מיד אחזור – כמה מחשבות

העונה הראשונה של “מראה שחורה” היתה סוג של טלטלה. בשלושה פרקים תיארה המיני-סדרה הבריטית הזו כמה מגמות טכנולוגיות עכשוויות שאותן היא מתחה עד לקצה רק כדי לראות מה מחכה לנו שם. התוצאה היתה שילוב של “מדהים” עם “מטריד”. כעת חוזרת המיני-סדרה לעונה שניה ופעם נוספת היא מצליחה לגרום (לפחות לי) לחשוב.

הפרק הראשון בעונה, Be Right Back, מספר את סיפורו זוג צעיר, אש ומרתה. אש נהרג בתאונת דרכים וזמן קצר לאחר מכן חברה של מרתה מכירה לה שירות חדש. במידה ואתה מאשר, השירות מקבל גישה לכל המידע הפומבי שאותו אדם פרסם בחייו: ציוצים בטוויטר, פוסטים בבלוגים, סטטוסים בפייסבוק, תגובות, תמונות, סרטונים, הכל. כעבור זמן קצר, השירות לומד את “השפה” הייחודית של אותו אדם ובעצם לומד איך לדבר כמו האדם שכבר מת. מרתה, שבהתחלה מתנגדת, נרשמת לשירות החדש ומתחילה להתכתב עם אש הווירטואלי באמצעות תוכנה למסרים מידיים. מאוחר יותר היא נותנת לשירות גישה גם לסרטוני הווידאו שהשניים צילמו וכך אש יכול לא רק להתכתב איתה אלא גם להתקשר אליה בטלפון ולדבר איתה. הוא נשמע ממש כמוהו (אני אעצור כאן כדי לא לקלקל למי שרוצה לצפות בפרק).

כמו בעונה הראשונה, יוצר הסדרה, צ’ארלי ברוקר, עלה כאן על משהו.

אני תמיד נוהג לומר שיש לי אוזן מוזיקלית לטקסט. לרבים מאיתנו יש אוזן מוזיקלית לטקסט. זו הסיבה שיש חשבונות fake בטוויטר שאתה משוכנע שהאדם האמיתי כותב אותם. החיקוי הזה אפשרי מכיוון שאחרי שאתה קורא מישהו זמן מה, אתה יכול להתבטא כמוהו, להשתמש באותו משלב לשוני, באותן מטבעות לשון, באותו חוש-הומור וכן הלאה.

זו הסיבה שהשירות שברוקר ממציא לא נשמע מופרך כלל ועיקר. בגלוב התפרסמו מאז שהוא הוקם יותר מ-3,500 פוסטים שביחד מחזיקים עשרות אלפי מילים. בטוויטר פרסמתי יותר מ-3,400 ציוצים, בפייסבוק אני פעיל מאז 2007 וביוטיוב קיימים עשרות סרטונים שבהם אני מופיע בפינות שונות בלונדון וקירשנבאום. האם זה מופרך לחשוב שניתן לקחת את כל המידע הזה ולחלץ מתוכו יובל מסונתז? אמנם אנחנו לא מתעדים הכל וגם אש המסונתז נקלע לעתים לבעיות בשעה שהוא נדרש לתגובה שאין לה תיעוד כתוב או מצולם, ועדיין, האם שירות כזה הוא בלתי אפשרי?

מעבר לשאלה האם השירות אפשרי או לא, הפרק מעלה שאלה עמוקה יותר והיא האם אנשים יוכלו להיפרד מאנשים שנפטרו מהרגע שתהיה להם האפשרות להמשיך ולשמור על קשר עם גרסאותיהם המסונתזות? כאן בדיוק מתגלית הגאונות של ברקר.

בפרק השלישי בעונה הראשונה, The Entire History of You, הוצגה טכנולוגיה שבה כולנו יכולים לתעד כל רגע ורגע בחיינו, ואז לחזור ולבחון את הרגעים האלו, לנתח אותם שוב ושוב ללא הפסקה. ברגע הראשון אתה אומר “מגניב לגמרי, פשוט מגניב”. אבל ככל שהפרק מתקדם אתה מבין שיש תפקיד פסיכולוגי, חברתי ותרבותי לשכחה, אתה מבין שלשכחה יש פונקציה ומהרגע שטכנולוגיה נכנסת לתמונה ומאיינת אותה, היא פוגעת בפונקציה הזו. האם זה רעיון טוב?

Be Right Back עוסק בשאלה דומה. המוות כופה על כולנו פרידה מוחלטת. רגע אחד האדם היקר לנו היה פה, ורגע אחר כך הוא כבר לא. והוא לא יהיה פה יותר לעולם. אף פעם. זה סופי. האפשרות הטכנולוגית שברוקר מציג הופכת את הפרידה המוחלטת לפרידה פחות מוחלטת. האם זה רעיון טוב? האם אנחנו באמת רוצים שתהיה לנו האפשרות הטכנולוגית “להישאר בקשר” עם מישהו שהוא כבר לא פה, וגם לא יהיה? מה המחיר החברתי שנשלם על חוסר יכולתנו להיפרד מאדם שרק השאריות הווירטואליות, המסונתזות שלו, נותרו מאחוריו?

11 מחשבות על “מיד אחזור – כמה מחשבות

  1. הפרק הראשון של העונה החדשה היה מטריד ביותר. הוא הגיע בדיוק בימים שבהם הופיעה הידיעה על יצירת הולוגרמות של ניצולי שואה, שימשיך את פרויקט העדויות עבור הדורות הבאים. האם ההולוגרמות האלה יובילו לתפישה “אמיתית” של השואה? הגענו לזמנים שבהם המציאות צועדת בקצב של הבדיוני.

  2. עוד לא הגענו לשלב שבו הצלחנו לייצר מחשב שמצליח לחקות אדם “גנרי” כך שהוא לא יזוהה כמחשב על ידי כל אדם (אם כי היו כמה מחשבים שהצליחו להטעות חלק מהאנשים), אז אנחנו עוד רחוקים מלהצליח לשחזר אדם ספציפי. אם מתבססים על טויטר/בלוג בלבד זה עוד יותר קשה, כיוון שהזהות שלך במדיות האלו היא אולי אתה, אבל רק חלק מאוד ספציפי שלך שאתה בוחר להציג.

    במקרה של ניצולי השואה זה כנראה יותר אפשרי, מתוך הנחה שמה שמנסים לשחזר הוא לא את האישיות שלהם, אלא את העדות שלהם – כלומר את הסיפור שבחרו לספר. צריך לבנות על העדות הזו מנוע של “שיחה חופשית” – לא משימה פשוטה, אבל בהחלט אפשרית.

  3. ועוד מחשבה:
    היום, התקשורת האינטרנטית (פוסטים, ציוצים ותמונות) החליפה כל כך הרבה מהאינטראקציות האישיות של התקשורת הבינאישית, עד שיש מקרים שאם לא תדע במפורש שמישהו הוחלף בידי “רובוט”, תוכל להמשיך ולתקשר איתו לנצח..

  4. הגאונות הבלתי נתפסת של הסדרה היא בדיוק בחיבור העדין שבין מה שאפשרי לבין מה שעוד לא קיים. בכל שלב של השליש הראשון של כל פרק אתה אומר – וואלה.. זה ממש אפשרי ואז מגיעה ההתקדמות לקצה שעוד לא מומש ואתה אומר – מטריד ביותר.
    אני לא מופתע בכלל שהפרק השלישי יהיה הראשון שיהפוך לסרט, הכי התחברתי אליו למרות שהשני היה ממש מוצלח.
    אני מהמר על Be Right Back שיהיה השני שיהפוך לסרט – אלא אם כן אחד משני הפרקים הבאים יקחו את הבכורה, כולי ציפייה.

    מופת. בהחלט

  5. הפרק היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח אם החיקוי של אש היה מדוייק ונאמן למקור. דווקא החיקוי המושלם היה יכול להציג את ההתנגשות בין הרומנטיקה של הזיכרון לבין הקשיחות של המציאות. לדוגמה: ייתכן שאחרי כמה שנים ביחד מרתה הייתה מתגרשת מאש המדומה, פשוט כי נמאס לה ממנו.

    תרחיש כזה לא יקרה לפי הסדרה מכיוון שאש הוא למעשה תוכנה שנועדה לרצות, ולא חיקוי נאמן למקור.

  6. בדיוק ראיתי את הפרק הבוקר והוא היה מופתי. הוא הפרק האהוב עלי בסדרה עד עתה, ואחת מהדברים הטובים שראיתי לאחרונה, ממש בפסגה ביחד עם לואי וגירלז.

    ולאיתי (תגובה 5): אני מאד לא מסכים שהפרק היה יותר מוצלח אם החיקוי של אש היה נאמן למקור. חלק מהסגנון של צ’רלי ברוקר בסדרה הוא להשתמש במד”ב כדי לדבר מטאפורית על רגשות אנושיים. האנלוגיה המטאפורית בפרק הזה היא, לדעתי, להתרפקות על זכרונות של אנשים שהלכו. אם אש היה חיקוי מושלם אז המטאפורה הזאת לא היתה עובדת: אש אפקטיבית היה עדיין נמצא, והשאלה הופכת לשאלה בסגנון “מיהו אדם” (כמו בסדרה השוודית äkta människor). אבל לא זאת השאלה עליה ברוקר רצה לדבר: הוא רצה לדבר על מה קורה כשנאחזים בזכרונות של אנשים שאיבדנו, ועד כמה זה מספק או לא מספק. בשביל לדון בנקודה הזאת צריך שאש יהיה כמו זכרונות: חיקוי חיוור ושטחי של המקור.

  7. במקרה או שלא במקרה, גם רועי צזנה בדיוק פרסם פוסט על הרעיון “להחיות” אנשים באופן וירטואלי.

  8. אישית, נראה לי שהרבה מאד מהדברים שאני עושה בחיי נובעים מדו-שיח עם זיכרון, אבל עם זיכרון מת. ברור לי שאם החשובים לי בחיי היו עוד בחיים – לא הייתי פונה באותן פניות או בוחר את אותן הבחירות. ובאופן מסוים – אני מאמין שאם היתה לי היכולת להמשיך לשמור איתם על קשר – הבחירות שלי בחיים היו משתנות (גם אם הייתי מודע לכך שלא מדובר בדבר האמיתי).

    לדעתי המחיר החברתי לשמירה על קשר שכזו יהיה אימתני. המוות, ואיתו הטקסים (היהודיים אני מתכוון – לוויה, שבעה, אזכרות וכן הלאה) תפקידם לאפשר למי שנשאר להמשיך בחיים. ברגע שניתן יהיה לשמור על קשר, או אז בעצם ניתקע יחד עם המת בנקודת הזמן בו הוא מת, ולא נוכל להמשיך לחיות.

    עבורי החלק המטריד בפרק השלישי היה דווקא הסקס, אז בעצם שניהם חווים את הזיכרון של הסקס המוצלח ששמור להם, תוך כדי שהם “מסתפקים במועט” באקט עצמו. זו דוגמא בה שני הצדדים בעצם כבר “מתים” (לא יוצרים, לא מחדשים) בזמן שהם אמורים להיות בשיאם.

    אין ספק שמדובר בסדרה מדהימה ומטרידה

  9. כבר לפני שנתיים פרופ׳ נפתלי תשבי מהאוניברסיטה העברית דיבר על הקונספט הזה בדיוק (אחד לאחד) בהרצאה לקהל הפתוח שהכותרת שלה הייתה ״נצחיותה של התודעה האנושית״. כבר אז חשבתי שזה רעיון מדהים ומטריד, אבל איכשהו זה לא נשמע לי סביר בזמנו שזה יכול להיות אפשרי. מאז יצא לי לקחת כמה וכמה קורסים העוסקים בין השאר במערכות לומדות ופתאום זה בכלל לא נשמע כמו חלום, וניראה לי שהטכנולוגיה הזאת (בהינתן שהמגמות של שיתוף החיים רק ילכו ויתרחבו) היא רק במרחק 10-15 שנים. למעשה יש בזה משהו קצת מדכא שזה מעלים קצת מה״קסם״ של החיים ומעלה תהיות לגבי התודעה שלנו.

  10. אני מסכים עם כל מה שהסדרה מייצגת אני חושב שהטכלונוגיה תהרוס אותנו בסופו של דבר, אנחנו קרובים לנקודת אל חזור. התזמון של הסדרה הוא מעולה כי אנחנו ממש על סף להגיע לדברים האלה בדורות הבאים ועכשיו זה הזמן לעצור את זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: