דפוק או תידפק – אקסיומת הקיום בישראל

בשבוע שעבר התפרסם בדה-מרקר ראיון עם ירון זליכה, טקסט שזכה לשיתופים רבים כמו גם תגובות רבות. בעיניי ההסברים של זליכה כמעט ונוגעים בבעיה האמיתית של ישראל, אבל רק כמעט. קראתי אותו ורציתי לכתוב עליו אבל לא הספקתי. לא הספקתי מכיוון שאני עובד בארבע עבודות שונות ובאופן מפתיע, שני העניינים האלו, ההחמצה של זליכה והעובדה שאני עובד בארבע עבודות שונות, קשורות האחת בשנייה.

זליכה מדבר בטקסט שלו על הסיבות לשחיתות – שחיתות של פקידי ציבור, של פוליטיקאים, של מקבלי החלטות, שבהחלטותיהם או בהימנעות מהחלטה, הם מבצעים פעולה מושחתת:

הסבר אחד הוא תרבותי, אבל לא בכיוון של תרבות ארגונית. יש מחקרים שבודקים את הסיבות התרבותיות לשחיתות וקובעים שאחד הגורמים הוא הפיצול האתני. ככל שהעדתיות, שהיא חלק מפיצול אתני, רבה יותר, נוצר חוסר אמון. למשל, רכבת לנצרת היא אחד הדברים הכלכליים הכי טובים שאפשר לעשות, כי זו עיר מנותקת שתושביה עושים שימוש נרחב בתחבורה הציבורית. היא שווה הרבה יותר ממסילה נוספת של רכבת העמק לכרמיאל, אבל זה לא נעשה. למה? כי הסולידריות נמוכה. אבל זה לא הגורם היחיד, ויש גם שיקול כלכלי, עניין של תמריץ וסיכוי לחשיפה. אתה שואל את עצמך: 'אם כולם במשרד האוצר חושבים על מקום העבודה הבא שלהם, מה רע בזה?'. זה מעודד אותך.

קרוב, כל כך קרוב.

בעיניי, אם יש בעיה אחת מרכזית, שמכרסמת במרקם החברתי של ישראל, בעיה שהופכת את המקום הזה לבלתי נסבל, הרי שהיא זו: קיימת בציבור תמיכה נרחבת לטענה ש"בישראל אתה לא יכול לחיות כמו שצריך אם אתה לא גונב מישהו", והסיבה שקיימת תמיכה נרחבת בטענה הזו היא שהיא טענה מוצדקת.

כשאני אומר "לחיות כמו שצריך" אני לא מדבר על להיות שרי אריסון. אני לא מדבר על להיות יצחק תשובה. אני מדבר על חיים די רגילים שבאים לידי ביטוי בכך שתצליח לפרנס את עצמך ואת משפחתך בכבוד ואולי תשים בצד מדי חודש סכום כסף קטן יחסית, 300-400 שקל בחודש. זהו. אני מדבר על זה שלא תקבל טלפון מהבנק ששואל מה יהיה איתך ועם המינוס שלך, אני מדבר על זה שלא תצטרך לשלוף ילד מהחוג כי אתה לא יכול להרשות את זה לעצמך, אני מדבר על זה שטיפול שיניים לא יפרק אותך כלכלית כי זו הוצאה לא מתוכננת שמעבירה אותך עמוק מתחת לקו השחור. אני מדבר על להתפרנס בכבוד ועל לשים סכום כסף קטן בצד. לא גדול – קטן. משהו שתוכל להפוך אותו אחרי כמה שנים לקופה קטנה שבאמצעותה תעזור לילד לשלם שכר לימוד במוסד להשכלה גבוהה, אולי לחופשה משפחתית אחת לשנתיים-שלוש – זה לא כסף שמטרתו בניית ג'קוזי חדש.

אבל בשנים האחרונות רבים הגיעו להכרה שאם אתה רוצה להגיע אל הדבר הזה בישראל, אם אתה רוצה לחיות חיים שלווים מבחינה כלכלית, אתה צריך לגנוב מישהו, אחרת לא תצליח. ממי לגנוב? יש שלוש אופציות:

1. מהמדינה.
2. מהלקוחות / העובדים.
3. מהמעסיק.

אם אתה מחליט לגנוב מהמדינה אתה מעלים מסים, אתה לוקח כסף ולא מוציא חשבונית, אתה לא מספר למדינה שהכנסת כסף לכיס כי בכל פעם שאתה מספר למדינה שהכנסת קצת כסף לכיס היא לוקחת מחצית ממנו. התוצאה היא שאתה עובד כמו חמור, בארבע עבודות שונות, אבל בעצם אתה מתפרנס כאילו אתה עובד בשתי עבודות. וזה לא שלוקחים את הכסף שאתה מעביר לאוצר המדינה ומשקיעים אותו בבריאות או בחינוך, או ברווחה, או בתשתיות. חלילה. יש דברים חשובים מאלו. כולנו יודעים מהם.

אם אתה מחליט לגנוב מהלקוחות אז אתה פשוט תוקע להם מחיר. אתה לוקח במסעדה על כוס מים ותיון של ויסוצקי 16 שקלים, אתה מזמין איש מקצוע כדי שיחליף לך ברז באמבטיה והוא תוקע מחיר של אלפי שקלים, אתה מוכר ללקוחות מוצר ב-199 שקל שאותו אתה קנית בשקלים בודדים, אתה מבטיח לבנות להם בית אבל אתה לא מחזק את המרפסת במספיק ברזלים כי כך תוכל לחסוך כמה שקלים. אם כבר יש מישהו שלא עושה את זה, מכנים אותו בשם "צדיק". כמה מגוחך. אם אתה גונב מהעובדים אתה פשוט לא משלם להם שכר ריאלי על עבודתם. למה? כי אתה יכול ונשאר לך, המעסיק, קצת יותר, מה זאת אומרת למה?

לגנוב מהמעסיק, ובכן זה יותר מסובך בין השאר כיוון שיש רק מעט אנשים שנמצאים בפוזיציה שבה הם יכולים לגנוב מהמעסיק שלהם שלא לדבר על זה שיש לא מעט אנשים שהם המעסיקים של עצמם, אז ממי יגנבו?

התוצאה של "מטריצת גנוב מישהו" היא שבישראל כולם דופקים את כולם, או לפחות מנסים. הם לא עושים את זה בגלל שהם רעים או בגלל שהם מניאקים, אלא בגלל שהם יודעים שזו הדרך היחידה לשרוד כאן שכן בכל רגע נתון לפחות שניים מהשלושה דופקים אותם: המדינה עושקת אותם עם מדיניות מסים דרקונית והמעסיק שלהם משלם להם שכר שאינו הוגן (והוא מקצץ בו בכל רגע שהוא יכול). כדי לאזן את המשוואה גם הם חייבים לדפוק מישהו אחר בעצמם, אחרת, כמו במשחק הכיסאות המוזיקלי, כאשר המוזיקה תיעצר, הם יהיו היחידים להישאר בלי כיסא.

זו, בעיניי, הסיבה האמיתית לשחיתות בישראל והיא מונחת כולה לפתחה של המדיניות הכלכלית שהונהגה בישראל בשנים האחרונות, מדיניות שמרוקנת את הארנקים של המגזר היצרני במדינה, שגובה מע"מ גבוה, מס הכנסה שערורייתי, תשלומי ביטוח לאומי גבוהים (שאין ביניהם לבין "ביטוח" או "לאומי" שום דבר – זה סתם עוד מס), מדיניות שמטילה מס של 40% על דלק, מס על יבוא של מוצר שעולה יותר מ-75 דולר, היטלי השבחה ושאר המצאות שאין להן גבול. אין פלא שהבנק שלכם ממציא אינספור עמלות כדי לקחת כסף מהלקוחות ("דפוק את הלקוח"), אין פלא שהחשמלאי אומר לך שהוא יעשה לך הנחה אם לא תבקש ממנו להוציא חשבונית ("דפוק את המדינה") אין פלא שאנשים נכנסים למסעדה, לסרט, לחנות בגדים, לסופרמרקט ומקללים. הולכים ומקללים. ואחרי שהם מקללים הם מחפשים לגנוב מישהו כדי לשרוד בעצמם כי הם מבינים שזה בדיוק מה שעשו להם הרגע, ממש הרגע – גנבו אותם.

את כל זה ידע שר האוצר של מדינת ישראל. הוא כתב טקסטים מהסוג שהרגע כתבתי. אבל כאשר הוא נכנס לתפקיד, הדבר הראשון שהוא עשה היה להכניס יד לכיס שלי ולהוציא משם עוד כסף. אני לא בטוח שאני מאשים אותו. ראש הממשלה טמן לו פח מושלם. כדי לשנות את השיטה מומלץ שתהיה לך תעודת בגרות ואתה צריך להבין קצת, טיפה, בכלכלה. נתניהו מינה אותו לתפקיד לא בגלל שהוא חשב שהוא יהיה שר אוצר מעולה – בדיוק ההפך, ללמדכם עד כמה לראש הממשלה שלכם אכפת מכם.

אבל זה לא רק ראש הממשלה ולא רק שר האוצר. יש גופים שיש להם אינטרס כלכלי ישיר במצב הנוכחי. הם נמצאים בפוזיציה שמאפשרת להם לקחת ממני 10% מההכנסה שלי על ארנונה, 20% על חשבון חשמל, עוד 10% על מים, עוד 30% על משכנתא או שכר דירה, לשלוח אותי לגור בפריפריה, לא לדאוג לתחבורה ציבורית מתפקדת אבל להטיל מס עצום על דלק. יש גופים שיש להם אינטרס לפגוע בשירותי הבריאות הציבורית כדי שאשלם עוד 10% מההכנסה שלי על ביטוח מושלם, ומשלים, ופלטינה ואז שאשלם אגרת רכב וביטוח חובה וביטוח צד ג' וביטוח מבנה וביטוח תכולה וביטוח נגד רעידות אדמה וכך אני נשאר עם חור בכיס עוד לפני שהחודש בכלל החל. יש גופים שיש להם אינטרס שמחירי הדירות לא ירדו, שלא תהיה תחרות בין הבנקים, יש גופים שיש להם אינטרס שכולנו נרגיש שהדרך היחידה לשרוד במקום הזה היא לגנוב מישהו.

אם יש משהו שהפך את ישראל למקום מעיק כל כך, מעיק במובן הזה שאתה מסתובב עם מועקה בלתי פוסקת בחזה, עם תחושת חרדה מתמדת מתיבת הדואר שלך שלתוכה משולשלים חשבון ועוד חשבון ועוד חשבון, הרי שזו אקסיומת הקיום הישראלית: דפוק מישהו או שתידפק בעצמך.

ומה לגביי, אתם שואלים? אני מודה שאני מפחד מהמדינה וממילא אני עובד עם גופים שאני לא יכול שלא להוציא חשבונית כאשר אני מבצע בשבילם עבודה. אני לא יכול לגנוב מהמעסיק שלי (אלא אם כן אתם מתכוונים לטושים מחיקים – ואני מבטיח שאחזיר אותם!) והלקוחות היחידים שיש לי הם סטודנטים וחוץ מכמה דקות שאני גונב להם מההפסקה כאשר אני לא מסיים את השיעור בזמן, אני לא יכול לגנוב מהם דבר. אבל אני עוד אמצא ממי לגנוב, אני עוד אמצא, ואז אגנוב אותו – אין לי שום ברירה.

47 מחשבות על “דפוק או תידפק – אקסיומת הקיום בישראל

  1. בשבועות האחרונית אני שואל אנשים בני 40 עם משפחה מהמעמד הבינוני (אם כי יש הקוראים לנו מעמד גבוה) האם יש להם 8 מליון ש"ח ל30 שנה הקרובות עד הפנסיה. כי זה מה שאנו העכברים צריכים בשביל לכלכל את משפחתנו ברמה הסבירה. כ200-250 אלף ש"ח בשנה – חופשה פעם בשנתיים, החלפת רכב פעם ב7 שנים, איזה שיפוץ פעם בעשור לדירה או חלילה החלפת ספות.

    וכן בשביל זה אנו צריכים לעבוד בלי הפסקה מספר עבודות וכנראה לגנוב בשביל שיהיה לנו 200בממוצע אלף ש"ח בשנה נטו.

  2. נוטה להסכים.
    התחושה היא שבישראל, בכל סיטואציה, אנחנו משחקים במשחק סכום אפס. מעבר למציאות הכלכלית שהמשחק מביא איתו, גם המציאות התרבותית היום-יומית הופכת לאווירה הלחוצה והייחודית במובן הרע למדינת ישראל. לדוגמא, ביקור בחנות ברוב מדינות העולם המערבי היא חוויה נעימה, בה יש תחושה שהמוכר מטרתו לרצות ולשרת אותך. לעומת זאת, אצלינו כל כניסה לעמדת קנייה כלשהי, אם בחנות או בטלפון, היא קרב מוחות מורט עצבים, שהמנצח הוא זה שידפוק את רעהו. ומי שלא יידפוק – יידפק. נקודה.
    מעייף.

  3. בחרתי לצאת מהמטריקס הזה לפני יותר מעשור. זה עלה ברילוקשיין של 15 אלף קילומטר.
    מאז, בכל ביקור בארץ, בוודאי שבזה הנוכחי, אני נוכח כי הקיום היום יומי בישראל הפך לאכזרי אף יותר.
    מה שבאמת מייאש זה שהרכב הכנסת והממשלה הנוכחית לא מבשר שינוי לטובה.

    הישראלים משוועים לראש ממשלה מהסוג שנראה שכבר לא מייצרים יותר. פוליטיקה ברוח נתניהו זרעה הרס במדינה.

    אני מקווה שאנשים כמו ירון זליכה ואלדד יניב לא יהיו אפיזודה חולפת במרחב הציבורי הישראלי.

  4. התיאור של המצב בישראל נשמע מהימן יובל.
    אך אקשה עלייך, אם תבחר להשיב.

    המצב שתיארת לא שונה מהותית מהמצב במדינות רבות אחרות בעולם.
    בארה״ב גם כן רבים נאלצים לרוץ מעבודה לעבודה כדי לשרוד. מה שהם מקבלים מהמקבילה של ביטוח לאומי אף נמוך ממה שיצפו בישראל.
    הפער המתרחב בין המאיון (וביתר שאת האלפיון) העליון לשאר הוא תופעה גלובלית. במדינות שחייתי בהן בשנים האחרונות (סלובקיה, אירלנד ואנגליה) רבים יכולים להזדהות עם הטקסט גם כן.

    האם לאור האמור לעיל, גם בשאר המקומות כולם מרגישים שהם חייבים לגנוב כי אין להם ברירה?
    האם אין לתרבות חלק בעיצוב המצב הקיים?

  5. אלעדי (4): השאלה שלך הוגנת ואני מציע שהישראלים שעברו לחו"ל, ויש כמה כאלו שקוראים את הגלוב, הם אלו שיענו לך על מה מתרחש במדינות אחרות. כאשר אני מדבר איתם אני לא מתרשם שהמצב הזה, שאכן קיים במדינות רבות, כה חריף, כה בוטה, כה דומיננטי כמו בישראל, אבל כאמור – זו הזמנה פתוחה לאותם ישראלים לספר ממקור ראשון.

  6. התיאור נכון. לא מסכים עם הטלת האשמה על ה"ממסד". הממסד זה אנחנו וכולנו חוטאים מהסיבה הפשוטה שכל אחד כאן חושב שהא טוב מהשני ומגיע לו יותר. יהודים טובים יותר מערבים, אשכנזים מספרדים, מעמד בינוני מעניים והרשימה ארוכה. ברגע שזה המצב, כל אחד לעצמו ולכל אחד מגיע יותר מלשכן שלו ההצדקה לגניבה קלה וטבעית.

  7. יש שני מעמדות בארץ: אלו שיש להם ממי לגנוב, ואלו שאין.

    שי – זה לא משחק סכום אפס. הסכום הוא שלילי, ומספר הכסאות קטן והולך כי אנחנו חיים על הלוואות ומשלמים ריבית.

    יובל – אני גר באוסטרליה. זוג חברים שלי (הוא אח בבית-חולים, היא זבנית במשרה חלקית, +שני ילדים בבית ספר יסודי) קנו עכשיו בית שני.
    רוב השכנים שלי חיים ממשכורת קטנה, מקצבת אבטלה, או מעסקים קטנים. גם אלו שמתלוננים על מחסור הולכים לפאבים ובתי קפה ויש להם אוטו חדש. יש כמה זרוקים ברחוב, אבל הם יותר שיכורים-מסטולים-מטורללים מאשר עניים.
    מורגש שהמצב הכלכלי פחות טוב משהיה. פעם יכולת לחיות מדמי אבטלה, ועכשיו תתקשה ותאלץ לגור עם שותפים ולנסוע בטרמפים. בכל זאת, לא נתקלתי בגנבות, רמאות, או מלחמה על משרות (ויש המון מובטלים.) היחיד שרימה אותי הוא העורךדין שלי

  8. אלעדי (4): בתור אחד שגר בגרמניה כבר חמש שנים (עושה תארים מתקדמים), אני יכול לאמר שזה ממש, אבל ממש לא המצב פה. זו מדינה בה העשירים (בוואריה) מתלוננים על כך שהמדינה נותנת יותר מדי כסף לעניים (ברלין). ההפך מישראל.

    (מה שאני לא יכול לאמר, זה אם גרמניה היא היוצאת דופן או אנחנו)

  9. אלעדי (4) – אני גר בארץ אבל עובד הרבה מול חו"ל, לרבות עם ישראלים שעשו רלוקשיין "בגלל" החברה שלי.
    צריך להפריד בין ארה"ב לארופה (אנגליה נמצאת באמצע). לגבי ארה"ב – אכן מיסים נמוכים יותר, אבל תמורה פחותה בהרבה מהמדינה, מה שאומר שצריך להכניס את היד עמוק לכיס כדי לקבל רמת חיים סבירה.
    אבל הצד היותר מעניין היא מערב אירופה. שיעור המיסים שם עולה אפילו על זה שבישראל, אבל אתה מרגיש שאתה מקבל תמורה בעד האגרה. רמת החינוך, בריאות תקשורת ותעבורה, היא כזו שלא צריך להוסיף כסף "פרטי".
    זה כמובן פוטר חלק גדול מה"צורך" לגנוב שציין יובל.

  10. יובל (5) אני חושבת שישראלים שעברו לחול לא יתנו לך את המדד הנכון, אלא רק אזרחי המדינות השורשיים. אלעדי צודק ויעידו על כך ההפגנות האלימות בארה"ב וצרפת, והתדרדרות הכלכלה באירופה בכלל.
    כשאתה אורח, אפילו אם קיבלת אזרחות, אתה נוטה להתלונן פחות כי א', זה לא שלך אז לא דחוף לך לתקן את זה, וב' כי אתה משווה את עצמך עם מה שהיית בישראל. האזרחים השורשיים משווים את עצמם לשכנים שלהם ומרגישים מסכנים ונדפקים בדיוק כמוך.
    לי עצמי יש אזרחות זרה ומשפחה גדולה בארה"ב. לצערי, למרות שהם אזרחים שם למעלה מ-20 שנה ועובדים בעבודות יחסית טובות (ביטוח וסוכנות נסיעות) קשה להם כלכלית. חופשת הלידה שם נמשכת שבועיים (!!!) ויש 0 סובלנות לעובד כבנאדם.

    הסיבה האמיתית של השחיתות בארץ היא שכל כך הרבה אנשים עובדים אצל המדינה, והמדינה פשוט מתחננת שיגנבו ממנה. למעשה, במקום שיהיו מעט פוליטיקאים והרבה אזרחים, 60% מהאזרחים פה הם סוג של "פוליטיקאים" כי הם עובדים במוסדות ציבור ולא בא להם שהיה פה סדר וניקיון כפיים.

  11. אתה צודק.
    י
    מה שאנשים לא מבינים זה שגם אם יאיר לפיד היה גאון שמתחיל לעבוד כמו שצריך, היה לוקח לו לפחות 10-15 שנים בשביל להביא את ישראל למצב נורמלי, אחרי מה שהתחולל כאן בשני העשורים האחרונים. שכל בני ה-25-30 יעשו חשבון אם הם מוכנים לחכות את הזמן הזה.

  12. מרים (10): אני חושב שישראלים שעברו לחו"ל יוכלו לתת מדד מסוים והוא מדד ההשוואה. כלומר, לא אוכל לקבל מצרפתי מה דעתו על ישראל בהשוואה לצרפת אבל אוכל לקבל מישראלי שעבר לצרפת השוואה שכזו. אני מסכים איתך שהיא לא מדויקת, שיש בה הטיה לא מבוטלת ועדיין, זה בעיניי הכי טוב שיש כדי לקבל נקודת מבט נוספת.

  13. אני מתגורר באוסטרליה.

    באוסטרליה המדינה מקיימת את החוזה הבסיסי שלה עם אזרחיה: הייה חרוץ, עבוד למחייתך וזכה לקיום נאות, כולל מגורים, תחבורה והשכלה. מי שבאמת חרוץ, יכול להתעשר. לצערנו גם בטלנים גמורים יכולים להתקיים בכבוד.

    הדיור יקר, אך מבני מס פשוטים מאפשרים לכל אזרח לקזז את תשלומי ריבית המשכנתא משכר הברוטו, כל עוד אינו מתגורר בנכס. כך ניתן לממן את המשכנתא עד שיוכל לעבור לנכס ולשלם החזרים ברמת תשלומי השכירות.

    בנוסף, משפחות יכולות להקים קרן נאמנות בעלות שולית, ולשלם את משכורות לקרן. הקרן, בתורה, מחלקת את ההכנסות לבני המשפחה כדי למקסם את התמורה ולמזער את נטל המס. תרגיל כזה בארץ היה שולח אותך לבית המעצר תוך ימים.

    לא מזמן ראיתי שילוט חוצות בתחנת אוטובוס המציג שיפוצניק ודוחק בו לנהל טוב יותר את חשבון הפנסיה שלו. צבט לי בלב, באוסטרליה כל מעסיק חייב להפריש 9.25% מלמעלה לטובת פנסיה. עד 2020, השיעור יגדל ל12%. ניתן לנהל את הקרן בעצמך ולחסוך דמי ניהול. לכמה שיפוצניקים בארץ יש פנסיה מסודרת?

    ימי הפנאי בסוף השבוע הם בחזקת קודש. מכסת שעות העבודה השבועיות המקסימליות המותרות נאכפת בקפידה. גם אנשי מקצוע בתחום השירותים לא עובדים יותר מהמותר (43 שעות בשבוע אם אינני טועה). מי שבוחר לעבוד במשמרות (למשל אנשי תעשיית המכרות) מקבל פיצויי הולם לפי חוק. מליני שכר נענשים בהליך מהיר ביותר דרך מערכת המיסוי ואז נתבעים במערכת האזרחית. שכר המינימום – $16.37 דולר לשעה, רוב המשרות, גם הזמניות, משלמות יותר מזה. שכר של $80 לשעה אינו בלתי נפוץ.

    ניתן להשוות עוד ועוד. בגדול, נראה לי שהמצב באוסטרליה, מבחינת משלם המיסים, הולך ומשתפר, ברור שהמערכת רחוקה משלימות אולם השיפור עקבי. בארץ, נדמה שנוכל להסכים, יש הדרדרות מסוכנת לאורך אותה התקופה.

    מומי (11) אתה צודק לגמרי. מעבר למצוקת האדם העובד בארץ, מדובר בסכנה אסטרטגית למדינה. בעידן הזה של ניידות גבוהה, שקרי והתנהגות הפוליטיקאים יכולים לגבות מחיר בלתי נתפס במטבע קשה של הון אנושי.

  14. הבעיה בארץ, לדעתי, היא שפשוט כולם כאן יהודים… הרי בכל מקום שהיינו בו בהיסטוריה תמיד היינו הבנקאים, הרואי חשבון, המלווים בריבית וכו'. זה אולי נשמע קצת קיצוני, אבל אנחנו חבורה של תאבי בצע ללא רחמים שרק רוצים להתעשר ולהתעשר.

    במדינות אחרות פשוט אין כל כך הרבה יהודים כמו פה… אנשים פשוט רוצים לחיות שם בכבוד, לא להתעשר על חשבון הזולת. אם אפשר לקחת על כוס קפה חמישה שקלים, להיות הוגן עם אחרים ועדיין להרוויח, אז זה מה שהם יקחו. כאן, אם אפשר לקחת חמישה עשר שקלים, אז למה לא? כמו שאומר יובל – פשוט נגנוב כמה שאפשר.

    אנחנו חמדנים, תאבי בצע, שאפתניים, חסרי מצפון וקפיטליסטים חזיריים.

    לא כולם, נו, אבל מספיק כדי שהמצב יהיה ככה.

  15. אני חי שלא בישראל שש וחצי שנים ועדיין לא הייתי רואה בעצמי בר סמכא. זה לא כי מקומיים שורשיים יכולים לחוות את הדעה ה״אמיתית״, בניגוד אלי האורח. זה יותר עניין של נתונים כגון מה המשכורות, כמה מס משלמים עליה, מה עלות ההוצאות החיוניות וכו׳.

    על פי נתוני ה-OECD, בישראל נראה שמס ההכנסה נמוך יותר משאר המקומות שחייתי בהם.
    לא עובדים בישראל יותר מידי שעות בשבוע, יחסית למדינות אחרות.
    גם ההכנסה הממוצעת/חציונית לא נמוכה באופן משמעותי (חפש Income כאן. זה גם יעבוד עם מחירים למשל אם תחפש Prices, ושוב, ישראלים משלמים בממוצע יותר מאחרים ופחות מאחרים-אחרים).

    רוצה לומר, לפחות מהנתונים היבשים, לא עולה שישראל שונה באופן מהותי ממדינות אחרות בעניין המעמסה על התושבים. אותם תהליכים של קיטוב בין עשירים לעניים מתרחשים למרבה הצער ברוב העולם בשלושים וקצת שנה האחרונות.

    ברור שאין זו נחמה עבורך שאזרחים ב, נגיד, הונגריה מרוויחים פחות ומשלמים יותר על סל המוצרים שהם רוכשים. אחוות עמים זה פאסה.

    הנקודה, שאינני טורח לעמוד מאחורי בצורה נחרצת שכן לא ערכתי מחקר מעמיק בנושא, היא שחיי היומיום קשים עבור אנשים ברחבי העולם. בנוסף, קשיים הם עניין סובייקטיבי ולכן גם אם ישראל הייתה מקרה קיצון, עדיין מישהו באסטוניה יכול היה לראות עצמו כסובל יותר, גם אם עובדתית הוא לא.

    אך לא בכל המקומות אנשים רואים בקשיי הקיום שלהם בהתאם לסטדנרט מסויים הצדקה רעיונית לגזל. כלומר, כפי שכתבתי, הטקסט נראה יותר כתיאור המצב מאשר הסבר למצב.

    על אף האמור לעיל והקסם שבהסבר התרבותי לא הייתי נסחף עם הרעיון התרבותי ובטח לא קובע שהבעיה היא שכולם בישראל הם יהודים (עובדתית חלק ניכר הם לא).
    נראה לי שמקור הבעיה המוצגת היא כי הכותב, יובל, הוא ישראלי שחי בישראל והואיל והוא לא מרוצה ממצבו הוא כתב את הטקסט כמות שהוא (אין בכך כל פסול. האין זו מהות הגלוב?). בנסיבות אחרות זה היה נראה אחרת.

  16. אני לא יודע באיזו ישראל אתה גר, בישראל שאני מכיר יש מס של 128% על הדלק.

    את התשובות כבר נתנו לך – מגזר ציבורי שמן ומנופח (שליש מהשכירים במגזר הציבורי. טירוף) שגורם לשתי תופעות קשות – אחת מהן היא מיסים שאוכלים לכל אדם במגזר הפרטי יותר מ-50% מהכנסתו והשניה היא לובי מאוד חזק שמתנגד לכל שינוי.

    וקצת ביקורת על "יש דברים חשובים מאלו. כולנו יודעים מהם". הנה הפירוט של תקציב 2014, כדי שכולם ידעו מה הם:

    http://budget.msh.gov.il/#00,2014,0,1,1,1,0,0,0,0,0,0

    96.8 מיליארד שקלים על החזר חובות
    50 מיליארד שקלים למשרד הביטחון
    43 מיליארד שקלים למשרד החינוך
    41.7 מיליארד שקלים על ריבית ועמלות (ובתוספת החזר החובות – שליש מהמיסים הולכים על כלום. שישית מההכנסה!)
    30 מיליארד שקלים לשיפוי ביטוח לאומי
    23 מיליארד שקלים למשרד הבריאות, 18 מיליארד לבתי"ח ממשלתיים
    13 מיליארד לבטחון פנים
    12 מיליארד על פיתוח תחבורה

    ועוד רבים וטובים. אמנם "מתנחלים וחרדים" (ונרות ריחניים, אותם דברים ש"כולנו יודעים מהם") לא מופיעים באופן מפורש בתקציב, אבל הם זניחים לחלוטין לעומת הכסף הגדול שנשרף במשרדים שציינתי למעלה.

    יש גם הגבלות שלא נמצאות בתקציב והן רישיון ממשלתי לדפוק אחרים. אסור לי לייצר דבש, אסור לי לייצר חלב, אסור לי לייבא מזון (וגם אם מותר, מוטל מכס רצחני שהופך את זה בפועל ללא כדאי), למי שכבר מותר לייצר חלב אסור למכור אותו במחיר נמוך מדי או גבוה מדי, אסור לי לפתוח בנק, אסור לי להקים חברה סלולרית, אסור לי להקים חברת ביטוח, אסור לי להפעיל קו תחב"צ, בשביל להפעיל מונית אני צריך לקנות רישיון שעולה רבע מיליון ש"ח, אסור לחשוב על בניית בניין בלי אישור מכל עובד מדינה אפשרי.

    כשאתה מגביל שוק בצורה כזאת, אתה מצפה שאנשים לא ינצלו את זה? אל תהיה תמים.

  17. אגב, רציתי להוסיף לפסקה הראשונה, שלשאול מהגרים מישראל למדינות אחרות זו לא בהכרחת הדרך להשיג תשובה ״נכונה״.

    ראשית, משום שסביר שהם הצליחו, כך שתשובתם צפוייה. כפי שאם תשאל אנשים שחזרו לישראל אחרי שגילו שלא בהכרח קל לחיות בחו״ל אולי תשמע תשובה אחרת.

    שנית, מפני שגם אם מצבם לא טוב כפי שהיית מצפה, הם ישכנעו עצמם שבכל זאת טוב להם. אחרת מה הם עושים שם? קרא לזה דיסוננס קוגנטיבי אם תרצה.

    שלישית הם לא בהכרח יתנו תשובה כנה. זה די דומה לאפשרות השנייה, מה הם עושים שם? רק שאלה מודעים למצבם העגום ומסתירים אותו בתשובה לא כנה.

    באופן אישי אני סבור שמצבי טוב מכפי שהיה עשוי להיות אם הייתי נשאר בישראל. אך אני פוקח עיניים, מקשיב לזולת ובאמת ובתמים חושב שלא מדבר בארצות זבות חלב ודבש שכולם מהגרים אליהן, אלא בעיקר בסיפורים אישיים של הצלחה וכישלון.

  18. קראתי את הטקסט הזה כמה וכמה פעמים והוא לא מפסיק לכאוב, גם מבחוץ (חיה בארה"ב כבר מעל תשע שנים). אני לא יודעת עד כמה הפרספקטיבה שאני יכולה לספק תהיה מדוייקת (בעיקר כיוון שארה"ב היא גדולה, אין דין מדינה אחת כדין אחרת בה, ועמק הסיליקון הוא חיה לא מייצגת, אפילו בקליפורניה עצמה). אבל יובל (5) הזמין, אז אני אנסה לענות.

    ראשית, אגיד שבמידה מסויימת אני מסכימה עם מרים (10)* לגבי ההשוואה – ההשוואה, במידה ונעשית, נעשית בעיקר מול ישראל, כי משם באנו (ויש רבים שיגידו "ואליה נשוב"…). אבל על כמה משאר הדברים, אני חולקת (ושוב, בהכרה המסייגת לגבי עמק הסיליקון).

    אני לא אכנס עכשיו ל(הרבה) פרטים, אבל התחושה כאן היא שאפשר לחיות ביותר שקט. בלי לטעות, הדיור כאן יקר להחריד (כמעט החסרון היחיד), אבל אני לפחות מקבלת את התחושה שיש נסיון לבוא לקראת התושבים בהרבה מאוד דברים. החל בשיעור המסים הנמוך {כן, בהשוואה לישראל – פה מתלוננים עליו בכל מקרה 🙂 } – כולל המע"מ – עבור בעובדה שהרבה מאוד דברים יומיומיים מוכרים כאן במס (ריבית המשכנתא, גנים לילדים, הוצאות רפואיות) וכלה בעובדה שמוצרי המזון, הביגוד, כלי הרכב, הדלק וכל מה שמרכיב את החיים היומיומיים כאן, זולים באופן משמעותי מישראל (כן, גם הקוטג'. ובשם העדכניות, גם השמנת המתוקה…).

    כאן, כדאי גם לציין את העובדה שהחינוך (הציבורי) כאן הוא מעולה וניתן בחינם (חינם באמת, לא "חינם אבל במהלך השנה תדרשו לשלם מאות שקלים"), יש יום לימודים ארוך, עם ארוחות צהריים מאוזנות בתשלום מגוחך, ובכיתות אין יותר מ-23 תלמידים. אין יום חופשה מבתי הספר שאין פתרונות לילדים (וכך נמנע מרוץ העכברים של אפסון הילדים בחופשות כשסבא וסבתא בעצמם עדיין עובדים, וממילא אינם כאן).

    אגב, מרים – ואני מוכנה לקבל שבמדינה בה חיים קרובים משפחתך המצב עלול להיות שונה, לא בדקתי – אבל בקליפורניה חופשת הלידה היא בת 6 שבועות, פלוס אפשרות להארכה עד 12 שבועות על חשבון ימי מחלה. בנוסף, אשה מקבלת ארבעה שבועות לפני הלידה בתשלום חלקי. אגב, השנה יוחל חוק של חופשת מחלה בתשלום על מנת לטפל בפני משפחה חולים (כולל בני זוג, סבתות וסבים, נכדים, ואפילו חמים וחמיות).

    ובחזרה למה שיובל כתב, ואיני מעידה אלא על אשר אני יודעת, אפשר לחיות בלי תחושת המועקה שמחייבת אותך לדפוק מישהו אחר.

    אבל העיקר שלא נכנסתי לפרטים. :))

  19. קודם כל: כתבה מעניינת ורצף תגובות קוהרנטי, נטול קללות והטחת האשמות על בסיס סתמי… בראבו!

    ולענייננו:
    אין ברירה אלא לשאול מהגרים, בעיקר את אלו שחיים "בתוך עמם" ולא את מי שהמעבר שלהם הוא פונקציה של הצלחה/כישלון יחודיים.
    מקומיים יתלוננו כשאין להם על מה להתלונן (רפובליקאים אמידים בארה"ב על מס שולי פרוגרסיבי של 35% בהכנסות עתק) ולא יזעקו כשנמנע מהם משהו בסיסי במדינה שיכולה להרשות לעצמה (ביטוח בריאות…). מהגרים נמצאים בעמדה להשוות.
    והשוואתי: ארה"ב (ה"אמיתית", במרכזה, לא ההייטקיסטים של צפון קליפורניה ששכחו מה זה להיות אמריקאים! :)) היא עתירת רעות חולות שיש לתקן, בעיקר כמה מעט תקבל כשאתה זקוק וכמה מעט תידרש לתת כשאתה טחון, כמה השפעה יש לבעלי ממון לעומת "העם" ועוד כהנה וכהמה, אבל לפחות בה אדם ממוצע (מבחינת השכלה וכושר השתכרות) יכול לבחור מיקום ואורח חיים המתאימים המתאימים לצרכיו, ולחיות בשקט עד שקורה משהו בעייתי במיוחד.
    בישראל אין באמת אופציות ובאופן שונה ממדינות המערב המתוקנות (גם הקפיטליסטית וגם האירופאיות) הנקודה שבה החיים היומיומיים הופכים מתישים נמצאת הרחק מעל חציון ההכנסה.

    (בתגובה הבאה אסביר למה לדעתי)

  20. תודה ליובל על עוד פוסט מעולה, ולכולם על הדיון הרציני.

    בתור אחד שחי בארה״ב ב 8 שנים האחרונות רציתי לשתף אלמנט ערכי שלא כל כך מוכר מהתרבות האמריקאית. משפט המפתח הוא ״being kind is more important than being right״. הביטוי הזה מונחל לילדים כאן מגיל צעיר ולהבנתי הוא באמת מחלחל לתרבות במספר צורות. להבנתי – האמריקה הקפטלסטית הדורסנית של החזק מנצח (כך לפחות חשבתי על התרבות כאן לפני שממש גרתי ולמדי להכיר את התרבות מקרוב) מקבל חמלה בצורה של קבלת השונה והאחר – לא כי זה משרת את היחיד- כי זה הדבר הנכון לעשות.

    כמובן שאמריקה הדורסנית קיימת. ולא צריך להתעלם מתופעות מאוד שליליות של הבדלי מעמדות, הפלייה, שינאת זרים, ושאר רעות חולות. אבל אני כן חושב שבהוויה היום-יומית של רוב האוכלוסיה יש רצון אמיתי להיות kind.

    הביטוי היום-יומי של התפישה הזאת לפעמים נתפס כצביעות (ישראלי אומר ״איזה צבועים האמרקאים האלה עם ה have a nice day והחיוך המרוח״). אבל אני חושב ש have a nice day בעצם הוא ביטוי לנעימות הדדית. אני מודע לביקורת ״הסוציאליסטית״ עלאק שאנשי שרות מחויבים לביטוי הנחמדות הזאת. אני חייב להעיד שנחמדות זה דבר מדבק. שאתה מתחיל את הבוקר ממלצר שמאחל לך יום טוב, ואתה מודה מקרב לב למישהו שמחזיק לך את הדלת פתוחה (לפעמים זמן ממושך) ועובר בצורה מדבקת ליום שהוא פשוט יותר נעים.

  21. טוב, נו, שוב אני. הייתי חייבת כי קראתי כרגע את התגובה של אמיר (21), שנגע בעוד אחת הנקודות החשובות והמהותיות של החיים כאן (ובמובן מסויים אפילו השתמש בדיוק באותם מונחים בהם אני עושה שימוש בויכוחים שלי על האדיבות האמריקאית). והוא צודק, בכל אספקט. האדיבות כאן נעימה. ומפתיעה כל פעם מחדש. ובעיקר מדבקת. כי כשמישהו מתייחס אליך יפה, אבל – ברוב המקרים – מעביר את זה הלאה.

    ממש לפני כמה ימים, בדיון אינטרנטי עם מישהו, עלתה הנקודה הזו בדיוק וספרתי לאדון (יש לי יסוד סביר להניח שהוא קורא פה, אז אני מתנצלת על המחזור) על מקרה שאירע לי כשהגעתי הנה ובתור לקופה בסופרמרקט, האדם שלפני, שעמד עם עגלה די עמוסה הסתובב, ראה שאני עומדת עם סלסלה ללא הרבה מוצרים, ולמרות שזה היה תורו ואף אחד לא צפה אחרת, נתן לי לעבור לפניו, כי יש לי פחות ממנו. לאחר שהתגברתי על ההלם, עלה לי חיוך ענק על השפתיים. ועם הזמן, מצאתי את עצמי עושה את אותו הדבר בהרבה מאוד מקרים אחרים. בדיוק באותו אופן שאני נותנת זכות קדימה בכביש, גם אם זה בעצם תורי. או לא צופרים אם מישהו התמהמה. ואנשים שפותחים את הדלת עם חיוך (לא עובדי המקום). זה כל כך פשוט, והאפקט כל כך מדבק, שלפעמים ממש לא ברור מדוע בישראל זה לא עובד ככה.

    טוב, המשפט האחרון לא מדוייק. זה דווקא כן ברור, ומתקשר באופן ישיר לאשר יובל כתב עליו. הלחץ, החרדות, המועקה, התפיסה ההשרדותית, כל אלה גורמים לכך שאנשים – ולא מתוך אנוכיות או רוע לב – לא מתפנים לחשוב על האחר, פשוט כי הם באמת חייבים לחשוב על עצמם קודם. לי, עדיין, אחרי כל כך הרבה שנים, זה כואב.

  22. אלעדי (16),

    הנתונים שהבאת קצת לא אמינים (מתעלמים ממיסוי עקיף גבוה מאוד) אבל לא מאוד רחוקים מהאמת. מי שעובד מול ארופה יודע שאנחנו לא במצב רע (עבורנו, האזרחים) אם מודדים את צד התשלום (במיסים, בשעות עבודה). אם תשים לב, כמעט כל מי שמוחה נגד נטל המס (הישיר, בעיקר) מנפנף בארה"ב כדוגמא.
    הבעיה היא מה אנחנו מקבלים בתמורה. וכאן אנחנו רחוקים מאוד מהארופאים.

  23. ניקי (22) – אדיבות היא אכן מדבקת, ותרבות של מקום משנה אותך כשאתה עובר לגור, וגם אם סתם מטייל. במקום בו אני גר אכן מקובל לתת למישהו עם מעט מוצרים לעבור לפניך, כמו גם לתת זכות קדימה. התרגלתי.

    אבל אני לא מסכים עם ההסבר שלך – אני חושב שחוסר האדיבות הישראלי התחיל לפני שנהיינו לחוצים. שילוב של שלילת כל מה שהוא "גלותי" (כמו נימוס יקי) והאיסור החמור על "לצאת פראייר". חייתי תקופה בברזיל, עם אנשים עניים יותר ולחוצים יותר מאשר בארץ. המון גניבות. שוד. רמאות. אבל האנשים אדיבים ונחמדים, כולל השודדים.

  24. (סליחה על העיכוב בתגובה; כדי להוכיח שאני במערב התיכון נפלו עלי כמה עשרות סנטימטרים של שלג והפסקת חשמל של 15 שעות בקור של מינוס 20… גם זה אין בארץ :))

    רציתי להשלים מדוע לדעתי המצב בארץ בעייתי ולהגיב (בעקיפין) לנדב שאמר "… זניחים לחלוטין…" על אוכלוסיות מסוימות:
    כל מה שצוין, עובדי ציבור מיותרים, מונופולים בתחום השירותים והצריכה, ביטחון וכיוב' נכון, אבל מעבר לעובדה שהמגזר הציבורי צריך קיצוץ איכותי, תקציב הביטחון צריך להצטמק משמעותית, והמונופולים (ציבוריים כפרטיים) חייבים להיעלם, גם עול מוגזם (נגיד ב30%) מורגש פחות כשהוא מתחלק בין יותר נושאים בנטל.
    כשאדם בוחר להיות עני (דהיינו, לא למצות את כושר ההשתכרות שלו ולא לחנך את ילדיו להיות יצרניים בשום אופן מהותי) ובמקביל בוחר להקים משפחה גדולה (ברוך השם) העלות המצטברת נופלת על מי שעובד קשה ומשלם מיסי אמת. לא מדובר רק בכספים יחודיים ומעצבנים במיוחד אלא גם (ובעיקר) בעובדה שכל השירותים הסטנדרטיים (רפואה, חינוך, ביטחון) ניתנים באופן שוויוני.
    במקביל לעובדה שמספיקים 10-30% שאינם משלמים מיסים בשביל להגדיל את הנטל באופן מוחשי ל30% התורמים את חלקם, חשוב לזכור שבחירה אלטרנטיבית מצד אותם עניים מרצון (על העניים מכורח וממוגבלות אין בליבי ביקורת) לא רק תעלים את נטל משפחותיהם הגדולות ממשלמי המיסים העכשווים – אלא גם תפחית את הנטל הציבורי הכולל ותשפר את איכות השירותים לכלל.

  25. אולי זה כי הדג מסריח מהראש? כשהמנהיגים לא מפסיקים "לעשות לביתם", כשהם מתעשרים ולא ברור איך אבל ברור שהיה פה משהו אפל ונכלולי – האזרח הקטן מרגיש קטן עוד יותר ו-פראייר. כשהעשירים נעשים עשירים יותר אבל העניים נעשים עניים יותר – מה זה אם לא מתכון להתמרמרות?

    אם אלה "שם למעלה" נהנתנים כאילו אין עוני, מתחמנים את המדינה – למה שאני לא אשקר? אם הם חיים באורח חיים מנקר עיניים – אז גם אני רוצה קצת יותר, או הרבה יותר, ממה שאני יכול.

    בשנים הראשונות של המדינה לכולם היה מעט, כולם חיו ברמת חיים נמוכה. אבל זה היה כולם. המנהיגים שידרו צניעות ולא היה במי ובמה לקנא. לכן, הגורם המסביר את הרמאות של הישראלים הוא לדעתי האי-שוויון – הבוטה, המתגרה, מנקר העיניים.

  26. לעזוב את ישראל. מוזמנים לאתר שנקרא LeaveIsrael. הבעיה כמו שאני מבין אותה היא שהתרבות, הפוליטיקה, החברה והסביבה שאני רוצה לחיות בה (ואלי גם אתם) שונים מאלו שרוב תושבי הארץ רוצים לחיות בה. הרוב רוצים את המצב הקיים ואולי גרוע יותר. המעט שנשאר לנו להתנחם בו הוא הקיץ בתחת שלהם. האם ניתן לשכנע ולהמיר אותם ולא "להיות נמושות" – יכול להיות. מצד שני האם מישהו פה יכול להקדיש את חייו לכך? כי כרגע המצב הוא שעיתונות מהסוג הזה מוחרמת ולא מעניינת אותם. להם יש רבנים ותורמים, אנשי ציבור, פוליטיקאים, מפלגות מגויסים. הם מאוחדים ו אני אעיז לומר – אתם מגוונים. בכל שתבחרו בהצלחה.

  27. הכל נכון אבל חלק מהבעיה זה ערכים שגויים שהשתילו לנו בתודעה שלנו דרך פרסומות ופרופוגנדה, שקרים והגדרות לא נכונות שיושבים לנו בתת מודע ומכוונים אותנו לעשות טעויות ולהיות אהבלים. אולי נדרש לחשוף אותם ולעשות להם קצת דה-קונסטרוקציה כי יש לנו אפשרות להשפיע על התודעה שלנו.

    לדוגמה מסחר זה לא פשע ולא גניבה וגם להשוות מחירים ולהתמקח זה לא פשע.

    לדוגמה יש תמורה בעד האגרה – לא נכון, אין תמורה בעד האגרה. זה שוד לאור יום בשביל לשלם את המשכורות והפנסיות של טאלנטים כמו מני פאר וחיים יבין.

    לדוגמה גנבו אותך כשתקעו לך מחיר של 15 ש״ח על כוס תה ? לא נכון זו לא גניבה. זאת הדרך של הבית קפה לשלם את השכר לעובדים והארנונה והשכירות והמעמ ומס חברות ומס הכנסה ואם בחרת להכנס לשם בפעם השנייה סימן שזה גם שווה לך אחרת הייתם שותים תה בבייית.
    כנ״ל למכור לך ב 200 ש״ח מוצר שעולה 5 ש״ח ב אי-ביי, או אויר בשקל
    כנ״ל להחליף לך ברז ב 2000 ש״ח, אם אתה לא יודע להשוות מחירים להתמקח וללכת לשוק (או שזה נחות מבחינתך) יש לך בעיה. לא גנבו ממך אתה נתת את הכסף שלך כמו שמצאת לנכון. כי אתה אהבל.

    לדוגמה תפקיד המדינה לשרת את האזרח – לא נכון תפקיד המדינה לחלוב ולגזוז את האזרח וזה מה שהיא עושה בפועל דרך מאות המשרדים והרשויות ככל שהיא תהיה יותר קטנה ופחות רעבה ככה ישאר לנו יותר.

    ולמה לעזאזל העלו לנו את הארנונה בעוד 5% ? מישהו העלה לנו את השכר ב 5%? מאיפה נשלם את זה?! אולי הרשויות יצטמצמו קצת? אולי גם אתה יובל תמלמל משהו בנושא הזה באיזשהו פורום משמעותי?

  28. אז אני חושב קצת אחרת, זה לא שלא קשה בארץ, לא שהחיים פה אינם מחוספסים ומאובקים, צורבים ומציקים, זה לא שהפערים בין השכר לעלויות החיים ההכרחיות אינם צורמים וכמוהם גם הפערים בין העשירונים השונים, לא שאין בירוקרטיה ובזבוזים והכל.

    הכל נכון, הכל נכון לגמרי ובכל זאת נדמה לי שהסיבה לשחיתות היומיומית היא יותר (טפו!) תרבותית מאשר מכורח המציאות הקשה.
    זה קשור גם לזה שהאתוסים שלנו הם לא של אנשים שבנו את עצמם בשנים ארוכות של השקעה, התמדה, כשרון והשראה (אולי אפילו בסדר הזה) אלא של אלו שהצליחו בקפיצת הדרך, בהימור נועז, בניצול הזדמנויות וכן – גם בכיפוף הנהלים כשהיה צורך.

    אני יודע שיהיה קל לתייג אותי כגזען נקלה ובכל זאת אקח את הסיכון ואטען שהתחמנות והאוטומטיות שבה אנחנו נוהגים לעקוף תורים ונהלים קשורה יותר למוצא שלנו מארצות שבהן אין מסורת דמוקראטית שעומדת בבסיס ההזדהות של אזרח עם המדינה וגם אין בהן מסורת נוצרית של "בזיעת אפיך תאכל לחם". אפשר להציץ בתוצאות מדד השחיתות הנתפסת 2012 ולנסות להבין מה המאפיינים הקורלטיביים ביותר עם מיקום מדינה מסוימת בטבלה.

    אני מאמין שבישראל יש מסה קריטית של אנשים שעבורם "שימון המערכת" ו"לסדר את המערכת" הן דרכים לגיטימיות להתקדם, לא משהו שצריך להסתיר ולהתבייש בו בשולחן הערב-שבתי. האנשים האלה אינם טובים יותר או רעים יותר מאנשים שומרי חוק (ייקים קוראים להם לפעמים ביותר משמץ של זלזול) רק פחות מתאימים מהם לבנייה של מערכת שלטונית "נקייה". ברגע שיש מסה קריטית כזו, ממילא משפיע הדבר גם על אלו שלא, אלו שיודעים שבלי לקצר תורים הם יידפקו לנצח ברמת ההגדרה כמעט, אז גם הם.

  29. נון (25), אני רואה את זה מנקודה אחרת: ברגע שאחת ממשימות הממשלה היא "לעזור לכל העניים", כל עובד הוא פרה חולבת וכל עני הוא "נטל". כאשר ילדים הופכים למקור הכנסה (גם אם קטן וזניח, ואל תטעה – מקצבאות הילדים אי אפשר לקיים ילדים, בטח לא אחרי 2003) ואבטלה מרצון רק מגדילה את תשלומי ההעברה, אתה מקבל אנשים שיצלו את זה. לא תצליח לברוח מזה, לא משנה כמה תתאמץ.

    וכמובן, מכיוון שאנחנו בישראל, יש פה פטנט מיוחד: מדברים על "שילוב חרדים בשוק העבודה" ומאיימים על כל חרדי שיצא לעבוד שהוא יצטרך לבזבז שלוש שנים מחייו כעציץ במדים שמוודא שהמזלג עם החור לא נוגע בצלחות בלי הפס הכחול. ככה לא מעודדים אנשים לצאת לעבודה.

    לפני שמדברים על "נשיאה בנטל", כדאי קודם כל להקטין את הנטל ולהפסיק לתמרץ אנשים לשבת בבית (או חמור מכך, לאיים על אנשים שרוצים לעבוד).

  30. ההבדל בין ישראל לאירופה הוא לא אחוזים ולא שכר ולא איזה נתון שקר של איזה טופס של ה OECD.
    ההבדל הוא אנחנו.
    באירופה, איפה שאני חי כרגע, מה שחשוב הוא ״כולם״.
    בישראל העיקר הוא ״אני״.
    זאת התמצית והמהות של ההבדל.

    כל השאר זה נגזרת של העניין הקטן הזה.
    למה לדפוק את ההוא? כי אני יותר חשוב.
    למה לחתוך בפקק? כי אני יותר חשוב.
    למה להדחף בתור? למה שאני אשלם? למה שאני אעשה? ״אני״.
    והנגזרת של ״אני״ זה ״שלי״.
    הבן שלי. האוטו שלי. הבית שלי.
    כל אחד דואג רק לעצמו.
    הסולידריות? מתה.

    תחבורה ציבורית? זה לא ״אני״ ולא ״שלי״ אז למה שהאוטובוס יכנס לכביש לפני?
    אז מה אם יש שם 50 אנשים בפנים? זה ״אני״? זה ״שלי״?? זובי.
    לעמוד בתור בסופר? לבזבז את הזמן ״שלי״? ״אני״ חייב להגיע הבייתה.
    שהילד ״שלי״ לא יאכל ארוחת צהריים בזמן?
    ״אני״ אסתובב עם אייפון 4 שלכולם יש אייפון 5?

    האירופאים יודעים ש״אני״ זה חשוב אבל יותר חשוב מזה זה ״כולם״.
    לתחבורה ציבורית יש זכות קדימה. תחבורה ציבורית של של ״כולם״.
    אתה עומד בפקק? אז תעמוד בנתיב שאתה נמצא בו ותחכה. ככה ״כולם״ יגיעו יותר מהר.
    יש מישהו בתור בסופר עם בקבוק חלב? בבקשה אדוני תעבור לפני (בפעם הבאה אתה תהיה זה עם הבקבוק חלב וגם לך יתנו לעבור וגם אם לא, לא נורא. תחכה עוד כמה דקות).
    הילד שלך עושה צרות בית הספר? עוף הבייתה. עושה צרות פעם שניה? פונים למשטרה.
    הורה יבוא להתלונן על היחס ויעיז לאיים על מורה? היידה לבלות במעצר לכמה ימים.
    מה שחשוב זה שהילדים של ״כולם״ ירגישו בטוחים ויוכלו ללמוד בשקט.

    אף אחד לא יותר חשוב מ״כולם״.
    מתי בפעם האחרונה ראית מישהי עם עגלת ילדים מנסה למצוא מקום לשים את העגלה כדי שלא תפריע לעוברים ושבים בזמן שהיא בודקת למה התינוק בוכה?
    בישראל האמא הטרייה עוצרת באמצע המדרכה, באלכסון, ומפריעה לכולם כי התינוק ״שלי״ בוכה.
    אז אם ״אני״ הכי חשוב אז כשאני קבלן, נהג, אינסטלטור, עובד ציבור, שוטר, שר אוצר….

    נימוס, דרך ארץ, אורך רוח. מפה זה מתחיל.

  31. בלי להתיימר לתת תמונת מצב מלאה – אנחנו זוג ללא ילדים, גרים במערב קנדה שנתיים וחצי.
    יש הרבה דברים שיותר יקרים כאן נומינלית מהארץ. דברים אחרים יותר זולים. ביחס להכנסות שלנו (משכורת וחצי) אנחנו חיים טוב ומצליחים לחסוך, למרות שסעיף הדיור יקר יותר משהיה בארץ. הכסף ממש לא מתגלגל ברחובות, אבל אפשר להתקיים בכבוד ולחיות בסדר גמור ממגוון רחב יותר של מקצועות (למשל בעלי מלאכה, מורים, נהגי אוטובוס וכו').

    אני חושבת שמצד אחד זה נכון שבארץ יש את המירוץ המטורף, אבל הוא לא חסר במקומות אחרים, וההתנהגות הדורסנית הזו של הארץ היא משהו שלא כל כך ראיתי במקומות אחרים. בדיוק היינו בביקור בארץ בחודש שעבר והתחושה שלי היתה שגם נותני השירות האדיבים ביותר הם קצת אגרסיביים ביחס למה שהתרגלתי אליו.

    לדעתי זה מתחבר למה שכתבו אמיר (21) ניקי (22) וטל (32). לאנשים פה חשוב להיות אדיבים, נחמדים, מנומסים. זה מדבק. והעניין הוא שזה מדבק גם בכיוון ההפוך – כשאתה מוקף באנשים דורסניים, אלימים מילולית, "לא פראיירים" – מהר מאד אתה מתחיל למרפק בלית ברירה (כמו שאמר יובל – גונב בלית ברירה). אני לא יודעת איך לשבור את המעגל… וזה לא כל כך פשוט. כמות האנשים שהייתי אדיבה אליהם בארץ והגיבו בחמיצות היתה מאד מרפת ידיים. זה היה מרפה ידיים גם כשגרנו בישראל ועכשיו אפילו יותר.

  32. קודם כל- כל הכבוד על המאמר ועל הדיון המלומד.
    חבל שהעניין לא יגיע להמונים (או אולי מזל שכך?!).

    יובל- אני מסכים איתך, אבל זה לא אומר שזליכה טועה. בדיוק מה שהוא אמר (לא קראתי, מסתמך עליך) הוא המקור לכל השחיתות הזו ותרבות ה"גנוב לי ואגנוב לך". זה בהחלט עניין תרבותי גרידא.

    למה? כמה סיבות, לדעתי, כמו שנאמר כאן לפניי (באופן חלקי):
    1. החיפוש של השונה: הגיוון האתני גורם לאנשים לחפש את הדקויות המפרידות אותם מאחרים, כדי להרגיש שונים או טובים יותר. זה מצדיק פגיעה באחר באשר הוא.
    2. חוסר האדיבות והנימוס או לחליפין- שפע האגרסיביות, חוסר האכפתיות וקוצר הרוח.
    3. המהות ההיסטורית היהודית שהכל ארעי, ואוטוטו מישהו זורק אותנו או שונא אותנו, ולכן צריך להשיג הכל עכשיו ומהר. ולא חשוב על חשבון מי.
    4. ההשוואה הבלתי פוסקת- מה יש לשכן שלי ולי עדיין אין? מדינה קטנה וצפופה (ואקלים חם)- זה מתכון בטוח לתככים כאלו, וברור שמעודד תרבות גניבה.

    אני גר בספרד כבר כמה שנים. הגעתי לכאן בלי כוונת "הגירה", אלא כי החיים זימנו אותי לכאן.
    וכן אלעדי- אני יכול לענות באובייקטיביות. ואני כן חושב שיש לזה משקל השוואתי (מרים).
    אני עובד, מרוויח קצת מעל הממוצע ויש לי בת זוג וילדה קטנה. אנחנו חיים ממשכורת ורבע.
    לא חוסכים, אבל לא חסר לנו כלום. ויש לנו פנאי בשפע להנות מהתא המשפחתי שלנו.
    החינוך- חינם (באמת…), הבריאות- חינם (ומעולה), התחבורה הציבורית- מדהימה, נוחה וזמינה (24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע). מה עוד בן אדם צריך בחיים?

    כולם יודעים שספרד היא מדינה במשבר.
    כולם גם יודעים שבספרד יש שחיתות במגזר הציבורי המנופח.
    עוד משהו שכולם יודעים הוא שהספרדים (אולי יותר מכל עם אחר) דומים לישראלים מאוד- חמי מזג, דברנים, מעגלים פינות פה ושם. ים תיכוניים, בקיצור.

    כל זה לא גורם להם לגנוב. להפך.
    למה? אולי כי יש להם הומור עצמי מפותח, אולי כי הם מעריכים שלווה פנימית ואולי כי הם אוהבים פנאי והעבודה היא רק אמצעי להשיג אותו (ולא ערך קדוש שכולם חייבים שיהיה להם).

    בשורה התחתונה, הם רק רוצים לחיות בשלווה. לצאת מהעבודה (למי שיש) בדיוק כשמגיעה השעה, וללכת לבר שלהם. שם הם יזמינו בירה ויקבלו איתה, על חשבון הבית, צלחת נדיבה עם אוכל ביתי (טאפאס- לא בייגלה). למה?
    1. כדי שיהיה להם כיף והם יחזרו שוב.
    2. כדי שישארו לעוד בירה לקשקש קצת.
    3. כי אם לא, אז מחר הם ילכו עוד בניין אחד במורד הרחוב, וראה זה פלא- גם הוא בר שכונתי. תחרות לא חייבת לגרום לך לגנוב- אפשר לפרש אותה אחרת לגמרי…

    חוץ מזה- בחנויות השירות אדיב, מזמין ומחייך. לא קנית- אז מה? תמשיך לשאול, אפילו אם יש לקוח נוסף שמחכה בסבלנות לתורו.

    באוטובוס- הראשון שהגיע לתחנה יעלה ראשון, אלא אם יש זקנים שקשה להם או אישה בהריון. אף אחד גם לא גונב תור בסופר, ומקרים של עקוף אותי כי יש לך מעט דברים נפוצים גם כאן.

    הגעת למספרה רגע לפני שסוגרים? "אי אפשר להסתפר, תבוא מחר" (קרה לי אישית). מוזר- לא מנסים להרוויח עוד לקוח של הרגע האחרון. למה? המשפחה בבית או החברים בבר.

    רבים מחברי שבאו לביקור שאלו- אתה בטוח שיש כאן משבר? איך הברים והמסעדות מלאים כל הזמן? הם שאלו. ככה זה כשלא גונבים ממך (חינוך, בריאות, סופר, מוסך, דלק, תחבורה ציבורית וכו'). נשאר לך כסף לבלות קצת בסוף היום.

    ויש עוד ועוד…
    שלא תטעו- לא מושלם כאן. פערים בין עשירים לעניים יש, אבטלה יש וכדומה.
    אבל החיים הם בפרופורציה. וצריך להנות מהם. שום דבר הוא לא סוף העולם ולא כל כותרת היא אחרית הימים.

    תודה למי שהגיע עד הסוף… והסליחה עם מי שנמאס לו 🙂

  33. בהודו, מדינת עולם שלישי שמקובל ללעוג לה, כל מוצר, אבל ממש כל מוצר, יוצא מהמפעל כשמחירו מוטבע על האריזה. המחיר לא יודבק על המוצר בסופר במדבקה הוא פשוט מודפס על האריזה, על פי חוק. זה אומר שאני יכולה להכנס לכל חנות ברחבי תת היבשת הענקית הזו ולקנות משחת שיניים וויקו ב 112 רופי, סבון מדימיקס ב 40 או 50, תלוי בגודל הסבון וכן הלאה. אין שופרסל, שופרסל דיל ושופרסל שלי.

    זו דוגמא קטנה, הרי מדובר בחוק פשוט, קל לביצוע ולגמרי הגיוני, כזה שמסדיר את יחסי המסחר בשוק ומייצר תחושה של אמון בין שחקנים שונים בשוק. אין שום סיבה שחוק כזה לא יישומם בארץ (כמובן שבעצם יש. אלו אותם דברים חשובים שכולנו יודעים מהם). העדרו מעצב שוק תזיזתי ולא צפוי. דוגמא קטנה.

  34. בדיוק מכל הסיבות האלה אני כבר 10 שנים בקנדה. ונהנה מכל רגע. וחבל שלא עשיתי את זה 10 שנים קודם לכן. ישראל של היום זה מקום נחמד לבקר בו, אבל ממש לא לחיות בו. וכולם כבר יודעים את זה. חברים שלי שבזמנו צחקו עלי או ריחמו עלי, כי "ירידה" מהארץ נחשבה למעשה לא יפה – היום כבר מבקשים ממני טיפים ועזרה איך להגר.

  35. ציפי (36), את רוצה להיות הודו?!?!?!?
    מה שקורה שם בהנחה שאת צודקת הוא חמור מאוד לכלכלה כי הוא לא מאפשר תחרות בכלל ויוצר מצב שבו רשתות השיווק השונות לא יכולות להתחרות זו בזו ולא יכולות ללחוץ על היצרנים להוריד מחירים. זה שבארץ יש מונופול טבעי של שופרסל ומגה שלוחצות את היצרנים אבל לא מורידות ללקוחות זו בעיה חמורה בפני עצמה שועדת הכלכלה מנסה לטפל בה, אבל מה שאת מציעה זה חוסר תחרות שאין דרך לטפל בה.
    בנוסף, כיצד את חושבת שניתן לדרוש מרשת למכור את כל המוצרים באותו מחיר כאשר יש לה סניף שמשלם ארנונה וסכירות מיליוני שקלים (בעזריאלי נניח) ולעומתו סניף שמשלם עשרות אלפי שקלים (בדימונה)? את מציעה שדימונה יממנו את תושבי תל אביב? זה פשוט לא הגיוני! רק הודים יכולים לחשוב על דבר כזה מפגר…

  36. וחייבים בדיחה
    גרמני, צרפתי וישראלי משתתפים בתחרות :״מי המדינה הכי יעילה״
    בתחרות צריך: לגהץ חולצה, לאכול סנדויץ, לתנות אהבים עם האישה, כל זה בדקה וחצי.

    מתחיל הגרמני: פותח קרש גיהוץ, בודק את חום המגהץ, פורס החולצה היטב, מישר השרוולים, הצווארון ומתחיל לגהץ, מגהץ כל קמט היטב, הכל מעומלן ויציב…אופסססס נגמר הזמן.

    מנסה הצרפתי: מנשק את אישתו באוזן, מפשיט אותה, עושה את הנדרש, לוקח ביס מהסנדויץ…אופססס נגמר הזמן.

    והישראלי מגיע תורו: הישראלי מכין מהר את הסנדוויץ ביד אחד, מעמיד את אישתו לגהץ את החולצה, תוך כדי אכילת הסנדויץ מז***ן אותה בעמידה, תוך דקה וחצי, הוא סיים את שלושת המטלות.

    בסיכום שואלים אותם מה האסטרטגיה שלכם ולמה עשיתם כך? הגרמני עונה: אצלנו, הכי חשוב זה העבודה, שתעשה כמו שצריך, אחר כך לאכול, והכי פחות חשוב זה לעשות אהבה.

    הצרפתי עונה: אצלנו, הכי חשובה האהבה. לספק את האישה, אחר כך אוכל, ובסוף העבודה.

    הישראלי עונה: תראה, אצלנו, זה ידוע שאם אתה לא דופק את העובדים שלך, אתה לא אוכל.

  37. ראשית, מי שלא חי באחת מהערים הגדולות (ניו יורק, לוס אנג'לס, שיקאגו וכו') נהנה ממחירי דיור נמוכים להפליא. במחיר של דירת חדר ברמת גן אפשר לקנות בית של שבעה חדרים וחצר, ועוד יישאר עודף למיניוואן. ולא מדובר בעיר אפורה וישנונית, אלא בעיר אוניברסיטאית תוססת ויפה. מעבר לזה, הכל – אבל הכל – יותר זול מבארץ, למעט שני דברים: בריאות ותקשורת. האינטרנט והטלפון יקרים, וביקור אצל הרופאה עולה כסף. למעט כל זאתף, הפערים בצריכה היומיומית הם 30%-50% (מזון, דלק, קוסמטיקה, צעצועים). אבל זו לא הנקודה המרכזית. העניין הוא התרבות. ההקפדה על דרך ארץ היא מוחלטת, והיא מתחילה, כפי שכתבו מעליי, בגיל אפס. מלמדים ילדים קטנים בפעוטון איך לדבר זה עם זה, איך לעמוד בתור בסבלנות, איך להמתין, איך לבקש דברים בנימוס. הם לא צועקים, לא נדחפים, וההקפדה על נימוס היא בלתי רגילה. גננת לעולם לא תרים קול על ילד, ולעולם לא תפנה אליו בלי "תודה" ו"בבקשה". לעולם. הכיבוד של המרחב האישי, של הפרטיות, של השונות של כל אחד, הוא עצום. לא לועגים, לא מחטטים, לא מגיבים בקוצר רוח או בגסות לאף אחד אף פעם. לא צופרים בכביש ל-ע-ו-ל-ם. איש מעולם לא פסח כאן על תמרור עצור (ויש המונים, ברוב הצמתים יש ארבעה תמרורים, לכל כלי הרכב). הכיבוד של החוק הוא פנומנלי. אז זה קשור גם לכך שלאנשים קל יותר ונעים יותר, כי החיים קלים ואפשר להתקיים בנוחות מבלי לגנוב אף אחד. אבל זה קשור בעיקר לחינוך. כי גם ההומלסים כאן מדברים אחרת. וגם העניים בחנויות "הכל בדולר" מחזיקים לך את הדלת. זו תרבות שונה.

  38. ואפרופו ציפי (36) – בארה"ב, על פי חוק, על כל מוצר יש כמה סימונים של מחיר – מחיר מוחלט, ומחיר לפי גודל, משקל או מה שרלוונטי. כך שלעולם לא צריך להוציא מחשבון ולהתחיל לחשב כמה יוצא לשלם על כל ריבוע נייר טואלט; זה כבר כתוב על האריזה. וככה בכל מוצר, כדי לא יוכלו לעבוד עלינו עם אריזות בגדלים שונים. בישראל, על מרבית המוצרים שקניתי בסופר בכלל לא היה מחיר.

  39. אני כבר שנים לא קונה אם המוצר נראה לי יקר מידי. מעדיף להשאר בלי ולא לשלם יותר. האמן לי שאם כולם היו נוהגים כמוני המחירים היו יורדים. לא חייבים בכל שבוע עגבניה (עגבניה כמשל). אין שום דבר קדוש בעגבניה ויש דברים טעימים אחרים שאפשר לשים בסלט. רק מה עגבניה שלא קונים נשארת בחנות ומתקלקלת. נראה לך יקר מידי שרוכים ב25 שקל הפתרון פשוט – את החשבונית משאירים בחנות יחד עם השרוכים.לא מדובר בגנבים אלא בצרכנות גרועה.
    לא אומר שאני צרכן מושלם וכן גם אני קונה לפעמים ביוקר אם הצורך עולה ואין ברירה אבל אין שום סיבה שבעולם שאשלם 100 שקל על אוכל לתינוקות אם מידי יש "מבצע" של 2 ב120. אם הם יכולים למכור ב60 ש"ח ליחידה ועדיין להרוויח (וברור שהם מרוויחים) אני אעשה כל מאמץ למצוא את החנות שכרגע מוכרת במבצע (רמז, 99 אחוז מהפעמים יש חנות כזו) וכל זאת ע"י שיטוט קל באינטרנט. לעומת זאת ברור שאם אני בחופשה ושכחתי אוכל לבן שלי אקנה כמו פראייר גם ב 200 שקל.
    ואם אני בבית ולא אמצא מבצע לא תהיה לי ברירה ואשלם ואקלל שדופקים את הלקוחות 🙂

  40. הודעה 46 מיועדת ליובל (38) – זאת לא החנות שדופקת את הלקוחות אלא הלקוחות שדופקים את עצמם.
    משום מה הושמטה הכותרת הנ"ל , סליחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *