השבוע פרסמתי שני טקסטים. את שניהם כתבתי ביום שישי בבוקר, האחד אחרי השני. באופן אינטואיטיבי היה לי ברור שהם קשורים האחד בשני למרות שהם לכאורה מדברים על נושאים שונים. הראשון דיבר על טקטיקת ההישרדות במרחב הישראלי – דפוק מישהו או תידפק בעצמך. השני דיבר על רני רהב והלקוחות שלו. בראיון אצל גיא זוהר ניסיתי להסביר שהשניים קשורים ואני חושב שעשיתי עבודה בינונית למדי. אנסה להסביר שוב, אולי מעט טוב יותר.
בשבוע שעבר ראיין גיא זוהר את גיא רולניק, המייסד של דה-מרקר, אשר קיבל את פרס סוקולוב. בראיון שאל זוהר את רולניק "מהן מיליציות מיסוי עצמאיות?". רולניק הסביר שזה ביטוי אשר מתייחס לשורה של חברות שפועלות כמונופול ומעצם מעמדן בשוק הן מטילות על הציבור מס והוא אפילו לא מבין שהוא משלם מס. כך לדוגמה, לפני הרפורמה בשוק התקשורת פעלו שלושת חברות הסלולר כמונופול שחילק את השוק ביניהן. מכיוון שהן עבדו בתיאום, אף חברה לא הורידה מחירים ולא היתה תחרות. היעדר התחרות גרם לכך שהציבור שילם מאות שקלים בחודש על מוצר (שכיום עולה כמה עשרות בודדות) כך שבפועל הוטל מס על הציבור, מס בגובה של מיליארדי שקלים מדי שנה. זה נראה כאילו החברות האלו הן חלק מהשוק, הסביר רולניק, אבל בפועל הן מיליציות מיסוי עצמאיות.
הניתוח של רולניק, כמו גם הביטוי שבו הוא משתמש, הוא לא פחות ממבריק. כעיקרון אנחנו משלמים מסים רק למדינה. מיליציה, לעומת זאת, היא גוף חוץ מדינתי, התארגנות עממית. גם במקרה שלפנינו יש התארגנות אבל היא לא עממית אלא עסקית והתוצאה שלה היא הטלת מס נוסף על הציבור. רולניק טוען שהציבור לא מזהה את המחיר שהוא משלם כמס, והוא צודק, אבל אין זה אומר שהציבור לא ער לעבודה שהוא משלם. לכל הפחות, לדעתי, הציבור מתעורר אל תוך ההבנה הזו, בוודאי אחרי המחאה החברתית של 2011.
כאן אני מתחבר לטקסט הראשון שלי. הציבור מרגיש שדופקים אותו פעמיים. פעם אחת המדינה דופקת אותו באמצעות מדיניות מסים בלתי אפשרית ופעם שניה השוק דופק אותו (בנקים, סלולר, חברות ביטוח, רשתות מזון וכן הלאה) באמצעות אותן מיליציות מיסוי עצמאיות. לכן הוא נקלע אל תוך שדה הקטל של טקטיקת ההישרדות שאותה תיארתי. הוא חש שהוא נלחץ מכל כיוון ולכן פונה לטקטיקה דומה בעצמו: הוא מחפש את מי לדפוק כדי לשרוד.
כאן אני מתחבר לטקסט השני שלי. רני רהב הוא לעתים קרובות הפנים הציבוריות של המיליציות האלו. הוא זה שייצג את סלקום והסביר שמשה כחלון, שדחף את הרפורמה, עושה לכולנו נזק אדיר. הוא מלכלך על "קופיקס" כיוון שהוא מייצג את "רולדין" שגובה סכומי כסף אדירים על סנדוויצ'ים, כוס קפה או סופגניה. הוא ייצג את בנק פועלים, חלק מהדואופול עם בנק לאומי, וכאשר שלי יחימוביץ התרעמה על כך שבנק פועלים החזק והאולטרה-עשיר מפטר 900 עובדים, הוא קרא לה "רעה רעה רעה". כאשר אנשים מחו על הרהבתנות הבלתי נסבלת של הטייקונים, הוא תהה מה יקרה לאותם סטודנטים שעובדים בקייטרינג – איך הם יחיו? ממי? ממה? סליחה?
אין לי בעיה שבעקבות הלחץ שמופעל על רהב הוא קצת יזיע. לא אזיל דמעה אם מי שחושב שהוא יכול לאיים על עיתונאים ולצאת מזה בשלום, אפילו קצת ייפגע. אבל חשוב להבין שרני רהב הוא לא הבעיה. הוא לא מספיק חשוב בשביל להיות הבעיה. רני רהב הוא הפיון הססגוני, הייצוג החיצוני של הבעיה. הוא לא פעם משמש ככליא ברק, ובכך מעצם פעולתו המוחצנת, העילגת והגסה הוא מסיט את האש מחלק מהחברות שהוא מייצג, שהן-הן הבעיה.
זו הסיבה ששעתיים אחרי שהפוסט עלה, הופץ באינטרנט קישור למסמך שיתופי בו הציבור התבקש לזהות את הלקוחות של רהב. חלפו עוד כמה שעות ונפתחה קבוצה שקראה להחרים את הלקוחות של רהב, קבוצה שאליה הצטרפו יותר מ-4,000 אנשים תוך 12 שעות (והיא ממשיכה לגדול כל הזמן). אירוע אחר בפייסבוק קורא להחרים את שטראוס ורולדין. התסכול של האנשים פורץ החוצה.
אני לא יודע אם האנרגיה שהצטברה השבוע תוביל לשינוי כלשהו. מטבעי אני פסימי. אני מעדיף לראות את השינוי לפני שאני מצהיר עליו, אולי בגלל שגם אני, לפעמים, נסחף להצהרות שהקדימו את זמנן. הכוחות שפועלים מאחורי הקלעים של רהב, שדוחפים את כולנו לטקטיקת "דפוק מישהו", הם כוחות חזקים ובעלי עוצמה פוליטית-כלכלית אדירה. יש צורך ביותר מטקסט אחד, קבוצה אחת, זעקה אחת בכדי להזיז אותם, בכדי לשנות את התמונה.
יש לקוות שזו רק ההתחלה.
כתיבת תגובה