פייסבוק והקנס – חמש מחשבות

רשות הסחר הפדרלית בארה”ב (FTC), עומדת להטיל על פייסבוק קנס של 5 מיליארד דולר בעקבות פרשת “קיימברידג’ אנליטיקה” שנחשפה במארס 2018. הפרשה הזו התפוצצה שבועות בודדים לפני ששלחתי את הספר שלי, “קוד סמוי“, לעריכה ואז לדפוס ולכן החלטתי להעמיד אותה במרכז פרק הסיכום של הספר כולו.

בחודשים האחרונים אני עוקב אחריה והנה כמה מחשבות בעקבות ההחלטה של ה-FTC.

1. ההחלטה של ה-FTC היא תוצאה של משא ומתן בינה לבין פייסבוק ועל אף שהיא צריכה לקבל את אישור משרד המשפטים האמריקאי לפני שתהפוך לסופית, על פי ההערכות, היא תאושר. האם גובה הקנס הפתיע את פייסבוק? רחוק מכך. פייסבוק הודיעה בעבר כי היא שמה בצד 3 מיליארד דולר כיוון שהיא העריכה שהיא עומדת להיקנס בסכום שינוע בין 3-5 מיליארד דולר.

2. הסכום הזה, 5 מיליארד דולר הוא הסכום הגבוה ביותר שהוטל אי-פעם על חברה בגין הפרה של חוקי הפרטיות בארה”ב. לשם המחשה, הקנס השני בגובהו שהוטל על גוגל בשנת 2012 נאמד אז ב-22 מיליון דולר. גובה הסכום אמור לאותת לחברה שהרגולטור מאוד כועס עליה ולכן הוא הטיל קנס כה גבוה. זו כמובן בדיחה.

פייסבוק רושמת הכנסות של 5 מיליארד דולר בחודש עבודה אחד. למעשה, ברבעון הראשון של שנת 2019, פייסבוק רשמה הכנסות בגובה של 15 מיליארד דולר (כאמור, 5 מיליארד דולר בחודש) ועל אף שלא נעים לשלם סכום שכזה, כאשר מבינים את הפרופורציות ביחס להכנסות החברה, מבינים את הכעס שמגיע מצד המבקרים. הם טוענים, ובצדק, שזו מתנת חג-מולד שהגיעה כבר בקיץ.

אילוסטרציה: מארק צוקרברג עושה פרצוף מופתע

העובדה הזו, שהקנס שהוטל על פייסבוק גבוה פי 227 יותר מהקנס שהוטל על גוגל ועדיין זה לא מדגדג אותה, מצביע על הבעיה העיקרית שאיתה הרגולטור מתמודד: החברות האלו גדולות מדי, עשירות מדי וחזקות מדי. היכולת של הרגולטור להעניש אותן באמצעים כספיים כמעט ולא קיימת.

אם בזה לא די, הניו-יורק טיימס מדווח שעל פי הפשרה בין הצדדים לא יוטלו מגבלות משמעותיות על פייסבוק בכל הקשור לאופן שבו היא אוספת את המידע או משתפת אותו עם אחרים – שתי הסוגיות שבגינן פרשת קיימברידג’ אנליטיקה עשתה כל כך הרבה רעש בשנה שעברה.

זה הזכיר לי ציוץ של רואה שחורות מהבוקר שבו הוא מפנה לציוץ של מישהו אחר שבחן את הקוד שפייסבוק שותלת בתוך התמונות שאנחנו שולחים אליה. המסקנה של הבודק, כותב ר”ש, היא זו: “אם הורדתם תמונה מפייסבוק, אפשר לדעת את זה אם תעלו את התמונה בחזרה, או תשלחו אותה בווטסאפ, או שהיא תגיע לאתר אחר כלשהו”. החברה הזו, אני אומר לכם, תענוג.

3. סביב מערכת הבחירות האמריקאית נשמעים יותר ויותר קולות מהצד הדמוקרטי שקוראים לפרק את ארבעת ענקיות הטכנולוגיה – פייסבוק, גוגל, אמזון ואפל (גם דונלד טראמפ קורא להגביל אותן אבל זה בעיקר מכיוון שהוא טוען שהן עושות הכל כדי לפגוע בו – כידוע טראמפ לא מתעניין בשום דבר חוץ מטראמפ).

הקנס העצום מצד אחד, וחוסר המשמעות או האפקטיביות שלו מצד שני, ממחיש עד כמה הצעד הזה מחויב במציאות. אם הרגולטור האמריקאי רוצה באמת לטפל בבעיית הברונים השודדים שלו, הוא חייב להתייחס אליהם כפי שהוא התייחס אל הברונים השודדים המקוריים ולטפל בהם באמצעות חוקי הגבלים עסקיים.

כמובן שזה לא עניין של מה בכך. החברות האלו מעסיקות מאות אלפי עובדים, השווי המצרפי שלהן עולה על כמה טריליוני דולרים, הן משקיעות סכומי עתק בלוביסטים ובתרומות והבעיה שהן מציבות בפני ארה”ב היא בעיה פוליטית וכלכליות לא פחות משהיא בעיה רגולטורית.

4. בחודשים האחרונים שמעתי וקראתי מספר טענות ביחס להשפעה האמיתית שהיתה לקיימברידג’ אנליטיקה על תוצאות הבחירות. בעוד שיש כאלו שממשיכים להחזיק בעמדה שהיתה לפעולת קיימברידג’ אנליטיקה השפעה אמיתית על תפיסת הבוחרים, אחרים טוענים שלמעשה, הם לא הצליחו לעשות דבר והפעולה שלהם לא היתה מבוססת על מדע אמין, תוצאות אמינות או כלים בעלי השפעה.

להערכתי, אנחנו לעולם לא נדע מה היתה ההשפעה האמיתית של החברה על המצביעים האמריקאים ובעיניי זה בכלל לא הסיפור החשוב. הסיפור החשוב הוא מה שנמצא מתחת לפני השטח ולא מה שנמצא מעליו. הסיפור החשוב נוגע לאופן שבו פייסבוק מטפלת במידע שאנחנו מעבירים לה, לאופן שבו היא רואה בו בראש ובראשונה משאב כלכלי שנמצא בבעלותה ואחר כך, כמשאב שניתן לשתף אותו עם גורמים בעלי עניין וזאת כמעט ללא פיקוח או מחשבה תחילה.

מהבחינה הזו, שאלת ההשפעה של קיימברידג’ אנליטיקה הרבה פחות משמעותית מההפקרות שהיא חשפה, הפקרות שככל הנראה כלל לא מטופלת במסגרת הפשרה בין הצדדים.

5. הפרשה נחשפה על ידי צעיר בריטי בשם כריסטופר וויילי שהיה מדען הנתונים של קיימברידג’ אנליטיקה וסיפק לאובזרבר הבריטי מסמכים ועדות מיד ראשונה על מה שנעשה בחברה. החשיפה של האובזרבר שלטה בכותרות של התקשורת הבריטית והאמריקאית במשך שבועות ארוכים, ובצדק רב.

כריסטופר ויילי

אז נכון, הקנס שהוטל על פייסבוק לא ממש מדגדג אותה וממילא הפשרה עם ה-FTC רחוקה מלפתור את הבעיה העקרונית ועדיין, מעודד לראות איך גם בעידן שלנו, צעיר אחד וכלי תקשורת אחד (שאליו הצטרף גם הניו-יורק טיימס) יכולים לעורר מהומה באמצעות חשיפה תקשורתית ממוקדת, מקצועית ואפקטיבית. כמה חבל שתקשורת מהסוג הזה, וחושפי סודות מהסוג הזה, נדירים במקומותינו.

QODE (אוסטרליה) – סיכום אירוע

האירוע שבו השתתפתי השבוע, QODE בבריסביין שבאוסטרליה, היה מהמם מכל כך הרבה בחינות שקשה לסכם אותו בפוסט אחד בוודאי לא כשאני עדיין בתוך ג’ט-לג חמקמק, ובכל זאת, הנה כמה מחשבות.

  • האירוע הוא תוצאה של פרויקט של אישה אחת, ג’קי טורנטו, אישה שהיא כוח טבע, שבנתה אותו מאפס ויצרה בכוחות עצמה אירוע ברמה עולמית. עם צוות קטן אבל מחויב, היא הצליחה להביא לכנס, שנמשך יומיים, אנשי ממשל, קרנות הון סיכון, יזמים, יותר מ-150 חברות סטארט-אפ שהציגו בתערוכה שהתקיימה באולם המקביל, מנכ”לים של חברות ענק (את אחד מהם, אנדרו פן, מנכ”ל ענקית הטלקום האוסטרלית, טלסטרה, ראיינתי על הבמה) ועוד. זו היתה תזכורת לכך שכנסים (במקומות אחרים בעולם) יכולים להיות תוצאה של עבודתם של יזמים בודדים ולא של מערכת משומנת של כלי תקשורת שמקדמים בעיקר את עצמם.
  • במהלך הכנס היו כמה הרצאות מעולות ממש. הרצאות של יזמים שמפתחים פתרונות בתחום של איכות הסביבה, בשר-ללא-בשר, עיר חכמה, אינטליגנציה מלאכותית, מכוניות אוטונומיות ועוד. בהקשר הזה צריך לציין את ד”ר רועי צזנה, שהיווה את הצלע השנייה במשולש הישראלי בכנס (עוד על הצלע השלישית בהמשך) ושנשא כמה הרצאות מעניינות לאורך הכנס.
  • קווינסלנד, מדינה עשירה שמתפרנסת בעיקר ממגזר פיננסי, גידולים כמו קני סוכר ובננות ומכריית משאבים טבעיים, מבינה שהיא צריכה למשוך יזמים, אנשי טכנולוגיה וחברות סטארט-אפ על מנת לבנות את העתיד שלה. בשנים האחרונות היא משקיעה מיליארדי דולרים, ממש מיליארדים, בתכניות אינקובציה ובהשקעות ישירות בחברות ובהשקעות עקיפות בתשתיות. מי שמחפש הזדמנות בתחום הטכנולוגיה צריך להביט לא רק לעבר ארה”ב אלא גם לכיוונה של אוסטרליה – ההתרשמות שלי היא שבמדינה צמאים לסוג היזמות והיזמים שיש בישראל בשפע.
  • כשחיים בבית משוגעים קשה לדמיין חיים במקום נורמלי, לפחות עד שמגיעים לאחד כזה. בעיניי בריסביין היא מקום נורמלי במובן הטוב של המילה והיא עשתה לי חשק לחזור אליה פעם נוספת. עם קצת מזל ורצון טוב של הרגולטורים המקומיים, שכמו בכל מקום, לא תמיד מאירים פנים למי שרוצה לעזור להם, QODE יתקיים גם בשנה הבאה ואז, טפו-טפו, זה גם יקרה.
  • המפגש עם האוסטרלים הוא מפגש מגניב למדי. ה-No Worries שלהם מחליף כמעט כל ביטוי שאפשר להעלות על הדעת: “סבבה”, “אחלה”, “מצוין”, “בבקשה”, “אין בעד מה”, “אין שום בעיה”, “בכיף”, “שטויות”, “בטח”, “בשמחה” ועוד שורה של ביטויים שבהם אנחנו משתמשים. מצד אחד, יש בזה משהו קצת שטוח (למען השם, אתם לא יכולים לחשוב על עוד צירופי מילים?!) ומצד שני, הוא מבטא בצורה די מדויקת את הלך הרוח הכללי במקום: “אין בעיה, הכל בסדר”.
  • כתבתי בפייסבוק על המפגש עם הקהל האוסטרלי שיש בו משהו מאופק כאשר הוא “קהל” ומשהו מאוד חם כאשר אתה נפגש איתם אחד-על-אחד או בהתכתבויות אלקטרוניות. ועדיין, ביום השני של הכנס, נדמה שהם התרגלו לסגנון הישראלי הקצת פרוע שלי שבהתחלה קצת הימם אותם והתוצאה היתה מפגש תרבותי מצחיק, בלתי אמצעי ומאוד חם. אגב, נפגשתי לשיחת אחד-על-אחד גם עם כמה ישראלים שיושבים בבריסביין דרך קבע. גם המפגש איתם היה פותח-עיניים ומעורר מחשבה ואני בטוח שהוא מהווה תחילתה של ידידות נפלאה.
  • אוסטרליה רחוקה מישראל, אין בכך ספק, והחשש מהטיסות הארוכות היה גדול. לא אחדש דבר כאשר אומר ש”קאת’י פסיפיק” היא חברת תעופה מצוינת ובכל זאת די מרשים לעבור חוויית טיסה אינטנסיבית שמורכבת מכמעט ארבע טיסות כמו-ניו-יורק (מבחינת האורך) שהן לא סיוט מוחלט. המושבים מרווחים, השירות מצוין ואדיב, מערכת הבידור במטוס מושלמת, האוכל טעים ושונה מטיסה לטיסה ומה שיש לו פוטנציאל להפוך לזוועה מתגלגלת הפך לחוויה סבירה ואף יותר מכך. נכון, זה אף פעם לא תענוג גדול לשבת במטוס כל כך הרבה שעות, ועדיין, לא ירדתי או עליתי על שום טיסה כשאני מקלל ומבחינתי זה חידוש עולמי.
  • אל הכנס הגעתי בשל קורא אחד של הגלוב, גלעד גרינבאום, שהיה אחראי על התוכן של הכנס. אחרי התכתבות קצרה בפייסבוק, כמה שיחות טלפון ומבלי שנפגשנו מעולם, סגרנו (בעזרתו האדיבה של דני שביט, מנכ”ל “סמל מרצים”), שאגיע לאוסטרליה. העבודה לפני הכנס ובכנס עצמו היתה אינטנסיבית אבל בזכותו של גלעד, היא היתה משעשעת, מלמדת ומאוד מספקת. אני כל כך לא מצטער שקיבלתי את ההצעה שלו ואם זה תלוי בי, אנחנו ניפגש בהזדמנויות רבות נוספות. כסף בא וגם הולך אבל העבודה עם אנשים שאתה אוהב ומעריך (גלעד וג’קי פלוס כמה חברים אוסטרלים חדשים), העבודה בסביבה תומכת, מפרגנת ומאתגרת שמוציאה ממך את המיטב וכלל לא מרגישה כמו עבודה, שווה, לפחות עבורי, הרבה כסף.
  • מהרבה בחינות ישראל היא חוויה טוטאלית. היא עוטפת אותך מכל כך הרבה כיוונים עד שאתה בטוח שישראל היא העולם. מספיקות חמש דקות מחוץ לישראל כדי להבין שהיא ממש לא העולם (שלושת נהגי המונית שפגשתי במהלך השבוע לא שמעו מעולם על מקום בשם “ישראל”, לא יודעים איזו שפה מדברים בה או מה זו “ירושלים”). אני כמובן לא מדבר על טיול בחו”ל שכולנו עברנו בפורמט כזה או אחר, אני מדבר על עבודה בחו”ל – מפגש עם סגנון, תרבות ודרך מחשבה אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים. בשנה הקרובה אנסה להקדיש יותר זמן ומשאבים למבט החוצה ולפיתוח פרויקטים ואתגרים שאינם בהכרח מקומיים. למעשה, כבר התחלתי. יהיה דיסקו.

טלי חרותי-סובר היא עיתונאית רצינית

אני עוצר לרגע את העיסוק בדברים שבאמת מעניינים אותי כדי לכתוב על דברים שפחות מעניינים אותי אבל מצחיקים אותי.

היום (21.3.2019) פרסם אביב הורביץ ממאקו, את הטור השבועי שלו “מי נגד מי” ובתוכו חשף סיפור מעניין על טלי חרותי-סובר, יקירת הגלוב, חברה קרובה של היו”ר ועיתונאית משכמה ומעלה.

מסתבר, שחרותי-סובר, שלפני חודשיים פרסמה טקסט מטונף ומטנף במיוחד על המכללה למנהל, העומד בראשה ובית הספר לתקשורת שבעבר שימשתי כדיקאן שלו, קיבלה בחלוף שלושה שבועות (כך רומז הורביץ) צ’ופר על הטקסט המטנף: קורס כמו-אקדמי שאותו היא מעבירה במסגרת הפרויקט הייחודי, Edge-Ucation, של המכללה למנהל. צירוף המקרים הזה לכד את תשומת לבו של הורביץ שביקש ממנה הסברים. ההסברים המלאים נמצאים בטקסט של הורביץ ומטעמי קיצור ושעמום, לא אביא אותם כאן.

באופן לא צפוי, חרות-סובר שרבבה גם את השם שלי לתגובתה כסוג של רמיזה עמומה. בהינתן שלאחר פרסום הטקסט הראשון שלה – זה שטינף על המכללה ועל בית הספר שלי – הפיצו כמה נשמות טובות ובכירות במכללה, שהמקור של חרותי-סובר הוא אני (באמת, כמה חמור צריך להיות בשביל לנסות ולמכור גללי שוורים שכאלו?), שמחתי לראות שכעת רומזת חרותי-סובר שאני הוא המקור של הורביץ. אני ממש הצב ב”צריף של תמרי” שנהג לומר “אני פה, אני שם, אני בכל מקום בעולם”.

בעוד שאני מוכן למחול על כבודי, אני סבור שחשוב שאגיב לרמיזות המכוערות של אביב הורביץ ביחס לחרותי-סובר. על זה אני לא מוכן לעבור בשתיקה.

אני מבקש לקבוע בצורה ברורה ובלי להותיר ספק אצל אף אחד: טלי חרותי-סובר היא לא מושחתת. לא! אם מישהו יגיד לי, שהיא מלמדת במכללה למנהל כדרך, אתם יודעים, קצת להשתיק אותה, אני אגיד לו “לא ולא!”. טלי חרותי-סובר היא אדם שהאתיקה היא נר לרגליו ואי אפשר להשתיק אותה בתמורה לכמה מאות שקלים בחודש. השתגעתם?!

מתוך הסרטון “טלי חרותי-סובר

לכולם ידוע שהיא שומרת הסף, המפקדת העליונה, המנהלת הראשית של האתיקה באקדמיה ובעיתונות הישראלית גם יחד. היא, שרודפת בכל פינה, בכל מזג אוויר ובכל תנאי אחרי הפרות אתיות חמורות של כל מיני מטפלים באספרגוס שמתחזים לדוקטורים, היא לא תמכור את עצמה ואת האתיקה המשובחת והידועה שלה, בשביל קורס במכללה למנהל, קורס שעל אף שהיא עצמה לא דוקטור, עשוי במקרים מסוימים להחליף קורסים שניתנים על ידי דוקטורים אמיתיים. לא ולא! אני לא מוכן לשמוע את זה!

על אף שאינני יכול להדגיש מספיק את אמונתי בפרקטיקות העיתונאיות של חרותי-סובר, אינני רוצה להאריך מדי ולכן אסכם ואומר: הטקסט של אביב הורביץ הוא טקסט קטנוני. הוא מציג עיתונאית רצינית, שפרסמה טקסט רציני, מתוחקר וממוסמך, שנשען על מקורות שעל אף שאין לזהותם, היא מזהה אותם, כעיתונאית מפוקפקת. האם אין לך בושה אביב הורביץ?

בטקסט שלו רומז הורביץ שחרותי-סובר, שהאשימה את אחד המוסדות הגדולים, הוותיקים והנחשבים בישראל כמוסד שסובל מ”צמצומים, ירידה בהישגים ומינויים תמוהים” קיבלה בחלוף שלושה שבועות בסך הכל להעביר קורס כמו-אקדמי והיא עשתה זאת בשמחה, ללא כל בעיה ובהתלהבות גדולה. יש גבול לרמיזות האלו. אי אפשר להסתובב בעולם ולהאשים בצורה מופקרת עיתונאית רצינית. קיימים צירופי מקרים ואם המקרים לא מצטרפים למקריות מקרית הרי שיש הסברים שמניחים את הדעת וטוב עשתה חרותי-סובר שהעמידה את הורביץ במקומו.

למרות תגובתה המשכנעת, אני בטוח שטלי חרותי-סובר תשתמש בכל הערוצים שעומדים לרשותה על מנת להבהיר להורביץ בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהיא, טלי חרוצי-סוסר, שהמוניטין שלה הולך לפניה בתוך מערכת דה-מרקר ומחוצה לה, לא תמכור את שמה הטוב, את יוקרתה, תדמיתה ועבודתה החשובה בשביל קורס. בייחוד במוסד שסובל מכל כך הרבה כשלים! באמת! בשביל קורס! במוסד כל כך בעייתי! באמת! כמה נמוך אפשר לרדת?!

אני קורא מכאן לאביב הורביץ להתנצל ואם מישהו מהקוראים יעז ללכלך בתגובות על טלי חרותי-סובר אני מודיע לכם: אמחק מיד את תגובתו. יש גבול!

וכעת, נחזור לשידורנו הרגילים.

תרבות ארגונית רעילה

בשבוע שעבר פרסמתי טקסט ב”העין השביעית” שעסק בפירמידת השחיתות שנבנתה מתחת לנתניהו, זו שמאפשרת לו להוציא אל הפועל את מעשיו. כאשר פרסמתי את הקישור לטקסט בחשבון הפייסבוק שלי, הקדמתי לטקסט את המשפט הבא:

יצא לי לעבוד בארגון שהשחיתות בו זרמה מלמעלה למטה. ראיתי כיצד בהדרגה נבנית פירמידה שעשויה מאנשים שמשתפים איתה פעולה: חלקם מרוויחים ממנה באופן אישי, חלקם אדישים לה, חלקם חוששים לעבודתם וחלקם כלל לא חוששים לעבודתם אבל הם מוגי לב מחורבנים, חסרי חוליות שבוגדים בשליחותם ובחבריהם.
החוויה הזו לימדה אותי שבשביל ששחיתות תעבוד, הרבה אנשים צריכים לעמוד מנגד או לשתף איתה פעולה ומה שנכון לארגון נכון גם למדינה.

באופן מפתיע, ההקדמה הזו עשתה קצת רעש וקיבלתי כמה פניות מאנשים (שכנראה) זיהו את עצמם בתוך הפסקה הקצרה הזו וניסו לגשש לאיזה ארגון התכוונתי. האמת היא שזה לא ממש משנה. במהלך הקריירה שלי עבדתי במספר לא מבוטל של חברות וארגונים – קטנים, בינוניים וגדולים – ויצא לי להיכנס, לייעץ, לסקר ולהכיר עשרות, אם לא מאות חברות וארגונים נוספים. כסוציולוג שמתעניין באנשים ובתרבות שהם מייצרים, רשמתי לעצמי לאורך השנים את המרכיבים שיוצרים את הקוקטייל האולטימטיבי לתרבות ארגונית רעילה.

“תרבות ארגונית” היא עניין חמקמק. היא מורכבת מהסביבה שנוצרת בארגון, סביבה שמבוססת על הערכים, ההתנהגויות, סוג העובדים שעובדים בארגון ולא פחות חשוב מכך, סוג המנהלים שהארגון מושך אליו וסגנון הניהול הייחודי שלהם. ביחד הם מייצרים תחושה רגשית ופיזית מובחנת שאפשר כמעט לגעת בה ובוודאי שאפשר להבחין בה – בין אם היא חיובית ובין אם היא רעילה.

ישנם אינסוף ספרים וטקסטים שמנסים לנסח את המתכון לתרבות ארגונית מנצחת אבל התרשמתי שיש פחות טקסטים שמתארים את המאפיינים של תרבות ארגונית רעילה. חשבתי שיהיה מעניין לציין כמה מהם.

1. הארגון מושך מנהלים השייכים למשולש המוות

תרבות ארגונית היא עניין אינטראקטיבי. תרבות ארגונית מסוימת מושכת מנהלים מסוימים והמנהלים האלו מייצרים בתורם תרבות ארגונית מסוימת. משום כך, קשה לפעמים לדעת מה קדם למה אבל מה שבטוח הוא שמנהלים המשתייכים למשולש המוות של אנשי הניהול, יעצימו ויחריפו תרבות ארגונית רעילה ולא יתקנו אותה. ב”משולש המוות” אני מתכוון למנהלים שמשתייכים לאחת משלוש הקטגוריות הבאות:

א. כלומניקים.
ב. מושחתים.
ג. חולי רוח.

ארגונים שלאורך זמן ובצורה קבועה, מושכים אל תוך השדרה הניהולית הבכירה שלהם מנהלים השייכים לאחת או יותר משלוש הקטגוריות האלו, הם ארגונים שבהגדרה הם ארגונים רעילים.

אם בזה לא די, בעוד שלרוב האנשים יש נטייה לבחור באנשים שדומים להם, במקרה של שלושת הטיפוסים האלו, הנטייה הזו חריפה במיוחד. התוצאה הרסנית: תוך זמן קצר יחסית, חולי הרוח, המושחתים והכלומניקים משתלטים על רוב עמדות הניהול הבכירות בארגון ויוצרים בו אווירה בלתי אפשרית. הוא שאמרתי: “משולש המוות”.

2. תמהיל של פחד

רוב ארגונים דומים למכונות שמבוססות על היררכיה וזה בסדר גמור. גם הארגונים השטוחים ביותר שאני מכיר, הם ארגונים שיש בהם סוג מסוים של היררכיה וזו מייצרת בתוכה יחסי כוח ופוליטיקה פנימית. כל אלו טבעיים לחלוטין אך בארגונים רעילים הם מתורגמים לפחד.

על אף שבדרך כלל הפחד של העובדים הוא ביחס לאלו שנמצאים מעליהם בהיררכיה הארגונית (מנהלים), לעתים הפחד מגיע גם מכיוונים אחרים: מלמטה (עובדים) ואפילו מהצדדים (עמיתים). הפחד יכול לנבוע מסיבות שונות: הפחד לומר משהו לא נכון, לעשות משהו לא נכון, להציע משהו לא נכון וכן הלאה. ה”לא נכון” הוא הרבה פעמים ערטילאי, מעורפל ולא ברור וההגדרה היחידה שלו היא משהו שלא ימצא חן בעיניי מי שמחזיק בכוח, משהו שיאיים עליו.

מהרגע שפחד הופך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הארגונית, היכולת של הארגון לפרוח, להתקדם ובעיקר להתמודד עם בעיות היסוד שלו (לכל ארגון יש כמה כאלו), צונחת בכמה סדרי גודל. אם בזה לא די, תרבות ארגונית שמבוססת על פחד מייצרת אווירה של מתח, תככנות, חשש בלתי פוסק מתקיעת סכין בגב (“זה הוא אשם!!”) ולכן חוסר אמון כרוני, כולם תוצרי הלוואי המוכרים ביותר של תרבות ארגונית רעילה.

3. אדישות הופכת לציניות

אני מכנה אדישות בשם “הסרטן הארגוני”. מהרגע שמאסה קריטית של עובדים בתוך הארגון מתחילים להרגיש בינם ובין עצמם שהם אדישים לגורלו של הארגון ולהצלחתו נזרע הזרע שיוביל לחורבנו ומהרגע שהעובדים מתחילים לדבר על האדישות הזו באופן גלוי, אתה יכול לדעת שהסרטן כבר לא צומח באופן סמוי ושקט אלא באופן גלוי ממש. בשלב הזה אנשים נשארים בארגון משתי סיבות עיקריות: הם שייכים לאחת מקטגוריות “משולש המוות” או שאין להם אלטרנטיבה טובה יותר.

אדישות היא אחד הסימפטומים הבולטים של תרבות ארגונית רעילה כיוון שהיא מצביעה על חוסר אמון בסיסי של העובדים ביכולת שלהם להשפיע על הכיוון של הארגון, על הביצועים שלו ועל ההצלחה שלו. ארגון מצליח הוא ארגון שלעובדים יש רגשות חמים כלפיו: אהבה, תשוקה, קנאה, תחרותיות – כולם רגשות שמספקים צבע ייחודי. הצבע הזה לא מתאים לכל אחד ועדיין, יש בו אנרגיה שדוחפת. אדישות היא רגש קר. היא לא מניעה אנשים לפעולה אלא דווקא עוצרת אותם, היא לא דוחפת אותם אלא דווקא בולמת אותם.

אדישות היא ההפך ממסירות וממוטיבציה והיא מייצרת חומר ממאיר נוסף, הרסני לא פחות: ציניות. האנשים האדישים ציניים כלפי עשייה, כל סוג של עשייה, ומשום כך הם חותרים תחתיה, מזלזלים בה, מגחכים כלפיה. האדישות שמתגלגלת לכדי ציניות הופכת למחלה ממארת שמכרסמת את הארגון מבפנים ולמרות שהיא מתפשטת באיטיות יחסית, בדומה לסרטן אמיתי היא יכולה להתפרץ ולהפוך לתכונת היסוד שמגדירה את האנרגיה הארגונית.

4. שליטה במקום העצמה

אנשים רבים רואים במקום העבודה שלהם הארכה של העצמי שלהם. הם מעוניינים להגשים את עצמם במקום העבודה שלהם, מבקשים להפגין את היכולות שלהם ורוצים לרכוש מיומנויות חדשות. המשמעות היא שארגון שרוצה לפתח תרבות ארגונית חיובית, צריך לא רק לתת לעובדים שלו חבל מספיק ארוך להתנסות, ואפילו להיכשל, הוא גם ובעיקר צריך לתת להם תחושה של Agency, תחושה שהם יכולים, מוזמנים ואפילו נדרשים לקבל החלטות באופן אוטונומי משום שסומכים עליהם.

ארגונים שיש בהם תרבות רעילה הם ארגונים שבהם ההנהלה מבהירה לעובדים שהם לא מוסמכים לקבל החלטות. תחת זאת, הם נדרשים לעבוד לפי פרוטוקולים ידועים ומוכתבים מראש. מסיבה זו, ארגונים שכאלו הם דכאנים וביורוקרטים בצורה קיצונית: לכל דבר יש נוהל והדרך היחידה לעשות דברים היא לעשות אותם “בהתאם לנוהל”.

כמובן שגם בארגונים כאלו יש צורך לקבל החלטות גדולות ואולם אלו נמסרות לקבוצה הולכת וקטנה של אנשים. המסר הארגוני שעובר במקרים האלו הוא: “אתם לא מספיק מוכשרים / יודעים / מבינים / חכמים / טובים כדי לקבל החלטות חשובות. השאירו את זה לנו”. זהו מסר רעיל שכן הוא חומר הבעירה שמניע את המנוע שמייצר עוד ועוד מהחומר שבסעיף 3.

5. שקרים כשיטת עבודה

אני סולד מהטענה שמקום העבודה שלך הוא “המשפחה שלך”. הוא לא. אבל בדומה לכל המשפחות גם לכל הארגונים, ללא יוצא מהכלל, יש סודות מלוכלכים קטנים. הבעיה מתחילה כאשר הסודות המלוכלכים הם לא קטנים, אלא נוגעים לליבת הפעילות של הארגון: למוצר שהוא מציע, להצעת הערך שהוא מפרסם, לאופן שבו הוא מתמודד עם חוקים ורגולציה.

לפני כשנה וחצי יצא לאור הספר Faster, Higher, Farther: How One of the World’s Largest Automakers Committed a Massive and Stunning Fraud. הזמנתי אותו מאמזון ואז בלעתי אותו בתוך כמה ימים. הספר עוסק במה שהתרחש בתוך חברת פולקסווגן כאשר זו רימתה את רשויות הרגולציה בארה”ב וטענה שהמכוניות שלה לא מזהמות, בשעה ששילבו בתוכן מנגנון שכל תפקידו היה לרמות את המכשירים שבודקים את רמת הזיהום שהמכוניות פולטות. הספר הזה עניין אותי כיוון שהוא מציג את התרבות של פולקסווגן שהיתה באגפים מסוימים שלה, מבוססת על שקרים.

קשה להחביא סודות גדולים ומשום כך קבוצה די גדולה של עובדים לוקחת באופן פעיל חלק בהסוואתם ותחזוקם בעוד קבוצה אחרת, גדולה לא פחות, מכירה אותם ושותקת. ארגון שלאורך זמן משקר את עצמו לדעת, מוכר שקרים החוצה ונמנע מלומר את האמת אפילו לעצמו על מנת שיוכל לטפל במשמעויות שלה, הוא ארגון שמייצר באופן קבוע תרבות רעילה שכמו מגדל קלפים תקרוס כאשר השקרים יחשפו. זה מה שקרה לפולקסווגן – זה מה שבדרך כלל קורה.

***

לתרבות ארגונית רעילה יש מרכיבים נוספים וכמו כל דבר בחיים, גם במקרה הזה, זה הכל עניין של מידה. יש ארגונים שסובלים מסעיף 2 או סעיף 5, אבל הם מצליחים, על פי רוב, להימלט משאר הסעיפים. מאידך, יש את אלו שלוגמים על בסיס יומיומי את הקוקטייל כולו.

כמובן שיש דוגמאות רבות לכל אחד מהסעיפים ואולי בהמשך אציג כמה מהן.
הן מרתקות.

חברה 5.0

לפני כחודש דיבר ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, בכינוס של הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. פסקה אחת מתוך הנאום שלו תפסה את תשומת הלב שלי. הנה היא:

In Society 5.0, it is no longer capital but data that connects and drives everything, helping to fill the gap between the rich and the less privileged. Services of medicine and education, from elementary to tertiary, will reach small villages in the Sub Saharan region. Girls who have given up going to school will see, beyond their own village, a wider horizon where the sky is the limit. Through AI, IoT and robotics, the data-driven Society 5.0 will bring about a new reality for urbanity. Our cities will be made much more livable for all sorts of people from all walks of life

הפסקה הזו מרתקת בעיניי שכן היא מציגה שילוב של כמה מהרעיונות הטכנו-חברתיים שהפכו לדומיננטיים כל כך בשיח המערבי, בייחוד האמריקאי, אבל כפי שניתן לראות – לא רק בו.

היא מבוססת על הרטוריקה הטכנולוגית המוכרת של מספרי הגרסאות: החברה שלנו היא לא “החברה האנושית” אלא גרסה מתקדמת של החברה האנושית – גרסה מספר 5. בגרסה הזו החברה לא תהיה מבוססת עוד על משאבים טבעיים (פחם, נפט, גז) ואפילו לא על משאבים אנושיים (יצירתיות, חדשנות) אלא על דאטה. כמובן שניתן לטעון שדאטה היא תוצר פעולתם של אנשים אבל במובן הזה ניתן לטעון שדאטה היא גם תוצר של משאבים טבעיים (בלי חשמל, המחשבים לא יעבדו וכן הלאה). עבור אבה, “דאטה” היא דבר שעומד בזכות עצמו, בפני עצמו; אובייקט.

כמו “חדשנות” או “יזמות” לפניה, דאטה היא קופסה שחורה שלא ברור מה היא מכילה, אבל שניתן להצביע עליה ולראות בה את מקור הגאולה והישועה של כולנו. משום כך דאטה יכולה לפתור בעיות חברתיות קלאסיות כמו עוני, אלימות, חינוך, אי-שוויון ועוד. אם רק נכניס דאטה לתמונה, הבעיות האלו ייפתרו ומשום כך, אנחנו זקוקים לעוד ועוד דאטה, לעוד אנשים, חברות וארגונים שיודעים לחלץ דאטה מכל דבר ואז לנתח אותו ואז להשתמש בו כדי לפתור בעיות חברתיות.

זהו אוטופיזם טכנולוגי קלאסי, כזה שמוכר עוד מאמצע המאה ה-19, במסגרתו פוליטיקאים, משוררים, ציירים ואנשי רוח חגגו את הקדמה הטכנולוגית וטענו שהיא תוביל לישועתם של בני האדם, לקץ. העוני, לשלום עולמי, לסוף המלחמות. מיותר לציין שבחלוף כמה עשרות שנים התרגשו עלינו שתי מלחמות עולם.

כמובן שלא הייתי רוצה לחזור אל המאה ה-14. כמובן שבטכנולוגיה יש יתרונות אדירים וזו תהיה טיפשות מוחלטת לוותר עליהם וממילא אני לא חושב שהטכנולוגיה היא האויב. ואולם הצהרות מהסוג של אבה, הצהרות שאין בהן טיפה של ביקורתיות וחשיבה על המחיר של הטכנולוגיה, הצהרות שרואות בטכנולוגיה סוג של תרופה שפותרת כל בעיה, שניתן לזרוק אותה על כל תחלואה אנושית והיא כבר תדע לתקן אותה, הן הצהרות פופוליסטיות וריקות, הצהרות שבפרספקטיבה היסטורית יביטו עליהן בגיחוך מוחלט.

אינני טוען שטכנולוגיה לא יכולה לפתור בעיות – כמובן שהיא יכולה – אבל טכנולוגיה היא לא תרופת קסם לכל מצוקה אנושית. עוד דאטה לא תעזור להוריד את אחוזי הגירושין בעולם, עוד דאטה לא תעזור לילד שהוריו מכים אותו, עוד דאטה היא לא תרופה לגזענות או לשנאת נשים עוד דאטה לא תעזור ללב השבור שלי כאשר החברה שלי עוזבת אותי. אם בזה לא די, גם במקומות שבהן דאטה עוזרת, יהיה מחיר שנשלם בעבור הדאטה הזו: מחיר כלכלי, חברתי, פסיכולוגי, תרבותי.

החוק הראשון של טכנולוגיה הוא: טכנולוגיה תמיד נותנת משהו ולוקחת משהו בחזרה.

דאטה אינה שונה.