בשבוע שעבר התפרסם בדה-מרקר ראיון עם ירון זליכה, טקסט שזכה לשיתופים רבים כמו גם תגובות רבות. בעיניי ההסברים של זליכה כמעט ונוגעים בבעיה האמיתית של ישראל, אבל רק כמעט. קראתי אותו ורציתי לכתוב עליו אבל לא הספקתי. לא הספקתי מכיוון שאני עובד בארבע עבודות שונות ובאופן מפתיע, שני העניינים האלו, ההחמצה של זליכה והעובדה שאני עובד בארבע עבודות שונות, קשורות האחת בשנייה.
זליכה מדבר בטקסט שלו על הסיבות לשחיתות – שחיתות של פקידי ציבור, של פוליטיקאים, של מקבלי החלטות, שבהחלטותיהם או בהימנעות מהחלטה, הם מבצעים פעולה מושחתת:
הסבר אחד הוא תרבותי, אבל לא בכיוון של תרבות ארגונית. יש מחקרים שבודקים את הסיבות התרבותיות לשחיתות וקובעים שאחד הגורמים הוא הפיצול האתני. ככל שהעדתיות, שהיא חלק מפיצול אתני, רבה יותר, נוצר חוסר אמון. למשל, רכבת לנצרת היא אחד הדברים הכלכליים הכי טובים שאפשר לעשות, כי זו עיר מנותקת שתושביה עושים שימוש נרחב בתחבורה הציבורית. היא שווה הרבה יותר ממסילה נוספת של רכבת העמק לכרמיאל, אבל זה לא נעשה. למה? כי הסולידריות נמוכה. אבל זה לא הגורם היחיד, ויש גם שיקול כלכלי, עניין של תמריץ וסיכוי לחשיפה. אתה שואל את עצמך: 'אם כולם במשרד האוצר חושבים על מקום העבודה הבא שלהם, מה רע בזה?'. זה מעודד אותך.
קרוב, כל כך קרוב.
בעיניי, אם יש בעיה אחת מרכזית, שמכרסמת במרקם החברתי של ישראל, בעיה שהופכת את המקום הזה לבלתי נסבל, הרי שהיא זו: קיימת בציבור תמיכה נרחבת לטענה ש"בישראל אתה לא יכול לחיות כמו שצריך אם אתה לא גונב מישהו", והסיבה שקיימת תמיכה נרחבת בטענה הזו היא שהיא טענה מוצדקת.
כשאני אומר "לחיות כמו שצריך" אני לא מדבר על להיות שרי אריסון. אני לא מדבר על להיות יצחק תשובה. אני מדבר על חיים די רגילים שבאים לידי ביטוי בכך שתצליח לפרנס את עצמך ואת משפחתך בכבוד ואולי תשים בצד מדי חודש סכום כסף קטן יחסית, 300-400 שקל בחודש. זהו. אני מדבר על זה שלא תקבל טלפון מהבנק ששואל מה יהיה איתך ועם המינוס שלך, אני מדבר על זה שלא תצטרך לשלוף ילד מהחוג כי אתה לא יכול להרשות את זה לעצמך, אני מדבר על זה שטיפול שיניים לא יפרק אותך כלכלית כי זו הוצאה לא מתוכננת שמעבירה אותך עמוק מתחת לקו השחור. אני מדבר על להתפרנס בכבוד ועל לשים סכום כסף קטן בצד. לא גדול – קטן. משהו שתוכל להפוך אותו אחרי כמה שנים לקופה קטנה שבאמצעותה תעזור לילד לשלם שכר לימוד במוסד להשכלה גבוהה, אולי לחופשה משפחתית אחת לשנתיים-שלוש – זה לא כסף שמטרתו בניית ג'קוזי חדש.
אבל בשנים האחרונות רבים הגיעו להכרה שאם אתה רוצה להגיע אל הדבר הזה בישראל, אם אתה רוצה לחיות חיים שלווים מבחינה כלכלית, אתה צריך לגנוב מישהו, אחרת לא תצליח. ממי לגנוב? יש שלוש אופציות:
1. מהמדינה.
2. מהלקוחות / העובדים.
3. מהמעסיק.
אם אתה מחליט לגנוב מהמדינה אתה מעלים מסים, אתה לוקח כסף ולא מוציא חשבונית, אתה לא מספר למדינה שהכנסת כסף לכיס כי בכל פעם שאתה מספר למדינה שהכנסת קצת כסף לכיס היא לוקחת מחצית ממנו. התוצאה היא שאתה עובד כמו חמור, בארבע עבודות שונות, אבל בעצם אתה מתפרנס כאילו אתה עובד בשתי עבודות. וזה לא שלוקחים את הכסף שאתה מעביר לאוצר המדינה ומשקיעים אותו בבריאות או בחינוך, או ברווחה, או בתשתיות. חלילה. יש דברים חשובים מאלו. כולנו יודעים מהם.
אם אתה מחליט לגנוב מהלקוחות אז אתה פשוט תוקע להם מחיר. אתה לוקח במסעדה על כוס מים ותיון של ויסוצקי 16 שקלים, אתה מזמין איש מקצוע כדי שיחליף לך ברז באמבטיה והוא תוקע מחיר של אלפי שקלים, אתה מוכר ללקוחות מוצר ב-199 שקל שאותו אתה קנית בשקלים בודדים, אתה מבטיח לבנות להם בית אבל אתה לא מחזק את המרפסת במספיק ברזלים כי כך תוכל לחסוך כמה שקלים. אם כבר יש מישהו שלא עושה את זה, מכנים אותו בשם "צדיק". כמה מגוחך. אם אתה גונב מהעובדים אתה פשוט לא משלם להם שכר ריאלי על עבודתם. למה? כי אתה יכול ונשאר לך, המעסיק, קצת יותר, מה זאת אומרת למה?
לגנוב מהמעסיק, ובכן זה יותר מסובך בין השאר כיוון שיש רק מעט אנשים שנמצאים בפוזיציה שבה הם יכולים לגנוב מהמעסיק שלהם שלא לדבר על זה שיש לא מעט אנשים שהם המעסיקים של עצמם, אז ממי יגנבו?
התוצאה של "מטריצת גנוב מישהו" היא שבישראל כולם דופקים את כולם, או לפחות מנסים. הם לא עושים את זה בגלל שהם רעים או בגלל שהם מניאקים, אלא בגלל שהם יודעים שזו הדרך היחידה לשרוד כאן שכן בכל רגע נתון לפחות שניים מהשלושה דופקים אותם: המדינה עושקת אותם עם מדיניות מסים דרקונית והמעסיק שלהם משלם להם שכר שאינו הוגן (והוא מקצץ בו בכל רגע שהוא יכול). כדי לאזן את המשוואה גם הם חייבים לדפוק מישהו אחר בעצמם, אחרת, כמו במשחק הכיסאות המוזיקלי, כאשר המוזיקה תיעצר, הם יהיו היחידים להישאר בלי כיסא.
זו, בעיניי, הסיבה האמיתית לשחיתות בישראל והיא מונחת כולה לפתחה של המדיניות הכלכלית שהונהגה בישראל בשנים האחרונות, מדיניות שמרוקנת את הארנקים של המגזר היצרני במדינה, שגובה מע"מ גבוה, מס הכנסה שערורייתי, תשלומי ביטוח לאומי גבוהים (שאין ביניהם לבין "ביטוח" או "לאומי" שום דבר – זה סתם עוד מס), מדיניות שמטילה מס של 40% על דלק, מס על יבוא של מוצר שעולה יותר מ-75 דולר, היטלי השבחה ושאר המצאות שאין להן גבול. אין פלא שהבנק שלכם ממציא אינספור עמלות כדי לקחת כסף מהלקוחות ("דפוק את הלקוח"), אין פלא שהחשמלאי אומר לך שהוא יעשה לך הנחה אם לא תבקש ממנו להוציא חשבונית ("דפוק את המדינה") אין פלא שאנשים נכנסים למסעדה, לסרט, לחנות בגדים, לסופרמרקט ומקללים. הולכים ומקללים. ואחרי שהם מקללים הם מחפשים לגנוב מישהו כדי לשרוד בעצמם כי הם מבינים שזה בדיוק מה שעשו להם הרגע, ממש הרגע – גנבו אותם.
את כל זה ידע שר האוצר של מדינת ישראל. הוא כתב טקסטים מהסוג שהרגע כתבתי. אבל כאשר הוא נכנס לתפקיד, הדבר הראשון שהוא עשה היה להכניס יד לכיס שלי ולהוציא משם עוד כסף. אני לא בטוח שאני מאשים אותו. ראש הממשלה טמן לו פח מושלם. כדי לשנות את השיטה מומלץ שתהיה לך תעודת בגרות ואתה צריך להבין קצת, טיפה, בכלכלה. נתניהו מינה אותו לתפקיד לא בגלל שהוא חשב שהוא יהיה שר אוצר מעולה – בדיוק ההפך, ללמדכם עד כמה לראש הממשלה שלכם אכפת מכם.
אבל זה לא רק ראש הממשלה ולא רק שר האוצר. יש גופים שיש להם אינטרס כלכלי ישיר במצב הנוכחי. הם נמצאים בפוזיציה שמאפשרת להם לקחת ממני 10% מההכנסה שלי על ארנונה, 20% על חשבון חשמל, עוד 10% על מים, עוד 30% על משכנתא או שכר דירה, לשלוח אותי לגור בפריפריה, לא לדאוג לתחבורה ציבורית מתפקדת אבל להטיל מס עצום על דלק. יש גופים שיש להם אינטרס לפגוע בשירותי הבריאות הציבורית כדי שאשלם עוד 10% מההכנסה שלי על ביטוח מושלם, ומשלים, ופלטינה ואז שאשלם אגרת רכב וביטוח חובה וביטוח צד ג' וביטוח מבנה וביטוח תכולה וביטוח נגד רעידות אדמה וכך אני נשאר עם חור בכיס עוד לפני שהחודש בכלל החל. יש גופים שיש להם אינטרס שמחירי הדירות לא ירדו, שלא תהיה תחרות בין הבנקים, יש גופים שיש להם אינטרס שכולנו נרגיש שהדרך היחידה לשרוד במקום הזה היא לגנוב מישהו.
אם יש משהו שהפך את ישראל למקום מעיק כל כך, מעיק במובן הזה שאתה מסתובב עם מועקה בלתי פוסקת בחזה, עם תחושת חרדה מתמדת מתיבת הדואר שלך שלתוכה משולשלים חשבון ועוד חשבון ועוד חשבון, הרי שזו אקסיומת הקיום הישראלית: דפוק מישהו או שתידפק בעצמך.
ומה לגביי, אתם שואלים? אני מודה שאני מפחד מהמדינה וממילא אני עובד עם גופים שאני לא יכול שלא להוציא חשבונית כאשר אני מבצע בשבילם עבודה. אני לא יכול לגנוב מהמעסיק שלי (אלא אם כן אתם מתכוונים לטושים מחיקים – ואני מבטיח שאחזיר אותם!) והלקוחות היחידים שיש לי הם סטודנטים וחוץ מכמה דקות שאני גונב להם מההפסקה כאשר אני לא מסיים את השיעור בזמן, אני לא יכול לגנוב מהם דבר. אבל אני עוד אמצא ממי לגנוב, אני עוד אמצא, ואז אגנוב אותו – אין לי שום ברירה.
כתיבת תגובה