הספר שוב יורדת” עבור כתבי החינוך, כמו “שוב התייקרות במשק” עבור כתבי הכלכלה. רוצה לומר, זו כתבה שאפשר לכתוב כל חודש, כל החודש. ולמעשה היא נכתבת כמעט כל חודש.

חיפוש קצר ברשת מעלה עשרות כתבות מהשנים האחרונות. כתבה ב-Ynet ממארס 2008 שואלת “מי אשם בהפיכת ישראל לאלופת העולם ב’בריחת מוחות’?”; דנה וייס מחדשות ערוץ 2 הכינה סדרה של כתבות על הנושא הזה בסוף יוני 2009; כתבה ב”דה-מרקר” מינואר 2010 קובעת “‘בריחת המוחות’: ישראל מובילה בזליגת חוקרים אקדמיים לאוניברסיטאות זרות”; בפברואר 2012, לפני חצי שנה, התפרסמה ב”מעריב” כתבה שכותרתה: “בריחת מוחות: 2,000 דוקטורים עזבו לחו”ל”. מי שחתום על הכתבה הוא אלכס דורון – מי שאחראי על יירוט, איתור וזיהוי היפוך המגמה, כלומר התופעה.

ניגש אל הכפולה המדוברת.

“לפני שנתיים וחצי, בערב קר ומושלג בבוסטון, נאספו יותר מ-200 מדענים ישראלים בעולם הרצאות במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT). אורחם היה שר האוצר, ד”ר יובל שטייניץ, שהגיע “להרביץ בהם ציונות”, כפי שהוגדר האירוע במשרדו… הנוכחים בהרצאה קוטלגו כחלק מתופעת “בריחת המוחות” ומחו על התווית…. “צרו בישראל ‘אינטל’ בתחום הביולוגי ותראו כמה ישובו ומיד” (אמרו לשר האוצר). אמש כבר אירח ד”ר שטייניץ בלשכתו בתל-אביב 8 מבין כחמישה עשר מדענים ששבו לארץ לאחר אותה פגישה. הם הספיקו לחזור מאז לישראל עם משפחותיהם, ורובם מצאו משרה אקדמית-מחקרית”.

השנה היא 2012. זו לא רוסיה הסובייטית, ואפילו לא עיתונו של “המנהיג הדגול” בצפון קוריאה. הביטו סביבכם, זה אינו חלום בלהות. אנחנו בישראל, הכל בסדר. הנה הנרטיב שמפרסם “עיתון” ישראלי: שר האוצר יצא לפני שנתיים וחצי לארצות הברית, דיבר עם 200 חוקרים והצליח! במו ידיו! לשכנע (כ-7% מהם) לחזור! בואו ונשמע את סיפוריהם.

קבלו את פרופ’ משה בר: “בהרצאתו בבוסטון פירט שטייניץ תוכנית ממשלתית לעידוד שובם של מדענים ישראלים שכעבור שישה שבועות אכן אושרה”, מספר פרופ’ בר בידענות רבה. משום מה הוא אינו רוצה להישמע כמו פוסטר גיוס אמריקאי לפני מלחמת העולם השנייה, ולכן הוא מבהיר שזה לא היה “השיקול היחיד” בחזרתו לארץ אבל “היא יצרה אצלי תחושה שיש אופק ותקווה לעתיד”. אח שלנו, תחושה שיש אופק ותקווה לעתיד היא כל מה שאנחנו מקווים שיש לקוראי “מעריב”.

ד”ר אבי שרודר חזר לישראל רק בסוף השבוע שעבר והוא חזר היישר “למעבדת המחקר החדשה שלי בטכניון ולדרגת פרופסור משנה“. שרודר מסביר מה לדעתו צריך לעשות: “לדאוג שתיבנה כאן מסה קריטית של מדענים, כך שלאלו שנסעו להתמחויות יהיה לאן לחזור. הביאו את ענקיות הביו-טכנולוגיה, למשל ‘פייזר’, ‘ג’ונסון-אנד-ג’ונסון’ ודומיהן, שיפתחו מרכזי מחקר ופיתוח גדולים שיתמכו בסטארטאפים, שייצרו איכות. לזה אני קורא ‘אינטל ביולוגי'”. הו! איזה צירוף מקרים. כנראה היה זה פרופסור משנה שרודר שלפני שנתיים וחצי בדיוק, אז, באולם בבוסטון, בערב קר ומושלג, הציע לד”ר שטייניץ להקים בישראל ‘אינטל ביולוגי’, ועכשיו הוא חזר לארץ! ברוך שובך אח אהוב.

ד”ר עידו בצלת, מסיבה לא ברורה, מנסה לקלקל את החגיגה. הוא מציין כי “לא שטייניץ ולא שר אחר החזירו אותי, אותנו לארץ. הערב ההוא בבוסטון לא גרם לי להחליט. ההחלטה נעשתה עוד קודם לכן”. טפו! הוא הצליח להחזיר רק 6%. לא נורא. מיד אחריו מדבר ד”ר ערן טרומר שקובע: “לא חוזרים לישראל בשביל הכסף, אלא בגלל המצוינות האקדמית שיש לישראל להציע”. אח יקר, כמה טוב שאתה מדבר אחרי הנודניק הזה, בצלת שאפילו לדרגת פרופסור משנה לא הגיע. “מוקדי המצוינות שהוקמו באחרונה במוסדות האקדמיים הם פנטסטיים. הבעיה שנותרה היא מחסור בתקנים”, מסביר טרומר. טוב נו, מחסור בתקנים. הגעת למקום הנכון. שטייניץ, יסדר. אל תדאג. אולי זה יהיה באריאל במקום בטכניון, אבל שטויות.

איך נסיים את הכתבה? עם ד”ר מיטל רכס שמוגדרת כך: “מי שאין לה אף תלונה”. כן, איתה אנחנו נסיים. “היתה לי קליטה רכה. שפר מזלי ושופצה מעבדה עבורי. כמו כן התקציב שביקשתי אושר… לזכות ד”ר שטייניץ יאמר: מאז שהוא שר אוצר, המצב השתפר בנוגע למשרות באוניברסיטאות”. הללויה אחותי, הללויה! (משום מה, אחרי רכס מדברים על איזה קוטר אחד, ד”ר רפי חדד, שעדיין מחפש עבודה אבל לא נורא, נכתב שהוא ממתין לפרסומו של מאמר שכתב “על ניסוי שביצע בחקר המוח בכתב עת מדעי חשוב” – הוא ימצא).

את הכפולה הזו מלווה תמונה של שמונה חוקרים, כולם גברים (לא ברור לאן נעלמה ד”ר מיטל רכס) כאשר במרכז, בחולצה לבנה, מישיר מבט אל המצלמה גואל המוחות, האיש שמאז שהוא שר האוצר השתפר המצב בנוגע למשרות באוניברסיטאות, קבלו במחיאות כפיים את דו-קטור! יובל שטייניייייייץ!

אז אל תשכחו, יש לנו ארץ נהדרת, עם שר אוצר נהדר שמחזיר במו ידיו חוקרים לארץ. הוא מדבר איתם בבוסטון והנה שנתיים וחצי אחרי, הם מופיעים כאן בארץ! כולם! טוב, כמעט כולם. אבל בגללו! הם שמעו אותו והחליטו לחזור! טוב חוץ מהבצלת הזה, אבל הוא לא נחשב. יש לנו אוניברסיטאות נפלאות, תקציבי עתק, מוחות מבריקים שנוהרים, מה זה נוהרים – רצים בריצת אמוק – חזרה לישראל ואת כל זה קראתם בכתבה עיתונאית ב”מעריב”.

אגב, בכתבה מצוין ששטייניייייץ! פגש שמונה מבין 15 מדענים שחזרו. כותרתה של כתבה ב”כלכליסט” מנובמבר 2011 הכריזה: “1.3 מיליארד שקל ורק 15 חוקרים חזרו“. הממממ. לא. לא יכול להיות.

22 מחשבות על “כמה טוב להיות פרבדה

  1. תראה יובל,

    כמי שעבד במשרד המדע והיה שותף (זוטר) לתחילת הדרך בתהליך החזרת המדענים – יש לנו שם בעיה עמוקה (שאינה ייחודית למדינת ישראל ולכן “קשה” להאשים שר או ממשלה או אפילו מדיניות באופן ישיר ובלתי משתמע לשתי פנים) של תקציבים וגם של “ציונות”.

    הבעייה קיימת, כאמור, בעיקר בתחומי המדעים המדוייקים ובפרט בגלל תשתיות לקויות – משרד המדע החל בפעולת הקמת “מרכזי הידע” הללו בהשקעה אדירה בתשתית (מה לעשות, מיקרוסקופ אלקטרוני אחד עולה כמו ספרייה שלמה – כולל הבטון) ושותף מרכזי הנו משרד האוצר (והתמ”ת גם בעניין).

    ועדין, הבעיה תמיד תהיה הרצון של האקדמי לשבת בליבה של העשייה וזו מתרחשת בעיקרה בארצות-הברית … לכן, ציינתי שיש גם בעיה של “ציונות” (ואל תתוכח איתי על הכינוי שבחרתי … כנה זאת “לאומיות”, “פטריוטיזם” … וכו’) וכל תקציב תשתית וכל תקן וכל מדיניות ממשלה לאומית לא תצליח להתגבר על זה.

    בפעם האחרונה שנחשפתי לנתונים – בארצות הברית עצמה רשומים (ויש רשימות) יותר מדענים ישראלים מאשר בישראל עצמה! זה נתון שאף תקציב בעולם לא יצליח להתגבר עליו באופן ישיר.

    מה שהתוכנית להחזרת מדענים עושה, היא לא באמת להחזיר אותם בהמונים – אלא לייצר תשתיות מחקר טובות הרבה יותר, להביא לפה מספר מצומצם של מובחרים (והם באמת, ברובם, כאלו) שיש בהם גם ניצוץ “ציונות” ובאמצעות כל אלו לחדש את התשוקה של הנוער בישראל ללימודי מדעים ועל ידי כך להרחיב את בסיס הפרמידה ההשכלתית.

    כי ואחרי כל ההרצאה הזו – הבעיה של ישראל אינה תשתית ואינה יורדים אלא העובדה כי בסיס פרמידת ההשכלה (מכיתה ז’ עד יב’ ודרך תואר ראשון, שני ושלישי) הולך ומצטמצם באופן דרסטי בשנים האחרונות … הבעיה שככל שיותר פונים ללמוד מקצועות “ניהול” פחות לומדים מקצועות “מדעיים” וכך הולך ומדלדל המאגר שמתוכו גדלים וצומחים זוכי פרס נובל שמושכים אחריהם את שאר התעשייה והאקדמיה (פעם אפילו עלה רעיון לייצר אופרת סבון לנוער בנושא מדענים וסטארטאפיסטים … שלטעמי חבל שלא התממש).

    אז יעדה של התוכנית לייצר מחדש כוח משיכה לבסיס האקדמיה ובזה הממשלה עושה עבודה סבירה והחלק הציבורי של כתובות אלו חיוני וקריטי … אז אולי פראבדה – אבל שטיפת מוח עובדת.

  2. רוצה להיות אבא (1): הרי הטקסט שלי לא לועג למדענים, לתוכנית, לרצון האמיתי להחזיר אותם או לבעיה. הוא לועג לפאתוס הבלתי נסבל, לזיהוי של שטייניץ כמי שהצליח להחזיר אותם, לעובדה שהטקסט הזה נראה כמי שנלקח מתוך העלון הפנימי של משרד האוצר, לניסיון לטעון שכמה מדענים בודדים שחזרו (מן הסתם חלקם אחרי פוסט-דוקטורט ולא כאלו שהם בעלי תואר פרופסור) היא בגדר “תופעה” ולניסיון הפאתטי, ממש פאתטי, לטעון שבגלל איזו שיחה בבוסטון לפני שנתיים וחצי, של שר האוצר יובל שטייניץ, מישהו אשכרה החליט שהוא חוזר לארץ.

    כל מי שקצת מכיר את הנתונים (כמוך) יודע שישראל היא באמת אלופת העולם בבריחת מדענים ממנה, יודע שהתשתיות המדעיות בישראל הם חרפה (לא אני אומר את זה, זוכי פרס נובל ישראלים אומרים את זה), יודע שתמונה קבוצתית עם שמונה מדענים ושר האוצר היא פשוט תעמולה. תעמולה סובייטית כמעט. זה בדיוק מה שהיית מצפה מברית המועצות בשנות ה-60: “ראו את המדענים הנפלאים שלנו, מצטלמים עם החבר בלה בלה לאחר שחזרו מהניכר והוכיחו שרק אמא רוסיה היא הבית האמיתי שלהם”.

    ואני שואל, אין למי שמפרסם את הטקסט הזה שום בושה?

  3. אם רוצים לייצר כוח משיכה לבסיס האקדמיה, שיתחילו בלתקצב את האוניברסיטאות ברמה נאותה. כשאין כסף לתקנים, לרוב הבוגרים, מצטיינים או לא, פשוט אין מה לחפש כאן.

    כששופכים כסף במרכזי מצוינות שמיועדים אך ורק לחוזרים מחו”ל המסקנה היחידה שדוקטורנט יכול להסיק מהתוכנית המדהימה היא שחשוב מאוד לצאת לחו”ל אם אתה מתכנן מתישהו בחייך לעבוד פה באקדמיה.

    וזה בלי שום קשר לכתבה החנפנית במעריב.

  4. יש כמובן שיטה פשוטה להחזרת כל כמות של חוקרים, לשיטה הישנה הזו קוראים תקנים.

    באורך פלא על אף המשכורות הנמוכות עוד לא ידוע על תקנים שהאוניברסיטאות לא הצליחו למלא. פקידי האוצר לא אהבו את המושג הארכאי תקנים שהשתלב עם ‘קביעות’ ‘פנסיה’ והחמור מכל הבחירה של מי יחזור נעשתה על ידי חברי הסגל הקיימים במחלקה ולא על ידי מומחי-על מצטיינים בכלכלה.

    לכן במקום תקנים יש מרכזי מצוינות, את בחירת נושאי המחקר ה”מצויינים” – שהם כמובן מצויינים, בניגוד לכל הזבל הבינוני שכל השאר חוקרים באוניברסיטאות יקבעו פקידי אוצר או פקידי אוצר לשעבר שישבו באוניברסיטאות.

    מיותר להזכיר ל”עיתונאי” שלא ממש צריך להחזיר חוקרים, החוקרים לא נוסעים לארהב כי הם בהכרח רוצים לעבור לשם, כל חוקר צריך כחלק מהקריירה שלו לעשות פוסט-דוקטורט וזה מתבצע כמעט תמיד במדינה זרה, לרוב בארהב. רוב החוקרים שיחזרו לישראל לא הגיעו לשם על מנת להשתקע אלא כדי לבצע מחקר במשך כשנתיים.

  5. יובל (2), עינת (3), דרבני (4).

    כאמור, הבעיה אינה תקנים ואפילו לא שכר (כי אין סיכוי להשוות את השכר שהם מקבלים “שם”) ותשתיות (ונכון יובל, הן סבלו מהזנחה גדולה … ופה האוצר התגייס ויש שיפור דרמטי במרכזי הידע הארציים) … הבעיה האישית (ומי כמוך מבין זאת) הנה הרצון הבסיסי של אקדמאי לשהות במחיצת עמיתיו לידע, למחקר וגם לתעשייה וזה כל העולם עושה במקום אחד בלבד – ארצות הברית של אמריקה (הודים, סינים, אירופאיים … וישראלים).

    מרכזי המצויינות (שנבחרים על מדדים אקדמיים טהורים) נועדו לפתור את בעיית התשתית (והאגו של החוזרים) ומכיוון שבלתי מעשי להקים מרכז כזה בכל מוסד אקדמי – תקציבית וגם היות שלא יצליחו לאסוף מספיק מדענים להפעיל אותם. המדינה גם שמה לא מעט כסף על תשתיות בחו”ל כמו CERN ולא כדי שיסעו לשם אלא כדי שיהיה אפשר להריץ ניסויים מרוחקים דרך אינטרנט מהיר (וגם בזה השקיעו) ועוד הרבה דברים אחרים.

    ודרך אגב, מההכרות המאוד מוגבלת שלי – לשיחות הללו יש השפעה אדירה על “הציונים” המעטים בקרב אלפי המדענים הישראלים בגולה … כי לאלו השכר והתקן לא מפריע אלא דווקא הצורך לדעת “שרוצים אותו בבית” (כי המדינה לא רצתה במשך שנים).

    אבל וכפי שציינתי, הבעיה המרכזית היא תודעה תרבותית ואת זה רק “שטיפת מוח” לנוער תנצח ואת זה משיגים רק באמצעות כתבות כאלו (ועוד הרבה סוגי פעילויות אחרות … שלא יהיה ספק) … כי: תודעה מייצרת מציאות.

    בקיצור ולמרות חוסר חיבתי לשר האמור, מבחינתי עוד עשרים כתבות ממוחזרות כאלו בכל ערוצי השידור האפשריים רק יעזרו

  6. לדעתי אתה מזלזל באינטיליגנציה של החוקרים אם אתה חושב שפרבדה כזו עובדת עליהם. מדענים מצטיינים באים למקום שיש להם עבודה, שיש להם תשתיות, שנותנים להם לעבוד ולא מפוצצים אותם בביורוקרטיה, שמעריכים אותם ומקדמים אותם ולא שמים להם רגליים. אם בגלל כתבה כזו מישהו חוזר, כנראה שהוא לא כזה חוקר מצטיין ומכיוון שמדובר באמת באנשים מצוינים, אני סמוך ובטוח שהשיקולים שלהם הם אחרים לגמרי.

  7. יובל (7),

    אם לא הובנתי – הפראבדה, לטעמי, מיועדת לציבור הרחב (ולא למדענים – הם שכלתניים מדי) ובפרט להורים ובפרט לנוער שבוחר האם ללמוד פיזיקה 5 יחידות בתיכון או “מנהל עסקים” 18 יחידות … ובפרט לילדים בכיתות ז’-ט’ שלא מקבלים את היסודות למדעים המדוייקים ואפילו לא מקבלים הזדמנות ללמוד בתיכון פיזיקה.

    דרך אגב, מהמחקרים שקיימנו בזמנו – הכשל המהותי הוא בכיתות ז-ט וביצירת הבסיס לבחור בכלל ללמוד את המקצועות “המדוייקים” (ופה זה מערב המון מוטיבציה ורצון של ההורים).

  8. תופעה: עיתונאים חסרי סטנדרט מקצועי שרק רצים להכניס כותרות ריקות לעיתון של מחר ממציאים תופעות חסרות קשר למציאות כדי לשפוך עליהן מילים שמחר יעטפו איתן דגים בשוק. במקרה הנ”ל זה מרגיז, במקרים אחרים זה יכול לסכן חיים. זוכרים את סילמן? אחרי שהמסכן הצית את עצמו, התקשורת רק ברברה ובירברה על זה בלי סוף, יום אחר יום, הרבה אחרי שלא היה דבר חדש או חשוב להגיד על זה. והופ, מה קרה? אדם אחר ראה כמה תשומת לב האקט זה משך, וניסה את זה בעצמו. ומה עשו מזה העיתונים? “גל הצתות”! ומה קרה אז? אדם שלישי הצית את עצמו, רכב על ה”גל”!

    איתרע מזלך, יובל, שכנראה אתה מנוי על “מעריב”. במקרה אני מנוי על “ידיעות” (בכל זאת צריך לבהות בחתיכת נייר כלשהי בזמן ארוחת הבוקר). הייתה שם אתמול, בעמודי החדשות, ידיעה עם תמונה שנמרחה על חצי עמוד, בה דווח כי עזים מסוריה גולשות בהמוניהן לרמת הגולן ומהוות מטרד עבור כוחות הביטחון. ומה היה כתוב בכותרת המשנה? “העיניים של המההה-דינה”. נניח שעצם הידיעה הזאת יכולה להיחשב חדשות לגיטימיות בעונת המלפפונים. נניח שעזים יכולות להוות “סכנה בטחונית”, כפי שנטען בכתבה במובהק. אבל איך אושרת נגר-לויט מדמיינת לעצמה שהקורא יגיב כשהוא קורא את ה”משנה” המטומטמת הזאת? מי העורך שהתבלבל בין עמודי החדשות לבין “ארץ נהדרת” והמציא את הקשקוש התפל הזה, שבימים כתיקונים היה ראוי לכל היותר לשער האחורי? לאנשים האלה אין סטנדרטים ואין כבוד עצמי, רק פרנסה, וגם זה בקושי. הם פשוט עוד לא הבינו, שאם הם יתייחסו לעצמם כמו ליצנים מברברים, אז גם אנחנו נתייחס אליהם ככה, ושיפסיקו להתפלא שאנשים לא קונים עיתונים יותר. אם התוכן שלכם הוא אותו חרא שיש ב”ישראל היום”, אז למה לשלם על זה כסף?

  9. זו גאווה גדולה להיות מוח בורח. אני מקבל מייל בערך פעם בשבוע עם כל מיני דברים לא רלבנטיים, ובזה בערך מתמצה המאמץ שאני מכיר להחזרת מוחות בורחים. יש סיכוי הרבה יותר גבוה שאחזור לעבוד בהייטק, כפי שעשיתי לפני שעזבתי לדוקטורט, מאשר שאמצא משרה נורמלית באקדמיה בישראל.

  10. אגב, שיקול נוסף שגורם לחוסר הרצון שלי לחזור לישראל בשלב זה הוא המצב החברתי. אחרי שבמשך שנים האמנתי לכל שטיפות המוח של הממסד הישראלי על כמה אנחנו נפלאים וכמה שכנינו הערבים רק רוצים לקום עלינו לכלותנו, פתאום גיליתי שיש מצרים, איראנים, ואפילו פלסטינאים רחמנא ליצלן, שדווקא לא מחזיקים בדעה שהממסד הישראלי אמר להם להחזיק בה. נפקחו עיניי לראות את השקרים, הגזענות, השנאה לאחר, לשונה, לחלש, ונגעלתי. מספיק לקרוא על תקיפות של ערבים ומבקשי מקלט, בידי בני נוער ומבוגרים, והתמיכה לה הם זוכים משכבות גדולות באוכלוסיה, כדי להבין שעדיף לחיות במדינה אחרת.

    לכל מי שיאמר תכף “אז תחזור לארץ ותגרום לשינוי” אני יכול רק להזכיר את הקיץ החולף, שבו מאות אלפי אנשים הפגינו בתחושה אמיתית שיבוא שינוי, והנה גם הם כשלו. זה יהיה מאד מאד יומרני מצידי לחשוב שכבודד אביא לשינוי.

  11. רוצה להיות אבא (8) – אם הכשל המרכזי הוא בכתות ז-ט למה לא להשקיע בלימודי מדעים בכתות ז-ט (או אפילו ז-י”ב), בשיפור תכנית הלימודים, במעבדות סבירות בבתיה”ס, בעידוד תלמידות לבחור במדעים מדויקים ובמורים למדעים, במקום לשרוף 1.3 מליארד שקל (באמת??? 1.3 מליארד???) על 15 אנשים?

  12. יו”ר יקר, רק אתמול העלית פוסט על אחד מבכירי פרשנינו הכלכליים שבהינף קולמוס מחק את זכותם של מאות (אם לא אלפי) בוגרי אוניב’, וסגליהן האקדמיים בגלל היותם חבורת ברברנים שלא מועילים למשק בדיסציפלינות הלא רלוונטיות שלהן. מפתיע, שלא קישרת בין הדעה ההיא, שאגב רווחת מאוד במשרד האוצר (זה שמאוכלס בבוגרי תארים לכלכלה וניהול ולא תארים מדויקים, אבל לא משנה) לבין הפוסט הזה.

    חוצמזה, כל מאמצי המצויינות האלו מכוונים למקצועות מדעים מדויקים בזמן שמרבית המוחות הבורחים הם ממש לא בהכרח משם. כמה אנשי מדעי החברה, מדעי הרוח ואפילו מדעים מדוייקים שאינם מדעי הטבע יש במקומות שונים בחו”ל? כמה תקציב צריך בשביל מרכזי מצויינות בשבילם? בסכום הדמיוני הזה של מאות מיליוני שקלים אפשר להביא עשרות אם לא מאות חוקרים כאלו. אבל.. אהה.. הם חוקרים, לא מדענים. אז בשביל מה לטרוח? למה לא לייבש את המחלקות הברברניות האלו עוד קצת?

    ולעניין מעריב וכתביו וכתיבתם…
    עיתון נואש מנסה לשרוד. אם זה אומר למלא שני עמודים בכ-33% צילום, עם 100% כתבה מטעם, שלא באמת צריך לעשות בשבילה עבודת תחקיר, איסוף נתונים או אפילו מי יודע מה ניסוח – אז כך יהיה. שים לב שמרבית הכתבה הוא ציטוטים של הסיפורים. כתב רציני היה נוסע לפגוש כל חוקר כזה במעבדה שלו ועוטף את זה בקצת קונטקסט. כתב שצריך לכתוב המון כתבות כדי למלא עיתון שסובל מקיצוצים ואין לו משאבים, עושה את העבודה הקלה ועולה לירושליים איפה שריכזו לו את כל אותם מושאי כתיבה בחדר אחד. זה שבדרך צריך לבלוע כובע ולהתייחס לשר ולשכתו… זה כבר עניין אחר.
    אני תוהה, האם גם כתבה כזו יכולה להיקשר לאינטרסים הצולבים של IDB או שאר החזקותיו של דנקנר, או בכלל הניסיון של קברניטי מעריב לשאת חן בעיני הבוס אפילו אם הוא לא ביקש מהם.
    בכל מקרה, לא רק האקדמיה הישראלית צונחת ומוחותיה בורחים. גם העיתונות הישראלית מאבדת את עצמה לדעת ובקרוב מאוד מי שיירצה איתון איכות יצטרך לקרוא את הניו-יורק טייימס, כי לא יהיו עיתונאי איכות אחרים בישראל.

  13. למיטב ידיעתי, שניים מהאנשים שנמצאים כאן (אחד מהם היה קולגה שלי) עשו פוסטדוק וחזרו. זה לא “החזרת המוחות”. כל חבר סגל ומדען בישראל עשה את המסלול הזה. שימו לב לזמני השהיה הקצרים (עד שלוש שנים) בחו”ל. אדרבא הרמאות שבכתבה.

  14. “רוצה להיות אבא” כותב:

    כאמור, הבעיה אינה תקנים ואפילו לא שכר … ותשתיות ( … ופה האוצר התגייס ויש שיפור דרמטי במרכזי הידע הארציים) … הבעיה האישית (ומי כמוך מבין זאת) הנה הרצון הבסיסי של אקדמאי לשהות במחיצת עמיתיו לידע, למחקר וגם לתעשייה וזה כל העולם עושה במקום אחד בלבד – ארצות הברית של אמריקה.

    כמה אמירות מגוחכות בפסקה אחת קטנה. מעניין שהבעיה איננה תקנים, אבל מאות תקנים קוצצו באוניברסיטאות, בעשור האחרון הוקפאו מאות תקנים של פרופסורים שפרשו ולא נקלטו במקומם אנשי סגל צעירים. במחלקה שבה למדתי (באוניברסיטה בישראל במדעי הטבע) קלטו בין 2000 ל 2010 שני אנשי סגל לעומת כ20 שיצאו לפנסיה. עיקר מטלות ההוראה הועברו למורים מן החוץ או קומבינות דומות בגלל העדר פרופסורים מתוקננים.

    נכון שרבים מעדיפים לשהות בארה”ב היכן שיש יותר אינטראקציה עם זרים, אבל זה היה נכון גם בשנות ה70 ה80 וה90, ובכל השנים הללו מספר אנשי הסגל באוניברסיטאות גדל.

    “ופה האוצר התגייס ויש שיפור דרמטי במרכזי הידע הארציים” , באמת יפה מצד האוצר שהוא מתגייס לתת את הכסף של אזרחי ישראל בחזרה לאזרחים, אחרי עשור של ייבוש מכוון ואחרי רפורמות מבניות הרסניות. חבל ששוב העניין מותנה ב”מרכזי מצוינות” שאנשיו קובעים מהם. בניגוד לשיטה הישנה שבה אנשי הסגל הותיקים באוניברסיטה קובעים מי יהיו חוקרי העתיד, כי מה הם כבר מבינים, הם לא כלכלנים.

  15. בלונדה (12),

    התייחסתי אך ורק לפעילות משרד המדע שתחום סמכותו לטפל במחקר אקדמי ותו לא – וזאת עושה באחד מהתקציבים הנמוכים מבין משרדי הממשלה.

    הבעייתיות שהצבעתי עליה הנה בתחום האחריות ובפרט הסמכות של משרד החינוך – אף אחד לא יכול לפעול בבתי הספר מלבדו … והוא, כנראה, פחות מתעניין בנושא.

    דרבני (15),

    לא אמרתי שבמשך שנים רבות לא יובשה האקדמיה ובוודאי שאתה צודק … רק שהתייחסתי נקודתית ואך ורק לפרויקט החזרת המדענים ומרכזי הידע – כאן בהחלט יש התגייסות.

  16. בלונדה (12) – נ.ב.,

    תשמחי לשמוע כי בתקופתי (וגאה לומר שלא מעט בזכותי) הושק פרויקט ׳אלף המלגות׳ שתקף בדיוק את הבעיה הזו ובדרך שעקפה את משרד החינוך – סטודנט למדעים באוניברסיטה, קיבל מלגה ובתמורה חנך תלמידי תיכון מתקשים במקצועות המדעיים והכינם לבגרות … ההצלחה הייתה מדהימה והציג שיפור כמעט גורף מציוני נכשל לאזור 9+ אצל אלפי בני נוער.

    הושם דגש על פריסה ארצית, מגזרית ומגדרית ושילוב רב מערכתי של אקדמיה ועיריות לסבסוד צולב ומכפילי כוח.

    הפרויקט נמשך כמה שנים והיה הצלחה גדולה עד שהצלחתי לשנורר לא מעט כסף ממשרד האוצר, קרנות וכו ובפרט בגלל תקורה אפסית (בדקי כמה פרויקט פרח, חסר התועלת, עולה למדינה).

  17. רוצה להיות אבא (17) חבל שאתה חש צורך לזלזל בתכניות (מוצלחות וחשובות) כדי לתרץ את חוסר העניין של משרד המדע בקידום האינטרסים שלו, אבל בהצלחה עם זה.

  18. לא ברור לי על מה יצא הקצף.
    כתבה סטנדרטית של משרד ממשלתי שהוציא תוכנית ורוצה לפרסם. לא שונה מכל דיווח על טקס חניכה תחנת רכבת\מחלף\רפורמה.
    העובדות נכונות, וגם אם הטון הוא חיובי, הכניסו גם ביקורת של המשתתפים בגוף הכתבה.
    לא עיתונות מפוארת בכלל, אבל גם ממש לא פראבדה.

  19. קוראים לזה אייטם לא?
    רוב הסיכויים שהכתבה הגיעה לעיתונאי מאיזה משרד יחצ כשהיא 99 % לעוסה ומוכנה לדפוס.
    מה אנחנו רוצים מהכתב יש לו משאבים לעשות משהו אחר?
    ובעצם רוב המידע שאנחנו מקבלים מהתקשורת הוא מהסוג הנל. לא?
    הפרסומות זה רק בשביל שלא נשים לב ששאר העיתון זה רק צורה אחרת של פרסומות. ההבדל בין זה לפראבדה שפראבדה עבדה בשביל המפלגה והיום העיתון עובד בשביל כל מי שישלם.

  20. בלונדה,

    אם כוונתך לתוכנית פרח, הרי שאני עומד מאחורי כל מילה. והיא בזבוז טהור של כספי מיסים … הפיקוח רופף, אין מורה מוגדרת ומנגנון מנופח.

    בתקציב זעיר לאין ערוך, הפרויקט שהזכרתי הציג הצלחות גדולות הרבה יותר – עד שאפילו ראשי פרח ביקשו לאמץ את המודל.

    וכאמור אינני מייצג את משרד המדע, אלא רק את עצמי.

  21. ועל זה כבר אמר יאיר גרבוז: “אני אוהב לקרוא, אם אין ספר אני קורא עיתון וכשאין עיתון אני קורא מעריב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: