בשבוע החולף נכתבו אינספור טקסטים שנגעו למחאה המתחדשת ובעיקר לאופן שבו יאיר לפיד הפך בבת אחת לאיש הרע במדינת ישראל, האיש והגרזן, האיש והגזירות, האיש והקיצוצים. אני אף פעם לא התפעלתי מיאיר לפיד, ולא תמצאו אותי מצביע בשבילו, אבל מצאתי את השנאה כלפיו לקצת משונה.
ברור לגמרי מי האיש הרע בסיפור הזה: נתניהו. הוא רע בסיפור הזה שלוש פעמים. פעם ראשונה בגלל שאם יש בנאדם ממש מושחת, מושחת עד היסוד, הרי שזה נתניהו. למעשה, אני אגדיל ואומר שכל מי שבוחר לעבוד עם נתניהו בדרך כזו או אחרת, הוא עצמו מושחת כי אין דרך לעבוד עם אדם כל כך מושחת אם אתה לא מושחת בעצמך. פעם שניה מכיוון שהממשלה שהורישה את הבור שנקרא "הגירעון" היא הממשלה הקודמת שנתניהו עמד בראשונה, ופעם שלישית מכיוון שדרך הפעולה הרגילה של נתניהו היא להרחיק מעצמו את האש ולתת לשר האוצר שלו לחטוף בראש.
ובכל זאת, לפיד ספג הרבה מאוד אש. לכולם ברור שלפיד הוא לא מלאך (הוא היה יכול לעשות הרבה יותר, כל כך הרבה יותר) אבל מצד שני יש גבול כמה ניתן להאשים שר אוצר ירוק, מחוסר כל ידע כלכלי, שבקושי חודשיים בתפקיד. לכן רבים ניסו בימים האחרונים להסביר מדוע בכל זאת הוא ספג את כל הזעם הציבורי. כולם הסכימו שהציבור מאוכזב מלפיד אבל ממה בדיוק? היו שטענו שהציבור התאכזב מכך שהסתבר שלפיד חלש ולכן הוא נתן לפקידי האוצר לנהל אותו, היו שטענו שהציבור התאכזב בגלל שהוא הציג את אותה התכנית שהיה מציג שטייניץ, היו שטענו שהציבור התאכזב בשל הברית עם עיני, היו שטענו שהציבור התאכזב בגלל שלפיד נמנע מלהילחם ב"מחוברים" וכן הלאה וכן הלאה.
הרגשתי ששום דבר מאלו לא לגמרי נגע בשורש העניין ואני חושב שעכשיו הבנתי למה.
הסיבה האמיתית, לדעתי, שהזעם התנקז ללפיד היא שלמרות שלכולם ברור שהאיש המרכזי שאליו צריך להפנות את כל הכעס הוא אדון מיטה מעופפת, לפיד הבטיח משהו ולא עמד בהבטחתו. לא, לא ההבטחה שלא ייגע במעמד הביניים, או שיילחם בחרדים או בכל הדברים האלו. לפיד הבטיח משהו אחר לגמרי, הוא הבטיח תקווה.
הקוד הגנטי של הפוליטיקה של נתניהו הוא קוד של הפחדה מעורבת בשיסוי. את השיסוי ניסה נתניהו בקדנציה הראשונה שלו. זה נגמר בבכי מבחינתו. אבל ההפחדה, ההפחדה עבדה מצוין. נתניהו הוא מלך מלכי ההפחדות. אם תחפרו היטב לעומק הפוליטיקה של נתניהו תגלו בכל מקום הפחדה: בכל מקום נתניהו רואה איום, בכל מקום הוא רואה סכנה. הסיבה לכך פשוטה, נתניהו עצמו הוא איש רדוף והוא מנהל פוליטיקה המבוססת על תחושה של רדיפה, של פרנויה מתמדת, של תחושה שכולם רוצים לחסל אותך, להרוג אותך, להדיח אותך, להשמיד אותך.
הפוליטיקה של נתניהו היא לעולם פוליטיקה חמוצה, זעופה, מבוססת על הפחדות, על דם, יזע ודמעות, על הנרטיב של היהודי העלוב, המושפל, הנרדף, המאוים (אבל אל דאגה! אנחנו נראה להם מה זה!).
לפיד הציע משהו אחר. אם תשימו בצד את כל ההבטחות הספציפיות שלו, תגלו שמה שמבצבץ תחתן הוא תקווה. תקווה לפוליטיקה אחרת (הם קוראים לה "פוליטיקה חדשה" – עד כדי כך אנחנו לא זוכרים את הימים שנתניהו לא הפחיד אותנו), פוליטיקה שיש בה תקווה. זו בדיוק הסיבה שברק אובמה התקבל בכזה חיבוק בישראל – כי הפוליטיקה שהוא מציע היא לא פוליטיקה של הפחדה אלא פוליטיקה שיש בה אור בקצה המנהרה, פוליטיקה שמציעה לנהל שיח שלא מבוסס על "בוווו!!! נכון נבהלתם? איזה מזל שאני כאן?!", אלא כזו שיש בה גם אמת אבל גם חיוך, גם אתגר אבל גם חוש הומור, פוליטיקה שיש בה משהו שגורם לך לקום בבוקר עם הדבר הזה בלב, נו, עם תקווה.
אתם חושבים שזה מקרה שכאשר מקלידים ב"גוגל תמונות" את המילה Hope, הפוסטר של אובמה מופיע?
זה לא מקרה. זו בחירה פוליטית מודעת והאנרגיה של התקווה, שיש שטוענים שכמעט ונגמרה לאובמה לפני הבחירות וביתר שאת בחודשים שלאחריהן, הצליחה לתדלק לנשיא האפרו-האמריקאי הראשון בהיסטוריה האמריקאית שתי קדנציות.
הרגע שבו לפיד איבד את הקרדיט הציבורי שלו היה הרגע שבו במסיבת העיתונאים עם עופר עיני הוא הזכיר את השם "יוון". הישראלים אמרו לעצמם "רגע, רגע. מאיפה זה מוכר לי? אההה, כן, זה בעצם שטייניץ, הכלבלב של נתניהו, שאימץ את טקטיקת ההפחדה של הבוס שלו מאלף ועד תו". הרגע שבו לפיד נסוג לרטוריקת ההפחדה (שהיא הרטוריקה העלובה ביותר, אך גם היעילה ביותר – זו הסיבה שנתניהו, העלוב שבראשי ממשלות ישראל, משתמש בה) היה הרגע שהישראלים הבינו שלא תקווה ולא נעליים, לא פוליטיקה חדשה ולא פוליטיקה של תקווה. הם פתחו את הטלוויזיה כדי לשמוע את יאיר לפיד ובמקום זה שמעו את ביבי נתניהו, מפחיד אותם.
המפגינים יצאו נגד יאיר לפיד לא כי הוא הטיל עליהם מסים. מי שקנה את השקרים של נתניהו ושל שטייניץ שאמרו לפני הבחירות שהם לא יטילו מסים, צריך לבדוק את תפיסת המציאות שלו. לדעתי רוב האנשים ידעו שאחרי הבחירות יהיו פה מסים והם גם ידעו שהגזירות לא יפסחו עליהם. הבעיה שלהם היא לא שלפיד הטיל עליהם מסים. הבעיה היא שהוא לקח מהם את הדבר היחיד שעוד נשאר להם – תקווה.
לפיד אינו טיפש. באיחור, הוא הבין את זה.
זה לא מקרה שספר התקציב נפתח במלים: "זהו תקציב של תקווה". רק שהפעם אף אחד לא קונה את זה. המסיכה הורמה.
כתיבת תגובה