לפני כחצי שנה מישהו (שמו שמור במערכת) שלח לי קישור ל"מילה האחרונה" בגלי צה"ל. באותה תכנית מדוברת, שמאז הקישור אליה שבור, התווכחו קובי אריאלי ועירית לינור מי מהם מצליח יותר לשכנע את חיילי גלי צה"ל שלא ללכת ללמוד תקשורת. מלינור ואריאלי אין לי ציפיות וכנראה שגם לאף אחד אחר אין. למרות שאנשי סגל רבים המלמדים בבתי ספר לתקשורת קיבלו את הקישור, אף אחד לא מצא לנכון להתייחס אליהם. בצדק. אבל לאראל סג"ל דווקא החלטתי להתייחס.
הבעיה העיקרית שלי עם "אל תלכו ללמוד תקשורת" על הטיותיה השונות היא לא התוכן של הקריאה – מי שלא רוצה ללמוד תקשורת שלא ילמד תקשורת. זה בסדר גמור. גם אני לא למדתי תקשורת! הבעיה שלי היא הסיבות שבהם נתלים כדי לנמק את הקריאה הדרמטית הזו.
בטקסט שפורסם הבוקר ב"העין השביעית" ניסיתי להסביר, לכל אלו שתקועים בשנות התשעים, ש"תקשורת" כבר מזמן לא שווה "עיתונאות". בישראל ובמקומות אחרים בעולם, רואים ב"תקשורת" תופעה רחבה שתחתיה נמצאים תחומים רבים. כאמור, כדי לא לחזור על עצמי, אני מציע ללחוץ על הקישור הזה ולקרוא. אז אם לסכם, לפני שמישהו מתרשם ממישהו שאומר "אל תלמדו תקשורת", מומלץ לברר שהוא לא תקוע במאה שעברה.
שנית, יש כאלו שאומרים "אל תלכו ללמוד תקשורת כי אין מה לעשות עם זה". השאלה היא מה רוצים "לעשות עם זה"? לימודי תקשורת לא מכשירים הכשרה ספציפית למקצוע מסוים. זה לא כמו ללמוד משפטים, עבודה סוציאלית או רפואת שיניים, ולכן אף אחד לא יוצא עם תעודת הסמכה לעסוק ב"מקצוע התקשורת". מצד שני, אף אחד לא יוצא עם תעודת הסמכה לעבוד במקצוע מנהל העסקים, היסטוריה, קולנוע, פילוסופיה, פיזיקה הוא הנדסת תכנה. כל הדיסיפלינות האלו מספקות כלים וכעת על הסטודנט להשתמש בכלים האלו כדי להשתלב בשוק העבודה.
ספקטרום העבודות שמחכה לסטודנטים לתקשורת הוא מצד אחד עצום ומצד שני יש בו בעיה. הבעיה היא שבחלקו הלא מבוטל של השוק ניתן להשתלב גם ללא תואר ראשון בתקשורת. משום כך, יש מי שטוען "אין צורך בתואר". אני חושב שמי שאומר את זה צודק. אין צורך בתואר ראשון בתקשורת כדי להשתלב בעבודה הראשונה שלך בתקשורת. אבל יותר ויותר עובדים ויותר ויותר מעסיקים מגלים שבעוד שאין בעיה למצוא עובד לעבודה ראשונה, למצוא עובד ללא השכלה אקדמית, שאחר כך יוכל לטפס במעלה ההיררכיה הארגונית לעבודה השניה, השלישית והרביעית, זו כבר בעיה הרבה יותר גדולה (כמובן שגם במקרה הזה יש סיפורים על ההוא, שלא סיים כיתה ג' והגיע להיות מנכ"ל של חברת פרסום ענקית. אם זה מרשים אתכם – לכו בעקבותיו).
יש לכך סיבות רבות, ולטעמי די ברורות אבל אציין רק אחת: השכלה אקדמית, כל השכלה אקדמית, מרחיבה את דעתנו. מי שרוצה להיות תחקירן בתכנית בוקר לא צריך תואר ראשון, גם לא תואר ראשון בתקשורת. מי שרוצה להתקדם הלאה, ובכן, בתור מעסיק הייתי שמח לדעת שהוא יודע יותר מלהשתמש בספר האורחים של התכנית. זאת ועוד, העובדים עצמם מגלים שאחרי שלוש-ארבע-חמש שנים, המוח שלהם מתייבש. הם עצמם רוצים ללמוד, הם עצמם רוצים להיפתח, רוצים לגלות עולם אינטלקטואלי רחב יותר מהדבר הספציפי שהם עושים. הם נוחתים בסופו של דבר בלימודים אקדמאיים ומכיוון שחלקם כבר משולבים בתעשיית התקשורת, הם מגיעים גם לבתי ספר לתקשורת.
אבל חשוב מכך, מי שהולך ללמוד משהו רק כדי ללמוד מקצוע, בעצם רואה באקדמיה סוג של "אורט" (ואני מתייחס כאן ל"אורט" כמטאפורה שיתכן שאף עושה לו עוול). הוא הולך לרכוש מקצוע, הוא רוצה להיות טכנאי. אין רע בטכנאים, העולם זקוק גם לטכנאים אבל אני מציע לסטודנטים ללכת ללמוד משהו שפשוט נורא-נורא מעניין אותם. כאשר אתה לומד משהו שנורא-נורא מעניין אותך, אתה משפר את הסיכוי שלך להיות נורא-נורא טוב בו ומכאן הדרך לעשות מזה כסף (אם זה מה שמעניין אותך) מתקצרת בצורה דרמטית. אם "תקשורת" לא מעניינת אתכם ואתם רוצים ללמוד משהו שהוא נורא-נורא מעניין אתכם, זה סבבה לגמרי. למדו ארכיאולוגיה, למדו כימיה, למדו מזרח אסיה ואם תחום התקשורת מעניין אתכם – למדו תקשורת.
ולבסוף, כל אלו שאומרים "עדיף שתלמדו הנדסת מכונות ולא מדעי הכלום", ובכן, עליהם, אני פשוט מרחם. העולם הגיע לאן שהוא הגיע לא רק בגלל שהיו לו אינסטלטורים טובים אלא גם בגלל שהיו לו פילוסופים מעולים שהרחיבו את המחשבה, אנשי אמנות מהמדרגה הראשונה שנתנו לנו סיבות להתפעל, מדעני חברה מרתקים שהצביעו על המנגנונים שפועלים ברקע העבודה החברתית, היסטוריונים מדהימים שידעו לספר את סיפור חיינו וגם חוקרי תקשורת מתוחכמים שהצביעו על האופן שבה "תקשורת", הפעולה הכל כך בסיסית אך הכל כך מורכבת הזו, שעומדת בבסיס היותנו בני אדם, פועלת.
מי שמזלזל בכל זה רק כיוון ש"אי אפשר לעשות מזה כסף", ובכן, רחמיי. האנשים האלו יהיו לעולם אנשים קטנים ועלובים; התרחקו מהם כמו מאש.
כל זה לא אומר שלימודי התקשורת לא סובלים בשנים האחרונות מבעיה שהיא פרדוקס: ירידה בתדמית אך עליה בהיצע. הירידה בביקוש קשורה בין השאר לסיבות שציינתי כרגע: מועמדים סבורים ש"תקשורת = עיתונאות" ורואים את הצרות של "מעריב" של ערוץ 10, של גורמים אחרים ושואלים את עצמם "בשביל מה לנו?". מאידך, ישנה עליה בהיצע. אם בעבר היה בית ספר אחד שהציע תואר ראשון בתקשורת (בית הספר שאני מלמד בו), הרי שכיום רבים מציעים את תואר ראשון בתקשורת: כל האוניברסיטאות ומספר עצום של מכללות, חלקן בשכר לימוד מינימלי ממש ובתנאי קבלה משעשעים.
הרמה של בתי הספר לתקשורת אינה אחידה. ישנם טובים יותר וטובים פחות, יקרים יותר וזולים ממש, עם מרצים מעולים ומקסימים וכאלו שהם פסיכופטים. אין צורך שאתן המלצות: כל מועמד עושה את שיעורי הבית שלו ואת השיקולים שלו ובוחר בסופו של דבר מה ללמוד ואיך ללמוד.
אבל אם יש לי עצה אחת בשביל כל אלו שמתלבטים הרי היא לפניכם: לכו ללמוד (טקסט מנומק יותר משתי המילים האלו, כתבתי כאן). כן תקשורת, לא תקשורת – לכו ללמוד.
עדכון: גיא זהר ביקש הבהרות על הפוסט. אז נתתי לו.
כתיבת תגובה