קוד סמוי

בתקופה האחרונה אני מרגיש שמשהו לא בסדר בעולם. נראה כאילו ההיגיון הפנימי, שאפיין אירועים והתרחשויות, נשחק ונעלם. כמו גליץ’ במטריקס, אני מרגיש שכבר אי אפשר לתת פשר למה שקורה סביבי, שאין יותר אמת, סדר או היגיון, סיבה ותוצאה. תחת זאת נדמה שתהליכים גלובליים ומקומיים מתרחשים באופן אקראי, קפריזי, צצים משום מקום ואז נעלמים, טובעים תחת הכותרת של האירוע הבא, שהוא חסר היגיון כמו זה שקדם לו. יותר ויותר אני מזדהה עם המשפט שאמר מורפיאוס לניאו בסרט “מטריקס”: “אתה נראה כמו אדם שמקבל את מה שהוא רואה כיוון שהוא מצפה להתעורר”. האם אני חולם?

כך נפתח ספרי החדש, “קוד סמוי: כל מה שלא רוצים שתדעו ואתם חייבים לדעת על החיים בעידן הדיגיטלי”. אני מחבב את הפתיחה הזו כיוון שהיא מתארת באופן מדויק את התחושה שדחפה אותי לכתוב את הספר, התחושה שאני כבר לא מבין מה קורה כאן.

במהלך הספר אני בודק האם זה מקרה שנדמה לנו שהעולם השתגע או שמא זה קשור באיזושהי דרך לאופן שבו אנחנו חווים את העולם ומבינים אותו. אם בעבר הרחוק חווינו את העולם באופן ישיר, פנים אל פנים, הרי שבמאות השנים האחרונות אנחנו נעזרים במתווכים, באמצעי תקשורת שונים: מהעיתון דרך הרדיו והקולנוע ועד הטלוויזיה.

אבל בשנים האחרונות אמצעי התקשורת האלו, שמעצם פעולתם יוצרים עולם לינארי, כזה שיש בו סדר וקוהרנטיות, הולכים ומאבדים את מעמדם ותחתם מופיעים מתווכים חדשים, טכנולוגיות חדשות: פייסבוק, טוויטר, יוטיוב, אינסטגרם, גוגל, סנאפצ’ט, טינדר, ווייז, אובר ואחרים.

מה קורה, שאלתי את עצמי, כאשר אנחנו מביטים על המציאות, על החברים שלנו, על הפוליטיקה ואפילו על עצמנו, דרך העיניים של הטכנולוגיות החדשות האלו?

השאלה הזו, שטרדה את מנוחתי, שלחה אותי למסע מטלטל שנמשך כמעט שנתיים במהלכן ניסיתי להבין כיצד הטכנולוגיות השונות פועלות, כיצד הן “חושבות”, מה הן “מעדיפות” ומהן ההטיות שלהן ולאחר מכן בחנתי כיצד כל אלו משפיעים עלינו המשמשים, כיצד הם משפיעים על הקשרים שלנו, על החברה, התרבות, הפוליטיקה והכלכלה.

פתחתי את הפוסט הזה עם הפסקה שפותחת את פרק ההקדמה של הספר. כך ההקדמה מסתיימת:

לאורך הפרקים הבאים אקח אתכם למסע שבמהלכו נבין כיצד נשקפת המציאות דרך העיניים של אקולוגיית המדיה החדשה, איך אנחנו נראים כאשר אנחנו מוצגים דרכה, ואבדוק אם השינוי שהתרחש באקולוגיית המדיה הקודמת שיבש את תפיסת המציאות שלנו. לא פחות חשוב מכך, אציג את הקשרים הסמויים שקיימים בין אקולוגיית המדיה החדשה לשינויים שמתרחשים במקומות שלכאורה מרוחקים שנות אור מתחום התקשורת, כמו דייטינג ותעופה, פורנוגרפיה וראיונות עבודה, משחקים ותחבורה, בישול והוראה, תיירות והימורים. זה יהיה מסע חוצה יבשות שבו נבדוק מה מתרחש במדינות דוגמת ישראל וארצות הברית, מקסיקו ורוסיה, קניה, אנגליה וסין, אך גם מסע חוצה דיסציפלינות שיוצגו בו תובנות, טענות ומחקרים מתחומים כמו סוציולוגיה, תקשורת, פסיכולוגיה, מדע המדינה, נוירוביולוגיה, קולנוע, צילום, פילוסופיה, ספרות, חינוך ועוד.

אם אתם מרגישים שהעולם הפך כאוטי, משונה, מוזר והזוי, אם אתם חשים שכבר אי אפשר לתת פשר למה שמתרחש סביבכם, אני מברך אתכם בברכת “ברוכים הבאים למועדון” ואז ממליץ לכם לשבת ולהחזיק חזק – זו עומדת להיות חתיכת הרפתקה.

אני מקווה שתיהנו לקרוא הספר לפחות כמו שאני נהניתי לכתוב אותו.

(ניתן להשיג את הספר ב”צומת ספרים“, “סטימצקי” ובחנויות הספרים הפרטיות. ניתן להשיג אותו גם בפורמט דיגיטלי באמצעות “עברית” ובקרוב גם כספר מוקלט [אני מקריא אותו!] באמצעות iCast).

המדען העירום

בשנה האחרונה הייתי עסוק בכתיבת ספר חדש, הספר הרביעי שלי, שנמצא בימים אלו בשלבי עריכה וכולי תקווה שיצא לאור בחודשים הקרובים. לפני כמה חודשים נכנסתי לפאב תל-אביבי כדי לשוחח עם בן שני על כמה מהנושאים שבהם עסקתי בכתיבת הספר השיחה התקיימה במסגרת סדרת ההרצאות המכונה “המדען העירום” שהיא חלק מפרויקט “האוניברסיטה המשודרת” של גלי צה”ל.

בשעה וחצי שהיינו שם, הקלטנו שתי תכניות ששודרו לאחרונה בגלי צה”ל. אני חייב להודות שמכל פלטפורמות המדיה שבהן התנסיתי, ואני חושב שהתנסיתי בכולן חוץ מקולנוע, רדיו הוא מדיום שאני אוהב במיוחד ובכל פעם שיוצא לי להתנסות בו באופן אינטימי, אני נכבש ברומנטיקה שלו.

ביקשתי מגלי צה”ל את את קבצי האודיו על מנת שאוכל להעלות אותם גם בגלוב.

מי שמעוניין להאזין לתכנית הראשונה (שודרה במקור ב-11.6.2018), מוזמן ללחוץ כאן.
מי שמעוניין להאזין לתכנית השנייה (שודרה במקור ב-18.6.2018), מוזמן ללחוץ כאן.

כשהאמצעי חשוב מהמטרה

בימים האחרונים מסתובבת באינטרנט ידיעה מעניינת שקשורה באפליקציית המחשבון של אייפון. גולשים ששדרגו את גרסת מערכת ההפעלה של האייפון ל-iOS 11 דיווחו שהמחשבון לא מצליח… ובכן, לחשב.

כך לדוגמה, משתמשים שביקשו לבצע את החישוב המורכב הבא: 1+2+3 גילו שבמקום שהמחשבון יחזיר את התשובה המתבקשת, 6, הוא מחזיר תשובות אחרות כמו 23,24,16 או 32. מה קורה כאן? ובכן, ראשית, הטעות מתרחשת כאשר הגולשים מקלידים את הספרות במהירות: “1 פלוס 2 פלוס 3” במהירות. אוקיי, אז? האייפון מתקשה לחשב מספרים שמגיעים אליו במהירות ולכן הוא טועה?

לא. מה שקורה כאן הוא שבגרסה 11, אפל הוסיפה, כך אני מבין, אנימציה חדשה ומיוחדת שגורמת לכך שהכפתור שנלחץ, נניח הספרה 1, הופך לזמן קצר ללבן לאחר שלוחצים עליו. התוצאה היא שאם לחצת על הכפתור “פלוס” לפני שהאנימציה סיימה את עבודתה, האפליקציה מתעלמת ו/או לא מספיקה לקלוט שביקשת לחבר את הספרות ומשום כך, פלוס לחשב 1+2+3 היא מחשבת 1+23.

על פניו, יש כאן את אחד הבאגים היותר משעשעים שבהם נתקלנו בשנים האחרונות אבל בעיניי יש כאן משהו עמוק יותר והוא הפיכת האמצעי לחשוב יותר מהמטרה.

המטרה של המחשבון היא לבצע חישובים מדויקים – בגלל זה האפליקציה הזו שם: היא שימושית, היא פופולארית, רבים אוהבים אותה. כיוון שלא מדובר במחשבון פיזי אלא רק בייצוג ספרות על המסך, האמצעי הוא חיווי שמבהיר למשתמש שהוא לחץ על ספרה מסוימת. אלא שזה חיווי כפול כיוון שישנו גם צג קטן שמציג את הספרה או את הפעולה שבה בוחרים. העניין הוא ש”אפל” כל כך מרוכזת באמצעי (עיצוב נקי, ברור ומשכנע) עד שבמקרה הזה הוא הפך למטרה בפני עצמה שקודמת למטרה המקורית. משום כך, מה שחשוב הוא שהאנימציה תוצג כנדרש ולא שהחישובים יבוצעו כנדרש.

זו דוגמה קטנה לתהליך רחב בהרבה. יותר ויותר חברות שמות דגש על האמצעי עד שהמטרה כמעט ונשכחת. חמור וחשוב מכך, הבלבול בין אמצעי למטרה משפיע גם על אנשים, מערכות וארגונים. גם הם מתחילים להתרכז באמצעי ושוכחים מהי המטרה. כך לדוגמה, מחלקות וארגונים שמטרתם לתת שירות לאזרח או ללקוח הופכים לכל כך מרוכזים באמצעים כמו טפסים, תהליכים ושאר ביורוקרטיה שהם שוכחים את הסיבה שהם באו לעולם: לעזור לנו.

אינבלינג של הג’רני

עולם השיווק הדיגיטלי עושה בשנים האחרונות שיפט מעולם שבו הקונסיומר נמצא במרכז לעולם שבו דאטה נמצאת בכסא הדרייבר. המשמעות המיידית היא שעלינו לשכוח מהפרדיגמה שמדברת על איי-בולס. במקום זה עלינו לטרגט את היוזר ולהציע לו ג’רני שעובר אופטימיזציה, פרסונליזציה ואינטגרציה עם דאטה-בייס שבקלאוד כדי להבהיר מהו הפוזישנינג הכי נכון עבורו ועבורכם.

בקונפרנס האחרון של מומחי המרקטינג שהתקיים בחסות ביזנס אינסיידר במלון פור-סיזנס בסיינט-לואיס, צפיתי בפאנל שבו ישבה רביעיה שבעצם מורכבת משני הפאוור-קאפלס הכי מדוברים בסיליקון וואלי.

הפאוור-קאפל הראשון היה מורכב מג’יימס ג’ונקלר, צי’ף סיינטיסט באחד מהסטארט-אפים הכי מדוברים בוואלי, שמתמחה בביג-דאטה אנליזיישן ומג’נין ג’והנסן שהתנצלה על המבטא שלה בגלל שהיא אימגרנט מנורווגיה. היה מצחיק. אבל את הספוטלייט גנב הפאוור-קאפל השני שמורכב מג’רי ג’קסון, אחד האנתרופונורים הכי חזקים בקהילייה וג’נט ג’רביס, אשתו לשעבר של ג’ף ג’רביס, שעוסקת בפרוגרמינג ליירס של דיפ-לרנינג אלגוריתמס ועובדת יחד עם ג’יימס ג’רקי. השניים דיברו על האופן שבו כיום הסולושן השיווקי האמיתי עובר דרך דילבור חזק של הוויז’ן של החברה מרמת הג’וניור ועד הוורלד-וייד פרטנרס של החברה.

אני מציעה לכל אחד מכם לאמבד את האינסייטסים החשובים האלו. ראיתי לא מעט קורפוריישנס שכל כך מנותקים מהפרוסס האמיתי שעובר על הקונסיומרס ובכל זאת הם מגיעים עם הסולושן שלהם אל המרקטפלייס. המרקטפלייס כבר לא סלחני כפי שהיה בעבר וכיום, אם הדאטה שלך לא מבוססת על פרפורמנס, אין לך מה להתחיל בכלל.

כדי להגיע אל הלב של הוי-סיזס, צריך להבין שהיום הבאז-וורדס הם טאץ’ ובוטים שהם בעצם פרסונל אססטינס שעושים פרסונליזציה לוקאלית לאקספיריינס של הקונסיומרס באמצעות מסג’ינג’ מבוסס ווייס. הקונברסיישן מתחיל עם פרוגרמינג חכם בפיד של היוזר שנשלח לצ’אנל המתאים ובאמצעות סמארט טולס הם עוברים תהליך של דיסקברביליטי של הפרודאקט המתאים להם. כל זה כמובן נשען על טכנולוגיות סושיאל חזקות.

במהלך שלושת ימי הקונפרנס שנערך בריזורט מקסים, דובר לא מעט על הגיג אקונומי ועל הצורך למצוא סולושן אדאפטביליטי וסקיילביליטי ללאסט-מייל שמהווה צ’אלנג’ לכל מי שרוצה להיכנס אל המרקט. אבל על דבר אחד היתה הסכמה: הדרך השיווקית למתג את הברנד היא באמצעות פרטנרשיפ ובונדיג עם הקונסיומרס על אף שזה הופך קשה מיום ליום בעידן של אטנשן דיסאורדר. בעוד שטולס חזקים הם בסך הכל אינייבלרס יש להם יתרון ברור: הם מאנבלים סיגנל חזק שמבהיר לקומפטישן שהקונסיומר מטורגט באמצעות פיקסל ולכן הדיסקברביליטי הופך מחווית קומרס רגילה לחוויית אונליין מאנד לאנד, שהיא לא סתם מסע; היא ג’רני.

אני חשה מלאת השראה.
אמשיך ואעדכן.

אני- פנינייה שהם, יועצת בתחום אינוביישן לברנדים שעוסקים בקומרס, מובייל וסקיורטי, יוצרת אסטרטגיות המבוססות על חקר של טרנדים ודיגיטל רבולושנס מרחבי העולם.

ג’פניקה רוצה לראות לכם

ביום חמישי בערב, אחרי שנגמרה ההרצאה (היה שוס! תודה לכל מי שבא) רצתה כל משפחת דרור ללכת לאכול משהו. כמה נוח היה שממש לצד הפאב שבו ישבנו היה סניף של ג’פניקה, זה שצמוד לאוניברסיטת תל-אביב. אנחנו מחבבים את ג’פניקה בין השאר כי הסניף של אזור התעשייה בקיסריה מוצלח במיוחד.

אחרי שהמלצרית לקחה מאיתנו את ההזמנה, היא הציגה בפנינו את האפשרות להצטרף למועדון של ג’פניקה! נו, מועדון זה נשמע באמת יוקרתי אבל אמרתי לה שתיתן לנו לחשוב על זה. אחרי שגמרנו לאכול, הלכתי להביא את האוטו ובעודי בדרך קיבלתי הודעה שג’פניקה ממש שמחה שהצטרפתי למועדון ושאני מוזמן להוריד את האפליקציה שלהם. מסתבר שבהיעדרי, התקבלה החלטה להצטרף למועדון.

רק למחרת החלטתי לבדוק מה זו האפליקציה של ג’פניקה. זו היתה הבדיקה הקצרה בעולם. כך נראה מסך ההרשאות של האפליקציה רגע לפני שהתקנתי אותה.

זה לא מסך הרשאות של אפליקציה להזמנת סושי (שהדעות באשר לאיכותו חלוקות, אני יודע, אני יודע); זה מסך הרשאות של תוכנת ריגול של ה-NSA. מישהו בג’פניקה ירד מהפסים. רק אחרי שהחלטתי שלא להתקין את האפליקציה, קראתי את הביקורות על האפליקציה עצמה:

בקיצור, אפליקציית המעקב של ג’פניקה, שמביישת את אפליקציות הפנס הידועות לשמצה, היא בנוסף לכל, כך עולה מהביקורות, גם אפליקציה מחורבנת במיוחד.

ולג’פניקה עצמה אני רוצה לומר: לא רק שלא הרווחתם אותו כלקוח דיגיטלי, הפסדתם אותי כלקוח בסניפים שלכם.