זהירות, טקסט ארוך.
לא היה צריך תואר בשום דבר כדי לדעת שכתבתו של שי אספריל שהתפרסמה במוסף "כלכליסט", "לא צריך תואר כדי להבין את זה", תגרור תגובות רבות. אחרי הכל, כתבה שמצהירה על עצמה כמי שעומדת לשחוט פרה קדושה, היא בוודאי כתבה חשובה.
התזה של אספריל פשוטה: אין צורך בלימודים אקדמיים כדי להתקדם בחיים ו/או להשתלב בשוק העבודה ומי שבכל זאת הולך ללמוד באוניברסיטה או במכללה הוא או עשיר מופלג או דביל מוחלט או אחד שלא מבין את האמת הפשוטה, זו שאספריל חושף בכתבה.
כבר בראש הטקסט שלו ממסגר אספריל את העמדה שלו כאמת אבסולוטית. הוא לא כותב זאת במפורש, אבל מצהיר ש"רבים ממי שיקראו את הכתבה הזאת לא יאהבו אותה, משום שהיא חותרת תחת כל מה שחינכו אותם להאמין בו". המסגור הזה קובע שמי שיעז להתווכח עם אספריל הוא תינוק שנשבה, מי שאינו מצליח לחשוב מחוץ לקופסה (בניגוד לאספריל, כמובן), מי שלא יכול, כמה עצוב, להשתחרר מאינדוקטרינציה קיצונית שהתנחלה בראשו או לחילופין, יש לו אינטרס כלכלי בהמשך קיומו של הבלוף שנקרא "השכלה גבוהה".
אני רוצה להאמין שאינני תינוק שבוי ושאני מסוגל לבחון דברים באופן חדש ומקורי. מאידך, אינני יכול להכחיש שכמרצה במכללה (המסלול האקדמי המכללה למינהל), יש מי שיראו בי כמי שכותב מהפוזיציה. אני מקבל על עצמי את הביקורת הזו מראש ובדיעבד.
וכעת לעניין עצמו.
הבעיה העיקרית עם הטקסט של אספריל היא שהוא רוקח סלט של טיעונים, חלקם קשורים בדיונים אמיתיים, רציניים וחשובים, וחלקם טיעוני סרק הלוקים בחוסר הבנה בסיסי באשר למערכת ההשכלה הגבוהה, או כאלו המתובלים בבובות קש איתן אספריל נאבק כשמבט חתרני בעיניו.
כך לדוגמה, הדיון האם השכלה גבוהה מתאימה "לכל אחד" או לא, הוא דיון חשוב וראוי. יש הטוענים כי אין כל רע בהכנסת עוד ועוד סטודנטים למעגל ההשכלה הגבוהה וכי מדובר בהשבחה אינטלקטואלית של אזרחי המדינה ושל כוח העבודה. מאידך, יש שטוענים שהכנסת עוד ועוד סטודנטים לאוניברסיטאות ולמכללות לא נעשית מטעמים אידיאולוגיים או פדגוגיים אלא מטעמים כלכליים שמובילים בסופו של דבר להורדת רף הקבלה, להורדת הציפיות ולהזניית הלימודים. כאמור, דיון זה חשוב ואחת הדמויות המרתקות שמנהלות אותו הוא פרופ' עוז אלמוג, שמתראיין לכתבה.
אך על פי רוב זה לא הדיון שמעניין את אספריל. למעשה, הדיון של אספריל מתבסס על בובת קש שאותה הוא מציג כבר בפתח הכתבה שלו: "הכתבה הזאת נולדה בעצב, מתוך רצון לאתגר את התפיסה שלפיה לימודי תואר ראשון הם תעודת ביטוח".
זה דחליל קלאסי מכיוון שגם אם יש חוגים מסוימים במוסדות מסוימים, שמציגים עצמם כנותני תעודת ביטוח להשתלבות עתידית בשוק העבודה, הרי שמדובר במיעוט שרלטני. למעשה, קשה היום לחשוב על תחום אקדמי כלשהו שמישהו יכול להבטיח למישהו אחר, שאם הוא רק יהפוך לבוגר שלו, השתלבותו בשוק העבודה תהיה יצוקה בבטון. הניסיון לבסס כתבה שלמה כדי להילחם בתפיסה הזו דומה לכתיבת כתבה שתיפתח כך: "כתבה זו נולדה כדי לאתגר את התפיסה שכל הרופאים עשירים". מה?!
זאת ועוד, אספריל לא מבצע את אחת מאבחנות היסוד החשובות במערכת להשכלה גבוהה – בין בתי ספר שמכשירים למקצוע לבין חוגים שאינם כאלו. כך לדוגמה, באוניברסיטאות יש מספר בתי ספר שהתעודה שהם מעניקים בסוף הלימודים היא כרטיס הכניסה אל המקצוע כמו רפואה, אדריכלות, עבודה סוציאלית וכדומה (זו הסיבה שהם נקראים "בית ספר"). שאר החוגים אינם מתיימרים להסמיך את הבוגר שלהם למקצוע ובוודאי שאינם מתיימרים לשבצו בעבודה בסוף התואר: בוגר החוג למדע המדינה לא יהיה בהכרח "מדען מדינה" (יש בכלל מקצוע כזה?), בוגר החוג לסוציולוגיה לא יהיה בהכרח סוציולוג (מתי בפעם האחרונה ראיתם מודעת דרושים בה נכתב: "דרוש סוציולוג!") וכן הלאה. מי שמתלונן שהוא הלך ללמוד שלוש שנים בחוג לפילוסופיה ובסופו של יום לא נקלט בשוק הפילוסופיה התוסס, הוא, ובכן, איש מעניין והייתי שמח לשתות איתו כוס קפה.
כפי שלא מעט מגיבים מעירים בתגובות לכתבה, אספריל מערבב בין מערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית לזו האמריקאית. שתי המערכות שונות האחת מהשניה בתכלית כי שוק העבודה שאליהן הן מתייחסות שונה בתכלית ולמרות זאת אספריל מבקש מהקוראים לגזור מהן גזירה שווה. כך לדוגמה, בשוק האמריקאי קיימת חשיבות גדולה לשאלה "היכן למדת", בניגוד לשאלה "מה למדת". משום כך, עצם העובדה שהתקבלת לאוניברסיטה מהדרג העליון, היא לכשעצמה אינדיקציה לאיכותך כעובד לעתיד. בישראל, מדינה קטנה בהרבה, עם מערכת השכלה גבוהה ושוק עבודה שונים לחלוטין, תופעה זו כמעט ואינה קיימת. זה, כאמור, רק הבדל אחד. יש בערך עוד חמש מאות.
ראוי גם להתעכב על העמדה העקרונית של אספריל, עמדה אנטי-אינטלקטואלית מוכרת לעייפה, שקובעת שאין צורך ללמוד כדי לעשות כסף (אפרופו ארגון ת'יל שמחלק כסף למי שעוזב את הלימודים). ואכן, יש לא מעט דוגמאות שממחישות את זה ובראשן מארק צוקרברג וביל גייטס שעזבו את לימודיהם והפכו מולטי-מיליארדרים.
מה שמספרי המיתוסים האנטי-אינטלקטואלים האלו שוכחים לספר (אם לרגע נישאר בעולם הטכנולוגיה) הוא שגם גייטס וגם צוקרברג התקבלו ללימודים בהרווארד, מה שאומר שמלכתחילה מדובר באנשים שהתקבלו לאוניברסיטה מליגת הקיסוס. הם גם שוכחים להפנות לדוגמאות אחרות כמו מייסדי גוגל, סרגי ברין ולארי פייג', שאמנם לא השלימו את לימודי הדוקטורט שלהם אבל הגיעו עד לרמה שבה הם עמדו להשלים את לימודי הדוקטורט שלהם, במדעי המחשב, באוניברסיטת סטנפורד. לבסוף, מספרי סיפורי המעשיות שוכחים לספר על אנשים דוגמת סטיב ג'ובס, שדיבר בערגה על הקורסים אליהם נכנס באוניברסיטה, ובייחוד קורס בטיפוגרפיה, קורסים שהעשירו אותו והפכו אותו למי שהוא.
זאת ועוד, העובדה שהטענה הזו, לפיה השכלה גבוהה מהווה תעודת ביטוח להצלחה כלכלית סלולה, מוזכרת בעיתון ששמו "כלכליסט", היא לא פחות ממופלאה. נדמה שהעיתון מבקש לשרטט משוואה לפיה כמו כל דבר אחר בחיים, גם השכלה גבוהה אמורה להיות שווה לתועלת מעשית ומידית ובייחוד כזו שמתורגמת לכסף והכנסה. מהרגע שזה לא קורה, מדובר באכזבה שראוי לחשוף אותה. זו עמדה קפיטליסטית קיצונית שבאופן אישי אני דוחה על הסף.
כן, ישנם אנשים שפונים למערכת ההשכלה הגבוהה כי הם סבורים שתואר ראשון יספק להם יתרון (בניגוד ל"תעודת ביטוח") בשוק העבודה – ובחלק מהמקרים יש לכך הצדקה מלאה (בחלק אחר לא). ישנם גם לא מעט סטודנטים שהולכים ללמוד כי הנושא שבחרו מעניין אותם, כי המוח שלהם התייבש בצבא, כי הם רוצים לפתוח את הראש שלהם לתחום חדש, כי הם אשכרה חושבים שללמוד זה כיף וכן, גם בגלל שהם עדיין לא החליטו מה הם רוצים לעשות כשהם יהיו גדולים. החבר'ה האלו סבורים שבמקום למלצר בלילה ולחשוב ביום מה הם ירצו לעשות כשיהיו גדולים, עדיף שימלצרו בלילה וילמדו ביום. תהרגו אותי, אבל אני לא רואה בזה אסון גדול.
לאלו שיטענו שהעמדה שלי בנוגע ל"לא אסון הגדול" היא צבועה כיוון ששכר הלימוד הוא אסטרונומי (ולכן זה אסון גדול), אזכיר שיש מוסדות רבים, אוניברסיטאות ומכללות מתוקצבות, בהן שכר הלימוד הוא שליש, לעתים פחות מכך, משכר לימוד במכללה פרטית. אמנם גם במקרים אלו לא מדובר בסכומי כסף מבוטלים, אבל בוודאי שלא יוצאים מהם עם חוב של מאה אלף דולר כמו הסטודנטים בארה"ב, אליהם אספריל (גם) מתייחס.
בשורה התחתונה אספריל סבור שמערכת ההשכלה הגבוהה מבטיחה הבטחה ריקה. בניגוד לכל מה שאמרו לו, כך גילה, השכלה גבוהה לא מובילה אותך אל מקום עבודה בטוח ומשום מה גם לא אל המיליון הראשון.
למערכת ההשכלה הגבוהה יש לא מעט בעיות. היא צריכה להתחדש, להתאים את עצמה לתנאי השוק המשתנים גם מבחינת שיטות ההוראה, גם מבחינת סגל ההוראה וגם מבחינת חומרי ההוראה, היא צריכה להתמודד עם טיעוניו של פרופ' אלמוג ולשאול את עצמה מה המשמעות של הורדת סיפי הקבלה, וזו רק תחילתה של רשימה. אפילו הטיעון שהמערכת ההשכלה הגבוהה אינה מלמדת (מספיק) את הצעירים לחשוב בצורה ביקורתית הוא טיעון שראוי לתת עליו את הדעת. מערכת ההשכלה הגבוהה, כמו מערכות רבות כיום, היא מערכת שצריכה להתמודד עם שאלות מהותיות באשר לאופן פעולתה וטבעה.
מה שמערכת ההשכלה הגבוהה לא צריכה לעשות הוא להתגונן בפני טיעוני סרק ("אבל הבטחתם לי עבודה!") או עם טענות גורפות לפיהן לימודים גבוהים באשר הם לא נותנים לבוגרים דבר. כל אחד מפיק מהלימודים שלו משהו אחר – יש כאלו שיותר, יש כאלו שפחות ויש כאלו שזה פשוט לא מתאים להם בכלל. אם להתייחס לנקודה המצומצמת והמצמצמת להחליא של כסף, לא חסרים בעולם סיפורים של אנשים שעם חצי פרוטה בכיס וללא השכלה נהיו איילי הון מהממים ולא חסרים סיפורים על אנשים משכילים שהפכו בזכות השכלתם לעשירים מופלגים. אז?
כולי תקווה שסיפורו האישי של אספריל על כך שבזבז את זמנו כי בחר ללמוד משפטים וניהול באוניברסיטת תל-אביב אך בניגוד לכל ציפיותיו הפך לעיתונאי מוצלח וסופר מוערך, לא יגרום לאחרים להאמין שלימודים הם עניין מיותר ולכן עדיף לצאת אל העולם כשאתה מצויד רק בתעודת בגרות. מצד שני, ליאיר לפיד אפילו אין תעודת בגרות וראו לאן הוא הגיע. כשחושבים על זה, אולי בכלל עדיף לפנות לשוק העבודה בכיתה י'; אחרי הכל, מה יש לנו עוד בחיים חוץ מעבודה, כסף והפרשות לפנסיה?
כתיבת תגובה