אתמול בלילה סיימתי לקרוא את "שבריר" של סטיבן טולץ. הספר עצמו ממש לא רע, אם כי אף פעם לא הצלחתי להבין אנשים שמצליחים לכתוב ספר שמחזיק יותר מ-600 עמודים. את הסיפורים שאני כותב בראש אני לא מצליח להחזיק יותר שישה עמודים.
בכל אופן, ממש לקראת סוף הספר, מספר הגיבור על חקירה שהוא עובר.
די מהר התחלנו כולנו לחזור על עצמנו. מדי פעם אפשרו לי להתהלך בחדר ולצעוק דברים כגון "כמה פעמים אני צריך להגיד את זה?" זה היה מביך. הרגשתי מגוחך. נשמעתי מגוחך. זה היה נדוש; הסרטים הפכו לנו את החיים לעניין נדוש.
היום בבוקר ראיתי סרטון והבנתי שעם כל כמה שאני אוהב סרטים, יש משהו בזה. למעשה, אפילו להידרס על ידי אוטובוס הפך לעניין די, המממ, נדוש.
בהקשר הזה, מומלץ לא להיכנס לאתר Supercut.org. חבל. אתם תצאו ממנו רק אחרי שלושה ימים.
יש דבר עוד יותר נורא – כל דבר אמיתי, מושווה ליצירת האומנות הכי מלאכותית המקבילה לו:
"זה היה ממש סרט", "מה אתה עושה הצגות" "זה ממש רומן למשרתות" "מה אתה שר לי פואמות" "זאת אופרה בגרוש"
נחמד, תודה. אני מרגיש חובה לציין את tvtropes והמעקב המופתי שלהם אחרי מוסכמות תרבותיות מהשוליות למרכזיות ביותר, אוצר מרהיב ועשיר עד שאי אפשר לבחור דוגמה אחת מתוכו.
(אם תצטרכו, ד"א, מתישהו, יש גם את זה.)