דיכאון ע”ש פייסבוק – תיאוריה

תיאוריות תקשורתיות רבות גורסות כי בעיות חברתיות-תרבותיות נגרמות לא פעם כתוצאה מהיעדר תקשורת, קצר בתקשורת, נתק בתקשורת וכן הלאה. הפתרון הוא לכן, לתקן את הקצר, למלא את המחסור לחבר את הנתק.

הנטייה של כולנו להתגבר על מחסור על ידי מילוי מתוך הנחה שכך יפתרו הבעיות שלנו, מתנפצת על קרקע “תיאורית הדיכאון ע”ש פייסבוק”™, אותה אני מבקש לפתח בשורות הבאות. תיאוריה זו גורסת כי סוג המידע שנמסר לנו על ידי ובאמצעות פייסבוק מוביל לדיכאון, שיכול להתפתח לדיכאון קליני של ממש, וזאת מכיוון שהמידע בפייסבוק תוקף את הסובייקט בשלוש חזיתות ובשלושה שלבים במקביל ובו-זמנית:

1. כל הזמן קורה משהו: הארכיטקטורה הבסיסית של פייסבוק נשענת על שני מרכיבים – הפרופיל האישי והניוזפיד. לאחר שאתה מספק על עצמך פרטים רבים שבראשם מי מהאינדיבידואלים הנוספים הפעילים ברשת הם חברים שלך, הניוזפיד מתחיל לזרוק לכיוונך עדכונים כמעט בזמן אמת אשר נשלחו לחלל האוויר על ידי החברים שלך. עד לפני כמה שנים היית צריך לנקוט בפעולה אקטיבית (לחיצה על כפתור Refresh) כדי לרענן את העמוד ולקבל עדכונים חדשים, ואולם כיום הדבר מתבצע באופן אוטומטי ובלתי פוסק.

אפשר לחלק את העדכונים לשני סוגים מרכזיים:
א. הנה משהו שכתבתי/צילמתי.
ב. הנה משהו שמישהו אחר כתב/צילם + מה אני חושב על זה.

התוצאה של שטף העדכונים הבלתי פוסק הוא שפייסבוק דוחפת אותנו לחיות בהווה מתמשך. כן, אפשר לגלול אחורה ולראות מה קרה לפני כמה דקות או כמה שעות אבל ככל שיש לך יותר חברים, כך הגלילה אחורה הופכת חסרת תוחלת בשל היצף המידע. בפייסבוק ההווה הוא מה שחשוב ובניגוד לעבר (שכבר קרה) ולעתיד (שעוד לא קרה) הוא כל הזמן קורה.

פייסבוק מספקת לנו את ההמחשה האולטימטיבית שכל הזמן קורה משהו בשעה שאנחנו יושבים על התחת השמן שלנו ומסתכלים על הדברים האלו מבלי לעשות שום דבר יותר טוב כי אנחנו בפייסבוק. התוצאה היא תחושה בלתי פוסקת של החמצה. לחיות בפייסבוק זה לחיות בהרגשה שאם רק היית במקום אחר שעליו מדווחים החברים שלך, היית ממצה את עצמך יותר, היית עושה דבר יותר משמעותי, יותר חשוב, היית חי את החיים האמיתיים: אם רק היית עכשיו, ממש עכשיו, בהפגנה, במסעדה, בטיול, בפארק השעשועים, בסקוטלנד, בתאילנד, בהודו, בראש פינה, בבית החולים הגריאטרי כדי לבקר את סבתא, אם רק היית קורא את הכתבה הזו, צופה בסרטון הזה, מביט בשקיעה, אוכל עם אהובתך, הולך על הטיילת, מאזין להרצאה – לא היית מבזבז את הזמן שלך בלעשות שום דבר חוץ מלהיות בפייסבוק.

התחושה הבלתי פוסקת של חיים מוחמצים מובילה, כמעט בהגדרה, לדיכאון.

2. כולם מאושרים: הזכרתי קודם לכן את הנטייה הטבעית שלנו לרצות עוד ועוד מידע והתחושה בפייסבוק היא שאנחנו מקבלים את כל המידע האפשרי. זו כמובן תחושה שקרית. 

ארווין גופמן, בספרו “הצגת האני בחיי היומיום”, השווה את החיים החברתיים לתיאטרון. בתיאטרון הזה כולם כל הזמן משחקים, עושים הצגות. לא לחינם, משמעות המילה “פרסונה” ביוונית היא “מסיכה”. יש מי שסבור שבפייסבוק אנחנו רואים את האנשים כמו שהם, נטו, נקיים ממסיכות. גופמן היה מתפקע מצחוק. לא רק שבפייסבוק אנשים משחקים, הם על פי רוב אפילו לא טורחים להחליף מסיכות אלא לובשים את אותה המסיכה. קוראים לה “אני האדם המאושר ביותר בעולם”.

בפייסבוק אתם לעולם תראו את האנשים בשיאם: יוצאים להופעה, יושבים במסעדה, מטיילים עם הילדים, מחבקים את החברה, משיקים כוסות לחיים, מחייכים אל המצלמה, מטיילים בחו”ל, נהנים מכל רגע. המסגור בפייסבוק הוא על פי רוב מסגור של חיוך, של שמחה. אבל הנה לקח שכל צלם מכיר: מה שחשוב בתמונה, כל תמונה, הוא לא רק מה שנכנס לתוכה אלא מה שנותר בחוץ. רק לעתים רחוקות נראה לא רק את התמונה המדהימה מההופעה אלא רק גם את הפקקים הבלתי נסבלים את הדוחק האיום ונורא, נקבל תיאור של הריח החמצמץ של הזיעה. אנחנו נקבל תמונה של המנה הנפלאה במסעדה אבל לא של המנה העבשה, המאכזבת, התפלה. נראה את הילדים מאושרים בטיול אבל לא נראה אותם מורטים האחד לשני את השיער, צורחים באוטו, שופכים במבה וקולה על המושב.

על אף שאנחנו יודעים שהחיים מורכבים גם, למעשה בעיקר, מהרגעים האלו, בפייסבוק אנחנו לא חשופים אליהם. בסופי שבוע הפייסבוק שלי נראה כמו אתר שנלקח מעלון פרסומי של דיסני, או לחילופין מתוך תיאור של האקסלי ב”עולם חדש מופלא”. כולם מאושרים, כולם מרוצים, החיים יפים. נכון, לפעמים אנשים מקטרים (“על המצב”) אבל זה עניין תקופתי. למעשה, אנחנו עוברים תקופה שכזו ממש בימים אלו שכן תקופות של מחאה חברתית הופכות את תמונת האושר השלטת בכיפה ומציגות את תמונת הראי שלה: “רע לי!”. אבל, על פי רוב,  הגדרת המצב הסטנדרטית בפייסבוק היא “טוב לי!”.

אין פלא שבשנים האחרונות מתחילים להופיע מחקרים המצביעים על כך שהאושר הניבט מעיניי החברים שלנו בפייסבוק הופך אותנו למדוכאים.

3. כולם מטומטמים: מתקפת המטומטמים בפייסבוק היא משהו שלא מדברים עליו. הסיבה היא שאף אחד לא רוצה להיות זה שיגיד שיש מטומטמים בפייסבוק מכיוון שמיד יגידו לו שהוא עצמו מטומטם. החלק המשעשע הוא שלא רק שזה מדויק, זה בדיוק מה שמוכיח את הטענה שלי. אני אסביר.

כל מי שנמצא מספיק זמן בפייסבוק קורא פוסטים של חברים שלו ולעתים הוא אפילו נמשך לקרוא את התגובות. בתוך התגובות אנחנו נחשפים בפעם הראשונה לכמות המטומטמים ששורצים מסביבנו. מדובר במספר אינסופי. הם כל כך מטומטמים שלפעמים אתה לא עוצר בעדך ונכנס לפרופיל שלהם. אתה רוצה לוודא שבאמת יש מישהו אמיתי שהוא עד כדי כך מטומטם. אתה בטוח שזו קריקטורה, אתה משוכנע שלא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות אדם כל כך מטומטם, שמחזיק בעמדות כל כך מטומטמות. אתה בטוח שאתה הוזה.

אתה לא. הוא באמת כל כך מטומטם.

והנה העניין: בכל פעם שאתה מסתכל בפייסבוק ורואה אינספור מטומטמים, אתה צריך להבין שעבורם, אתה המטומטם. עבור כל אדם שאתה חושב שהוא מטומטם בגלל שהוא ימני קיצוני, הוא חושב שאתה מטומטם בגלל שאתה שמאלני קיצוני. עבור כל דתי פנאט אתה חילוני כופר, עבור כל פמיניסטית ג’יהדיסטית אתה חזיר שוביניסט, עבור כל טבעוני רדיקל אתה רוצח חיות וכל צד חושב שהצד השני הוא הצד המטומטם ביותר עליי אדמות, כזה שלא מבין, פשוט לא מבין, את האמת, את הצדק, את הטיעון הטהור, המלוטש והמדויק שהכנת עבורו. הוא כל כך לא מבין עד שאין לך ברירה אלא להרים ידיים בהכנעה ולהגיד לעצמך: טוב נו, הוא פשוט מטומטם.

התוצאה היא שסיבוב בפייסבוק דומה לסיבוב בתוך הסיוט האינטלקטואלי של חייך והרגע שאתה מבין את זה הוא רגע מדכא. הבעיה היותר חמורה היא שמהרגע שאתה מבין את זה, אתה לא יכול שלא להבין את זה, אתה לא יכול לשכוח את זה. הדיכאון כאן כדי להישאר.

***

אם היה מדובר במתקפה בחזית אחת, היה אפשר להתמודד איתה אבל המתקפה שתיארתי היא מתקפה משולבת ובלתי פוסקת. אתה כל הזמן מרגיש שאתה מחמיץ משהו, אתה רוב הזמן מרגיש שאחרים יותר מאושרים ממך, ואתה כמעט תמיד מרגיש שאתה חי בחברתם של מטומטמים.

אז מה הפתרון? ובכן, אני לא פסיכיאטר ואף לא פסיכולוג קליני אבל להערכתי יש מספר אסטרטגיות לטיפול בדיכאון ע”ש פייסבוק. הנה שלוש מהן (אשמח לשמוע על אסטרטגיות נוספות):

א. הפחיתו במידה ניכרת את כמות החברים שלכם בפייסבוק. ככל שתפחיתו את מספר החברים שלכם כך תפחיתו את שטף העדכונים (“כל הזמן קורה משהו”) לא תרגישו שאתם אנשים אומללים (“כולם מאושרים”) ויש מצב שתצליחו להפחית, אפילו מבחינה סטטיסטית, את הסיכוי שתיתקלו במטומטמים (“כולם מטומטמים”).
ב. הפחיתו את תדירות הכניסה שלכם לפייסבוק. פייסבוק, קראתי לפני כמה חודשים, דומה לפעולה שאנחנו מבצעים כאשר אנחנו פותחים את המקרר כדי לראות מה יש בתוכו למרות שאנחנו בכלל לא רעבים. אתם רוצים להיכנס לפייסבוק? סבבה. לא יותר מפעם ביום לכמה דקות.
ג. מחקו את החשבון. יש לי תחושה שהעולם ימשיך לסוב על צירו.

26 מחשבות על “דיכאון ע”ש פייסבוק – תיאוריה

  1. פוסט מעניין ורלוונטי. עם זאת, הציקה לי התחושה שדווקא עיתונאי מוערך כמוך, שעוסק כל כולו בתקשורת, שואב השראה (במקרה הטוב) או מצטט (במקרה הפחות טוב) מדבריו של דאגלס ראשקוף, ובאופן ספציפי מספרו החדש “הלם ההווה”, מבלי לתת לו קרדיט ראוי.

  2. ראשקוף הוא לא האחרון, ובוודאי לא הראשון לכתוב על “הלם ההווה” או על בעיית החיים בהווה. קדמו לו מספר לא מבוטל של תיאורטיקנים שעסקו בהיסטוריה של הזמן ובאופן שבו הוא מתכווץ, מניל פוסטמן (בידור עת מוות) דרך ג’יימס גליק (faster), ג’רהארד דוהרן-ואן-רוסום (history of the hour), בן אגר (speeding up fast capitalism) ועד סטיבן ברטמן (hyperculture), ג’ריק הנסון (24/7), ג’רמי ריפקין (time wars) ואחרים (אני מתנצל מראש בפני אלו ששכחתי להזכיר את שמם).

    בכל אופן חלילה לי מלגזול קרדיט מדאגלס ראשקוף. עיינו בספר שלו – הוא מאוד מעניין.

  3. מסכימה עם הרוב (המטומטמים היו גם קודם 🙂
    הייתי מוסיפה עוד גורם – השיפוטיות המובנית, הנואשות ללייקים, הצורך התמידי באישור חיצוני כחלק מהמנגנון. כמו שאמרת, מומלץ לצרוך בכמויות קטנות.

  4. טקסט משובח.

    לגבי האסטרטגיות

    1 – בררנות לגבי האנשים בפיד – מסכים. הבעיה הגדולה היא התחושה שהאנשים יעלבו תסיר אתם. הפתרון שאני ממליץ עליו, באדיבותו של מארק צוקרברג, הוא לבצע לאנשים הללו hide ולא unfriend. אני ממליץ. בנוסף אפשר להגביל את העידכונים שמקבלים מאנשים ספציפים לעדכונים החשובים בלבד.

    2 – הפחתת התדירות: יכול לעבוד. אבל נשאלת השאלה – איך?!
    אני ממליץ להגדיר מטלות ולבצע אותם. ולעדכן בפייסבוק!

    3 – למחוק את החשבון. רעיון טוב. אני ממליץ גם לא לקרוא עיתונים, לזרוק את הטלויזיה, את הטלפון, הרדיו המיקרו, הטוסטר וללכת לגור במערה.

  5. יש לי הרגשה שחלק ניכר מהבעיות שתיארת נובעות גם (אולי בעיקר) מהיעדר כישורים של קריאה ביקורתית בפרט וראייה ביקורתית בכלל בקרב המדוכאים. עולם העדכונים של פייסבוק לא שונה, בסופו של דבר, מעולם ההודעות לעיתונות: בכל יום מושק לו מוצר מהפכני, שירות שישנה את העולם, פיתוח של שני חבר’ה מהפריפריה שהולך לקחת אותם לארמון על הירח.

    בפייסבוק, כל אחד הוא היחצ”ן של עצמו, אבל הכלים שבעזרתם צריך לקרוא את הסטטוסים לא שונים מאלה שבעזרתם קוראים הודעה לעיתונות (או ידיעה ב”ישראל היום”).

  6. מכיוון שהיה לי head start (אני כבר שנים בדכאון) לקח לי שבוע ליישם את אסטרטגיה 3.

  7. הפוסט סופר מעניין וצודק במידה רבה, וכרגיל, גם כתוב היטב. ובכל זאת, שתי הערות מניסיון החיים הפייסבוקי שלי.
    לעניין כולם מאושרים – הפיד שלי, אולי בגלל שמאלניותו הנרגנת או תל אביביותו הצינית, מאופיין הרבה יותר בוויב של כמה רע וכמה מבאס וכמה פסימי. נכון, יש גם את תמונות החופשה הנהדרת באוסטריה והילדים המקסימים והעוגה המושלמת שיצאה לי, אבל הרוב המכריע (כמותית וגם מבחינת המשקל) הוא של תלונות וקיטורים על המצב, הגזענות, הכלכלה וכו. אולי זה רק מחזק את המסקנה – כי הדכאון מגיע מהתכנים עצמם ולא מאיזו תחושת הפוך על הפוך של – איך זה שלכולם כזה מדהים ורק אני תקוע בבית או בעבודה
    שנית, לגבי המטומטמים – כיוון שכל אחד בוחר את חבריו בפייסבוק, אז נראה לי שהוא מקבל בסך הכל מעין הכפלה של עצמו. אני מניח שבמרבית המקרים (לפחות אצלי זה נכון) רוב החברים שייכים פחות או יותר לאותה עמדה פוליטית, אותו מיליה חברתי וכו. יש יוצאים מהכלל, אבל הרוב הוא דומה ולכן תחושת המטומטמים מתעוררת לא כתוצאה מניגוד בין עמדותי לבין עמדות החברים אלא בין עמדותי לבין דברים שחברים מעלים ומתייחסים לצד ג’ (“תראו מה מירי רגב ה…. אמרה אתמול”). תודה יובל !

  8. הרגשתי אותו דבר כשעברתי בצעירותי לתל אביב מהפריפריה – כולם יפים, בכל מקום שאני לא נמצאת בו קורה משהו יותר מגניב ממה שקורה איפה שאני כן נמצאת, אני אף פעם לא מעודכנת מספיק במסעדות/פאבים/דיסקוטקים/הופעות/תערוכות שנפתחו/נסגרו בחמש דקות הקרובות, ולכולם יש יותר כסף ממני.
    עזבתי את תל אביב ואחרי שנה בערך נרפאתי. עכשיו הם נראים לי כמו עכברים אומללים בכלוב מעבדה.
    חשבון בפייסבוק פתחתי רק בשביל לראות תמונות של אחרים ואז הסתבר לי שאני גם צריכה להיות פעילה בו אחרת אני מקבלת מלאאאא הודעות מ”חברים” וחברים שכועסים שלא אישרתי אותם.
    מהר סגרתי אותו.

  9. רונן (7): באשר להערתך השניה, אתה כמובן צודק. ולכן התייחסתי לפוסטים של חברים שלנו (שבוחרים חברים נוספים, חוץ מאיתנו) ולאנשים שמגיבים להם (לא לנו). זה הרגע שבו אתה לא נחשף לדומים לך, כפי שציינת בצדק, אלא לשונים ממך, בלשון המעטה.

  10. המקרר שלי כמעט ריק, אני בכל זאת פותח אותו המון פעמים כשאני בסביבה, הייתי מעדיף ליצור חלון שקוף בדלת המקרר כמו שעשיתי עם התיבת דואר כדי שאעבור אפילו מרחוק ואראה מה הוא מכיל מבלי לפתוח, לא נראה לי שאזרוק את המקרר אם אני בדיאטה אני פשוט מחליף את המעט שבו

  11. משתמש הפייסבוק שאתה מצייר פה הוא אדם חסר ביטחון ודי קנאי, שלא מרוצה מהחיים שלו ומתבאס מאושר של אחרים. אולי הוא מנסה לפצות את עצמו על ידי תחושת עליונות אינטלקטואלית, ואולי יש לו סתם קשיים בתקשורת, אבל בכל מקרה הוא מתקשה להתמודד עם דעות שונות משלו.

    זה לא אומר שאין מטומטמים בפייסבוק, או שאנשים מספרים את האמת על עצמם בפייסבוק, אבל צריך מבנה אישיות די מסוים כדי שזה יוביל לדיכאון.

  12. אני חייב להגיד שאני לא נתקל בהרבה מטומטמים בפייסבוק – כולל חברים של חברים. יכולהיות שבחרתי בזהירות, ויכולהיות שיש לי גישה קצת יותר רגועה לתחושת הצדק שלי. בכל אופן – פוסט מעולה

  13. ומצד שני…
    עבור הכותבים בפייסבוק, פייסבוק הוא דרך לא רעה, אם כי רדודה משהו, לעשות אינטגרציה של חוויות וארועים אל תוך היומיום שלהם. גם תגובותיך למה שאחרים כותבים היא דרך להחדיר את הארועים של אחרים אל תוך שגרת יומך.
    יש כמובן דרכים לעשות את זה בצורה פחות רדודה. כתיבת רשומה בבלוג למשל. אבל שם רובנו (בניגוד אלי) לא נשב ונכתוב על כל ארוע קטן שחולף בחיינו, ופייסבוק, כפלטפורמת מיקרו-בלוגים בעצם, היא דרך יעילה לעצור לרגע, ולהתייחס לדברים שקרו לנו, וגם לאחרים.
    אחרים כבר אמרו זאת קודם, אבל יש יותר מדי מרחק בין הארועים שבחיינו לחווית היומיום שלנו, ואולי, רק תזה שאני זורק פה כרגע, סוג האינטראקציה שפייסבוק מקדמת, הוא דרך לגשר על הפער.

  14. “… שלא מדברים אליו” – אם אני לא טועה, צריך להיות “עליו”.

    אגב, מצאתי פתרון יצירתי אחר לסוגיה שהעלת – חלק נכבד מחברי לפייסבוק הם (כמוני) קוטרים, כך שאני זוכה לשמוע בעיקר על המטומטמים ולא על אותם אירועים מרתקים שאני מפסיד.

    nadavs

  15. שון פנינג (הבחור מנאפסטר) ועוד שניים הקימו בדיוק מהסיבות האלה רשת חברתית מתחרה בשם Path, שמגבילה את מספר החברים למשתמש ל-150 לכל היותר. המטרה שלהם היא ליצור תמיד סביבה בה אנשים רוצים לדבר אחד עם השני, לא התארגנות עם מעגלים רחוקים שיכולים להוביל לסגנון השיחה והשיתוף שקיימים בפייסבוק.

  16. הפוסט הזה, הוא הכי נכון, הכי מדויק והכי פוגע בעצם העניין. מילים כדורבנות.
    הוא משתלב לי בצורה מופתית לאייטם של אתמול ב”עשר” (בו גם התראיינת) על זויות השיתוף האובססיבי וה-extra-self – כולם מאושרים\עלון של דיסני (תיאור מדויק ממש) – בהסבריה הבהירים של ד”ר איריס רייצס.

    שתי אסטרטגיות נוספות לעיונך:

    א. ביטול אפליקציות.
    ב. הסרת notifications – התראות למייל על כל שטות.
    הצמצום המינימלי שמצאתי – התראות בגין צירוף לחבר\קבוצה, התראות בגין הודעה חדשה, התראות בגין תגובה שלך (זה האחרון בסימן שאלה כרגע להסרה).

    אחרי שימוש בשלל האסטרטגיות כולל אלו הנ”ל, הצלחתי להפחית את רמת השימוש לחצי שעה בכל סופ”ש, במנה מרוכזת ורעילה אחת במקום כמה דקות ביום.
    אני פועל להוריד את זה לכמה דקות במקום חצי שעה בכל סופ”ש, רגע לפני סגירת השאלטר.

    נקודה נוספת שהייתי רוצה לחשוב עליה בקול רם, ברשותך

    בהינתן,
    1. אני מרגיש לא בנוח להיות שם, אבל עוד יותר לא בנוח – לא לאשר חברים חדשים (שאני מכיר מהעולם האמיתי).
    2. אני כן מוחק חברים פעם ב…
    כמה זמן לגיטימי יש בין סעיף (1) לסעיף (2) הנ”ל?

  17. אני מאז ההתחלה נוקט באסטרטגיה מס’ 1

    הכותרת היא פאקינג “friends list” למען השם – לא “רשימת האנשים שפעם עבדת איתם או פגשת לרגע ואתה לא שם זין לגבי מה שקורה בחיים שלהם”.

    אז המנגנון פילטור שלי הוא מאוד פשוט – אם לא חלקתי איתך בירה באיזושהי נקודה בחיים, את(ה) לא ברשימה. וגם כמובן אם לא מעניין לי את השערות על הביצה השמאלית מה אכלת אתמול לארוחת בוקר.

    יש לי פחות ממאה חברים בפייס ואני נהנה לקרוא את הפיד שלי. הוא מעלה לי חיוך על הפנים.

  18. מבקשת להתייחס למשפט: “האושר הניבט מעיניי החברים שלנו בפייסבוק הופך אותנו למדוכאים”,
    נראה לי שיש בפייסבוק איזושהי משאלה, לאזן את הבדידות והניכור, שרובנו חווים בחיי היומיום.
    הכותרת שואלת אותי “על מה אתה חושבת?” as if שלמישהו אכפת, ואני, תמימה שכמוני כל כך רוצה שלמישהו יהיה אכפת – ועונה. עונה ובלב ישנה ציפיה – שמישהו באמת יראה. יראה אותי, יראה את מה אני חושבת או משתפת. אותה ציפיה שקיימת בכל רגע גם במציאות. זו הכמיהה הבסיסית שלנו – תראו אותי בבקשה. עמנואל לוינס מדבר בכתביו על האחר המנכיח במבטו את הזולת. אנחנו תלויים במבטו של האחר לקיים אותנו. וממשיכים לצפות לו גם דרך הטכנולוגיה. כך שלא צרות העין שלנו באושר של חברינו אלא האכזבה מכך שאלה אינם רואים אותנו. הלוואי שהיינו רואים יותר. אולי קצת כמו שקורה בשיח הזה כאן.

  19. הטיעונים מוצגים היטב ומוכרים, וישנם אפקטים חברתיים ופסיכולוגיים נוספים מעבר לאלו שציינת הפופולרים בקרב משתמשי הפייסבוק (כמו תופעת ה-attending) אבל הייתי רוצה להדגיש עניין אחר. כמו אנשי תקשורת ואקדמיה רבים, בחרת לכתוב בכיוון “ביקורת הטרנד”, שזו גם תופעה בפני עצמה. יש שיאמרו כי רבים מצביעים על חסרונות בטרנד, מגנים אותו, מרחיקים אותו מעצמם ובכך מעלים עצמם מעל הציבור הרחב, או המגמה השלטת (כפי שנצפה רבות בביקורת הריאלטי, למשל). אך למעשה, זהו חטא נפוץ בכל ביקורת חברתית, שכן מהגדרתה חייבת היא להצביע על המינוסים, בעוד היתרונות לא זוכים לנציגות, כך יוצא שיש הרבה עדות אילמת למתרחש במציאות. בכלל, לדון בבעיות הרבה יותר רלוונטי וסקסי מאשר לדון בתועלות (האם תבחר לקנות ספר המשבח את התקופה או זה המצביע על חולייה? או לקרוא מאמר שמקשר פייסבוק לדיכאון, או לאושר?), והרי בעיות ניתן למצוא תמיד בכל תהליך ותופעה אנושית בעוד היתרונות כביכול מובנים מאליהם.
    לטעמי, האנושות בחרה בפייסבוק (עודנה שורדת) וקבעה באצבעותיה את המגרש בה רוצה למקם את המציאות החברתית בתוצרתה החדשה. לא כל אחד חייב לשחק בה, אבל רבים בוחרים שכן. האם הינם יותר מדוכאים מהשאר, יותר מנוכרים, פחות מתקשרים? לא תמצא מחקר שיוכיח סיבתיות כזו, אולי מתאם שלא יאמר דבר. ומה לגבי האנשים שמצאו דרך הפייסבוק חברים, אהבה, השראה, התעודדות, אמפטיה? אלו שאילולא התקשורת הדיגיטלית היה עולמם עני ומריר, איך תופסים אותם במחקר? – זו העדות אילמת.
    באופן אישי, עם קצת התאמה אישית לניוז פיד וכמה לייקים לעמודים הנכונים (אלו שמאד מעניינים אותי אישית), העולם שלי עשיר בהרבה ואני נותר מעודכן בהמון אינפורמציה מועילה עבורי. גם לצפות במחשבותיהם, מילותיהם ויצירותיותם של אנשים מרחבי העולם, פשוטים וסימליים אשר יהיו, מוסיפים רבדים נוספים לקיומנו. נכון, יש רעש לבן שעלול לעוות את תפישת המציאות, כפי שהצגת, אבל לא רק, הרי לא עבורו אנחנו שם על אף שכביכול תמיד נמצא ברקע. פייסבוק הינו פלטפורמה, והמשתמש מוזמן לעצב אותו לחוויה המתאימה לו.
    מחקרים כן מראים שהשקפת המציאות, דיווח מצב הרוח שלך או תפישת סביבתך יהיו מושפעים מהידיעות הסובבות אותך. מחקר אחד גילה, לדוגמא, שככל שהנבדקים צפו יותר בחדשות אלימות לאורך תקופה, כך תפשו את סביבתם כמסוכנת יותר, ונתנו הסתברות למקרי פשע גבוהה מאשר זו הנמדדה באזורם. מרעיון זה, עולה דווקא ההשערה כי צפייה תכופה בתמונות של אנשים מבלים, מחייכים ונהנים עלולה לעורר בצופה תפישה של מציאות חיובית, רבת הזדמנויות, ואופטימית. הממצא אינו סותר את האפקט שתיארת, ייתכן וקורה במקביל, אך מציע זווית חיובית היכן שמצאת שלילית. אולי שוני באישיות או בגישת המשתמש ידגיש יותר חוויה כזו מול האחרת, מה שמציע לשלול את מימד האוניברסליות מ”דיכאון ע”ש פייסבוק”.
    התופעות שהצגת הינן אפשרויות לגיטימיות, אבל הייתי נותן יותר קרדיט לשונות אישיותית וצורות חוויה מגוונות ומורכבות מאלו שהצגת (שהן קצת פסיכולוגיה בגרוש) ונאמר, לסיכום, שאם התופעה כל כך נרחבת, והבחירה (או כורח סביבתי) להתמיד איתה נעשית כל יום אינדיבידואלית אל מול המסך, ייתכן שעולה התועלת על הנזק, הרווחה גדולה מהדיכאון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: