אני מקשיב, בטח שאני מקשיב

השבוע החולף היה שבוע אינטנסיבי במיוחד וכלל פגישות ואירועים שכל מטרתם להכין את שנת הלימודים האקדמית שנפתחת מחר (היפ, היפ הוריי!). אחת הסוגיות שהועלתה באחד המפגשים נגעה לשאלת המסכים בכיתות: המחשבים הניידים, מחשבי הלוח, הטלפונים הסלולריים ובעיקר מה שעושים איתם רוב הסטודנטים – גולשים בפייסבוק.

הדיון סביב המסכים בכיתות – כן או לא ואיך – הוא דיון שמעסיק מוסדות אקדמיים בכל מקום בעולם. בצד האחד יש את אלו שטוענים שצריך לאסור על הכנסתם לכיתות ובצד השני יש את אלו שטוענים שצריך להשתמש בהם כחלק ממהלך השיעור הרגיל. ובאמצע מה? באמצע, כרגיל, ישנם 50 גוונים של אפור.

כחלק מהדיון שהתפתח הזכרתי טקסט בו נתקלתי ממש בימים האחרונים. הכותב שלו הוא אחד הכותבים האהובים עליי בתחום הדיגיטלי, קליי שירקי מאוניברסיטת NYU. שירקי טוען שבמשך שנים השתייך לקבוצה שראתה באביזרים הדיגיטליים חלק בלתי נפרד מהשיעור – ולו רק מפני שהוא מלמד את עולמות התוכן שנוגעים במכשירים האלו ובהשפעותיהם החברתיות והפוליטיות – ואולם באחרונה, כך כתב, החליט לעבור לקיצוניות השנייה.

השנה שיניתי את הגישה, ובמקום להמליץ לסטודנטים להניח בצד את המחשבים והטלפונים, אני דורש זאת מהם, כחלק מכללי הכיתה – הכלל היום הוא “להישאר ממוקדים”: אין מכשירים בכיתה, אלא אם יש מטלה שדורשת זאת”.

שירקי מסביר בצורה מפורטת מדוע החליט לשנות את הגישה שלו וצריך להודות שהוא די משכנע (הוא בדרך כלל די משכנע, זו אחת הסיבות שאני מחבב אותו). באופן אישי אני מודה שאני מתלבט. בבית הספר לתקשורת ישנם מרצים שנותנים הוראה חד-משמעית שלא להוציא מהתיק את הטלפון הסלולרי ובמידה והם רואים אותו, הם שולחים את הסטודנט החוצה. יש גם מרצים שהחליטו להשתמש בסלולרי כשחקן פעיל בשיעור ויש מרצים אחרים, שסובלים בשקט (כמוני), ומקווים בסתר ליבם שהעניין שהם מייצרים בשיעור יגבר על הפיתוי לבדוק מה התחדש בניוזפיד. העניין הוא ששירקי טוען שזה פשוט לא כוחות.

בשדה הקרב של הכיתה, זה אני נגד צבא מבריק ומצויד היטב (וזה כולל רבים מהסטודנטים שלי לשעבר, שמהווים חלק מחוד החנית של התעשיה הזו). למעצבים ולמפתחים יש את כל התמריצים ללכוד כמה שיותר מתשומת הלב של הסטודנטים שלי, בלי להתחשב במחויבות של הסטודנטים כלפיי או כלפי עצמם, מבחינת המשימות שעליהם לבצע… התעשייה מחויבת למלחמה על תשומת הלב של הסטודנטים שלי, ואם מדובר על מצב שבו אני ניצב מול פייסבוק ואפל, אני מפסיד.

הייתי שמח לשמוע מסטודנטים: קראו את הטקסט של שירקי וספרו לי, מה אתם חושבים על העניין הזה? האם אנחנו עושים לכם טובה כאשר אנחנו מאפשרים לכם להיכנס עם הטכנולוגיות האלו, שכל מטרתן הסחת דעת, לתוך סביבה שדורשת מכם תשומת לב, או שמא אנחנו דווקא פוגעים בכם? האם הייתם מעדיפים שהמרצים יאסרו על השימוש בהן ולו רק מפני שהשימוש של החברים שלכם בסלולרי או בניידים מפריע לכם (זו, אגב, אחת הטענות של שירקי).

הייתי שמח גם לשמוע ממרצים: מה העמדה שלכם ביחס לסוגיה הזו? כיצד אתם מתמודדים איתה? האם מצאתם פתרון שמצמצם את הנזק (ויש נזק, על זה אין מחלוקת) אך לא יוצר את התחושה שהאקדמיה מנותקת מהעולם שבו כולנו מחוברים כל הזמן – גם בשיעור?

נכתבו 41 תגובות לפוסט “אני מקשיב, בטח שאני מקשיב”

  1. יואב:

    הקשב האנושי הוא דבר חמקמק. אם אנשים לא רוצים להקשיב לך, הם גם יצירו פרחים במחברת, ולא תוכל לאסור זאת עליהם. לעומת זאת, אני יכול לחשוב על יותר מסיטואציה אחת שבמהלך השיעור התחלתי לחקור לעומק נקודה שעניינה אותי בדברי המרצה באמצעות האינטרנט. חוץ מזה, הרי הווי פי זמין כל הזמן, או שאתה פותח נקודה בעזרת הטלפון וגולש במחשב. תוכל לאסור על הסטודנטים שלך את המחשב?

  2. יובל:

    את נקודת המחשב גם אני לא פיצחתי. ממה שאני מבין מהטקסט של שירקי התשובה חיובית – הוא אוסר עליהם גם להכניס מחשבים, שאני מודה, זה מוזר לי.

  3. ניניר:

    ביקשת תגובה ממרצים. אני לא מרצה אבל אני מורה בתיכון. מבחינה פורמלית אסןר לתלמידים להוציא פלאפון בשיעור. כמובן שאי אפשר להקפיד על כך במאת האחוזים.
    לפני שנה כשהייתי בשנתי הראשונה כמורה יישמתי את הכלל מה שדרש מאבקים רבים מול התלמידים וכן עוגמת נפש רבה.
    היום בשנתי השניה אני יותר ליברלי ומבין שהפלאפון שם וקיים.
    רק לפעמים אננ אומר לתלמיד להכניס את הטלפון כי אני מודע לדברים הבאים:
    1.שאי אפשר להאבק בהם תמידית
    2.שקורה ששיעור משעמם, במיוחד בתיכון.
    3.שיש תלמידים שמסוגלים לעשות חלוקת קשב.
    4.שגם אני הייתי תלמיד ובשיעורים משעממים הייתי קורא עיתון.
    5.זה נותן אינדיקציה אם הדיעור מעניין או מי איבד אותי.
    6.הטכנולוגיה קיימת. גם מורים בהשתלמויות אני רואה יושבים עם פייסבוק פתוח. אז אם כך המורים, מה נליי על התלמידים?

  4. ישראל:

    הכותרת של שירקי היא Why I Just Asked My Students To Put Their Laptops Away, אז נראה לי שהוא די ברור לגבי מחשבים.

  5. .:

    דווקא לאסור מחשבים נראה לי מאוד הגיוני. לפחות מהנסיון האישי שלי, ההפנמה וההבנה בסיכום ביד במחברת עולות לאין שיעור על אלה המושגות מסיכום בלפטופ. ייתכן שזה מאוד שונה מאדם לאדם, ייתכן שלא. אם הייתי מרצה הייתי קודם כל אוסרת לפטופים ואחכ מתלבטת לגבי טלפונים.

  6. D! פה:

    לצערי מבלי לקרוא את הטקטס.

    בתור סטודנט – אני שמח שאצלנו דורשים שלא להוציא טלפונים בכיתה (הלוואי והיה דורשים גם לא להשתמש במחשבים אבל זה בלתי אפשרי היום – אנשים כבר לא יודעים לכתוב – ולפעמים בצדק מעדיפים לכתוב בצורה מסודרת על מעבד תמלילים)

    אני גם שמח שלא מקפידים על זה בצורה נוקשה. מרצה טוב (ותלמידים טובים שרוצים ללמוד) ימצאו את האיזון העדין בעצמם. או שסטודנט שחייב עכשיו לראות משהו במכשיר שלו יצא החוצה.

  7. קורא:

    כסטודנט במוסד אקדמי שבו הנוכחות (ככלל) אינה חובה והאחריות ללימוד החומר היא על הסטודנט – אני חושב שיש להטיל את מלוא האחריות ללימוד החומר ולהקשבה על הסטודנט. זה לא תפקידו של המרצה או תפקידה של המערכת להציל את הסטודנט מפני עצמו: ירצה, יקשיב; ירצה, לא יקשיב; כל עוד, כמובן, לא יפריע לאחרים (למשל, מובן מאליו שצריך לאסור על קולות של מקשים והודעות, וכן על דיבורים בכיתה). אני, למשל, לא משתמש בטלפון סלולרי בשיעור (מלבד מקרים חריגים ונדירים); אחרים משתמשים, ואם הם פוגעים בקשב שלהם, לדעתי זו אחריותם. אותו הדבר חל לגבי מחשבים (בהם יש המשתמשים גם כדי לסכם, או לברר נקודות במהלך השיעור). גישה אחרת היא לדעתי פטרנליזם (ולא “צנזורה”) ומטילה על המרצה אחריות שאין סיבה שיישא בה. מי שלא מקשיב בשיעור – או שהוא פוגע בעצמו, או שהוא ישלים את החומר בדרך אחרת, ואין זו אחריותו של המרצה. כל סטודנט צריך לקחת אחריות על בחירותיו ועל השלכותיהן.

    עם זאת, זה תלוי באופי השיעור. אם אופי השיעור באמת ובתמים דורש שיחה דו-כיוונית עם הסטודנטים, ויש שימוש נרחב בטלפונים הסלולריים שפוגע באופן ממשי ביותר בשיחה הזו – אז באמת ייתכן שהגיוני לאסור על טלפונים סלולריים באותו שיעור (כאשר שמים לב גם לשיקולים שהבאתי בפיסקה הקודמת). על כך כדאי שיחליט כל מרצה בנפרד, כאשר הוא שם לב לפגיעה בפועל שמתרחשת בשיעור, ולא בתחושתו הלא-נעימה לפיה לא מקשיבים לו. הדגש צריך להיות לא על הפגיעה בסטודנט מהשימוש בטלפון הסלולרי (זו אחריותו), אלא על הפגיעה הממשית ביכולת להעביר שיעור כמתוכנן – ולכן, לדעתי, מרבית הנימוקים המוצגים בטקסט שקישרת אליו (אך לא כולם) אינם קולעים למטרה, כי הם עוסקים בהשפעה על הסטודנט ולכן הם פטרנליסטיים. בשיעור פרונטלי שעיקרו הרצאה מטעם המרצה – אין צורך באיסור; בשיעור אינטראקטיבי יותר – ייתכן שיש בו צורך במקרים מסוימים. צריך גם לשים לב להבדלים שבין שיטת הלימוד האמריקאית (שעד כמה שאני מבין, שמה דגש בין היתר על השתתפות פעילה בשיעור) לבין שיטת הלימוד הישראלית, ולהבדלים בין תחומי לימוד לבין עצמם – הכלל לא יכול להיות גורף והוא תלוי באופי השיעור.

    למען הגילוי הנאות (או העדר הצורך בו): אני לא לומד בשום מוסד אקדמי שבו אתה מלמד או לימדת בעבר.

  8. קורא:

    צריך גם לשים לב להבדל בין האקדמיה לבית הספר. באקדמיה, הגישה שהצגתי יכולה לעבוד; בבית הספר, המצב שונה מסיבות רבות, והכלל הפורמלי הגורף הוא שאין להשתמש בהסחות דעת כלשהן.

  9. שרון:

    אני מלמד במעבדת מחשבים שיש הרבה התעסקות עם המחשב ועם האינטרנט במהלך השיעור, וגם אני התלבטתי בשאלה לקראת השנה החדשה. בעיקר לאור העובדה שהדבר מסיח את דעתם של היושבים לידך. אין לי בעיה שהסטודנט יתנתק, יש לי בעיה עם כך שמפריעים לסובבים אותך.
    אחרי שהעליתי את הקישור בפייסבוק – סטודנט שלמד אצלי כתב לי שחשוב לאפשר את הנושא – לאוכלוסיית מופרעי הקשב שיוכלו לעשות משהו עם עצמם בזמן שהם מקשיבים.

    בפתיחת השנה בכוונתי להציג להם את המאמר ולנהל שיחה בנושא.

    שתהיה שנה אקדמית מוצלחת

  10. kavod:

    מנסיוני סטודנטים משחקים בפלאפון יותר מאשר גולשים בפייסבוק. ויש כאלה(אני בינהם) ושהמשחק עוזר להתרכז. פרט לכך, כסטודנט סקרן השתמשתי בפלפאון לא פעם כדי לאמת או לחקור טענתם של המרצים. אני הייתי ממליץ להזכיר לתמלידים שזה אחריות שלהם ללמוד, ולא אחריות של המרצה, אבל לא מכריח אותם לפעול כמו שאתה אולי היית נוהג.

  11. אור:

    בתור סטודנטית לשעבר וגם בתור אדם שסתם מתבונן בסקרנות על השינויים נהיה מצב של חלוקת קשב קצת שונה: הקשב הוא הוא לפרק זמן קצר והוא מתחלק בין כמה דברים במקביל- הם לא רק בפייסבוק במקום בשיעור נגיד, הם בפייסבוק עונים להוא, מגיבים לכתבה הזו, מדברים עם חברה במקביל וקוראים מדורים שונים באתרי חדשות, בין לבין הם גם שלחו כמה וואטאפים ומצאו את האביזר שחיפשו כבר חודש באיביי. זה מה שמסתתר מאחורי אותם מסכים- מלא מלא פעולות ומעבר בין נושאים במקביל. אני מסכימה עם הטלפון הנייד אך המחשב תמיד יהיה שם. מרבית השיעורים (אני משערת לפי נסיוני) במוסדות בתי ספר וגם באקדמיה מועברים בשיטות קלאסיות שלדעתי אינן לוקחות בחש את ההשפעות של הטכנולוגיה עלינו לדוגמא -שיעור בא להעביר נושא מסויים, לשיעור מבחינת תוכן יש תחלה, אמצע, וסוף וברובם מתרכזים בנושא אחד או במהלך לימוד שהיה אופייני ועובד על הדור שמלמד והדורות לפניו. אז זהו שהזמן הזה זה זמן של שינויי- הטכנולוגיה משתנה ומשנה גם את ההתנהגות שלנו ואני רק משערת שגם את חלוקת הקשב. סטודנט היום גם יודע מתי הוא יכול להיות בנייד ומתי לא- אם השיעור גדוש בחומר מאתגר שעליו להקשיב אם לא יהיה לו קשה ללמוד לבד בבית הוא ברב המקרים ינסה להקשיב כדי להקל לו את הלמידה למבחן, אם מדובר בשיעור שהסטודנט קולט את ״הקטע״ של התוכן או שהתוכן לא מדבר אליו הוא ירשה לעצמו יותר לחלק את הקשב שלו גם למסך במקביל- כי קשה לו לחלק את הקשב שלו רק לאותו שיעור או רק לאותו מרצה וזה אגב גם לא קורה רק באקדמיה.
    פעם היינו מתכתבים על דף ומעבירים בסתר אחד לשני והיו מורות שבחרו לקחת את הפתק ולקרוא מול כולם והיו מורות שמעלימות עין. אבל היום כמו שאתה אומר יש למורים ולמרצים מלחמה בהרבה יותר קשה, ואי אפשר להילחם ברובים וטילים עם אבנים ומקלות. משום כך, כדי שיהיה למוסדות הלימוד פייר צ׳אנס הייתי מציעה (וזו רק דעתי אין לי תואר ולא עסקתי בהוראה או משהו) לנסות גם לרענן את מבנה השיעור (בשיעורים שמתאימים לכך) למבנה יותר דינאמי וכמה נושאים בשיעור אחד שבסוף מתחברים. הטלפון הנייד באמת לא נחוץ אבל המחשב תמיד יהיה שם ולכן השינוי צריך לבוא מכמה מקומות.

  12. אחת אחת:

    מידת העניין בדבריו של המרצה לאורך שיעור אינה אחידה. יש נקודות מרתקות ויש משעממות (ובהן הקשב נוטה להיסחף לדברים אחרים). גם הקשב של התלמידים אינו אחיד. בפכל אחת מנקודות השפל האלה היא שער בריחה למוחו של התלמיד. בשיעור רגיל, שאין בו גירויים מסכיים מכל סוג (כמו בתקופה שבה הייתי סטודנטית), הקשב נודד לזמן קצר ונאסף בחזרה אל המרצה. בשיעור שיש בו גישה לעולם המופלא והמרתק שעל המסך, הסיכוי שהקשב ייאסף בחזרה אל המרצה פוחת בהרבה – וכפי שקורה לי גם בקולנוע, אם מישהו מתעסק במסך לידי, זה גורע מאוד מיכולתי כמופרעת קשב להתרכז במה שקורה בכיתה. לשמחתי, כשלמדתי פשוט לא היו סמארטפונים, ולפטופים היו משהו שתלמיד או שניים הביאו, נטולי גלישה סלולרית, כך שהם לא היו הסחת דעת גדולה כיוון שהציגו רק מסך של מעבד תמלילים.

    ברור לי שבכיתה מלאת מסכים לא הייתי מצליחה להתרכז כלל – אנסה להסביר זאת כמופרעת קשב: למעשה זו לא רק ההסחה הוויזואלית שהם יוצרים, יש גם עניין כזה של קשב כיתתי, אנרגיה שמצטברת מהקבוצה – בשיעור מעניין האנרגיה של הקשב מתרכזת כולה בכיתה מקדימה, במרצה, וקל יותר למי שאיבד את הקשב לחזור ולהתחבר אליו. בשיעור שבו הקשב מקוטע וכל אחד שקוע במסך שלו, קשה יותר לאסוף את הקשב קדימה אל המרצה, כי יש הרבה זרמים של עניין שמתפצלים לכיוונים שונים, אני חושבת שפעם קראו לתופעה הזאת ״אווירה של לימוד״.

  13. יניב:

    אני חושב שמשהו חסר בשאלה שלך.

    לדעתי אתה אמור להצהיר – מטרתי היא X Y Z
    האם אתם, בתור סטונדטים בהווה או בעבר, חושבים שאיסור על מחשב נייד או סלולרי יביא אותי אל מטרתי?

    האם מטרתך היא העברת החומר הספציפי של השיעור?
    האם מטרתך הרחבת האופקים?
    ליצור סקרנות?
    לתת “כלים לחיים”?

    בכל זאת, אתן את השורה התחתונה לפי הניחוש שלי בנוגע לשאלה שלך –
    מחשב נייד – כן. כי מי שבא באמת ללמוד יפיק ממנו את מה שצריך.
    סלולרי – לא.

    1. למדתי באוניברסיטה הפתוחה, בעיקר במרכזי לימוד שהם תיכונים, מה שאומר שלא היה אינטרנט אלחוטי ברוב המקרים. המחשב הנייד שלי איפשר לשמור על רמת ריכוז יותר גבוהה – היה לי תמריץ להישאר עירני כדי ליצור סיכום איכותי של הקורס. בשאר הזמן, ברגעים המתים של מפגש ההנחיה, הייתי משחק hearts רק כאלטרנטיבה למצב שבו אני נרדם.
    (החלק המשעשע היה שמישהי בקורס שלי סירבה לקחת ממני סיכום של הקורס, שהיה באמת מושקע.
    רק בגלל שלדעתה רק שיחקתי במחשב במשך כל הקורס. אפילו לא טרחה לראות את המסמך לפני כן).

    אנשים בוגרים שבאים כדי לרכוש ידע, יעשו את מה שנדרש עם המחשב הנייד כדי שיקבלו השכלה (תמורה לכספם).

    2. סמארטפון הוא מכשיר שלדעתי בכל צורה, פסול לשימוש בשיעורים. זו מכונת בידור בלבד שנועדה לשמש אלטרנטיבה למציאות שבה האדם נמצא פיזית באותו רגע.

  14. שירלי קנטור:

    אני מסכימה עם שירקי – כסטודנטית וכמרצה אורחת בקורסים שונים הקשורים לאחריות חברתית.
    בודדים המרצים שיכולים להתחרות באיכויות הפתייניות של המדיה הדיגיטלית, ואני גם לא חושבת שהם צריכים להתחרות. הייתי שמחה אם כל המרצים שלי יהיו מרתקים, אבל דווקא מול אלה שאינם מרתקים – אני נדרשת לגייס תעצומות קשב, ולא לברוח למסך.
    המסמר האחרון בארון של האפשרות להתיר שימוש במסכים, מבחינתי, הוא המחקר שמצא כי מסכים של שכנים מפריעים ליכולת הריכוז של מי שלא מתרכז במסך משלו (אפקט העישון הפאסיבי, כפי ששירקי כינה זאת).
    העניין הוא שאנחנו הופכים ליותר ויותר טכנולוגיים ודיגיטליים בשימושי היום-יום (וזו מגמה מבורכת על פי רוב), ואני חוששת שדי אנכרוניסטי, טפשי ולא ריאלי להילחם נגד ההתפתחות הטכנולוגית. אבל איזה פתרון חכם יש למצב הזה?
    ואל מול כל האתגרים האלה – מאחלת למרצים ולסטודנטים שנת לימודים פוריה ומוצלחת.

  15. אמ; לק:

    מגיבים יקרים, לא כל תגובה חייבת להיות ארוכה כמגילה.

  16. מסנכרן:

    אנשים משלמים אלפי שקלים בשביל להיות בשיעורים, הם הלקוחות שלך, תן להם לעשות מה שהם רוצים כל עוד הם לא מפריעים לאנשים אחרים – ואם הם מפריעים, חכה לקבל פידבק מאלו שמפריעים להם.

    לא נמאס לאנשים לכפות את הסביבה האידיאלית המדומיינת שלהם על אנשים אחרים?

  17. יובל:

    שירלי (14): זו בדיוק הדילמה.

    אמ;לק (15:) צר לי, אבל הגעת למקום הלא נכון 🙂

    מסנכרון (16): יש לך את זה ביותר פשטני?

  18. שחר לוי:

    בתואר הראשון דבקתי במחברות ועטים. לא מחשב, והפלאפונים לא היו מספיק חכמים אז בשביל באמת להסיח את הדעת.
    בתואר השני באתי עם לאפטופ לשיעורים.

    בתואר הראשון למדתי הרבה, בתואר השני לא למדתי כלום (טוב, חוץ מבכמה שיעורים של מרצים ממש טובים)

  19. יותם:

    כסטודנט, אני מאמין שבאופן עקרוני, לא צריך לאסור על אנשים לפתוח טלפונים בהרצאה. בסופו של דבר, זאת האחריות של התלמידים להקשיב וללמוד, וההתערבות החיצונית מיותרת.
    באופן אישי, לפעמים אני מציץ בהודעות באמצע שיעור, אבל כמעט אף פעם לא הגעתי למצב שבו אני ממש גולש בפייסבוק או באתרי חדשות. מי שרוצה – שיהיה לו בכיף. הרי, גם בכנסים ובהרצאות חוץ, לפעמים אנשים מסתכלים בסמארטפון.
    יוצא מן הכלל ברור אחד, הוא אם זה מסיח את דעת המרצה או פוגם באיכות השיעור (ואז, כמובן שזכותו לבקש שיפסיקו).

  20. גיל:

    בתור מרצה אני מאפשר להשתמש במחשבים בקורסים לתואר ראשון כי באמת חלק מהסטודנטים משתמשים בו כדי לכתוב סיכומים. מה שכן, אני משתדל לא להרצות כל השיעור ולעשות שיעור אינטרקטיבי שבו הסטודנטים חייבים להיות פעילים ולשתף פעולה עם חבריהם מה שמוריד את השימוש במחשבים. לפעמים יש גם כל מיני שאלות שצצות שסטודנט זריז יכול לבדוק באינטרנט אבל בהכללה, לדעתי זו בעייה שלהם לא שלי. נכון שזה קצת מציק לראות סטודנטים מצחקקקים ממשהו במחשב אבל לרוב זה לא מפריע. בסמינרים ושיעורים לתארים מתקדמים אני לא מאפשר שימוש במחשבים כי הם מתבססים בעיקר על דיונים.

  21. אסף:

    יש את הקלישאה הזו שאומרת שאם המרצה מספיק מעניין, הסטודנטים יהיו בקשב מלא; אבל בפועל זה עובד רק חלקית, אם בכלל, בגלל שהחיים האישיים (החברתיים) של הסטודנטים נכנסו עמוק לתוך סדר העדיפויות הכולל שלהם – לתוך הלימודים, לתוך העבודה, וכו’. אני הייתי עושה את זה בתור ניסיון או אתגר – לבקש לפחות לחלק מהשיעורים לנתק את המחשב ואת הטלפון. אפילו לשים את התיקים בכניסה לכיתה, כך שלא תהיה גישה לכך. זה לא להילחם נגד הטכנולוגיה או הקידמה. פשוט, מאחר ועבורם כל כך אי אפשר בלי זה, כדאי פעם אחת לראות איך יצירתיות תנבע כשיד אחת (או שתיים) קשורה מאחורי הגב.

    יובל ניסח את זה טוב ממני פה .

  22. אלעד:

    אני מרצה כבר כשש שנים בארה”ב. הסילבוס שלי ארוך, בערך ארבעה עמודים, ויש בו עמוד אחד של עשה ובעיקר אל תעשה. אחד האיסורים הוא על שימוש באלקטרוניקה שלא למטרות השיעור. אבל אני לא אוכף את האיסור הזה, כי זו מלחמה בטחנות רוח ואני יותר מדי עסוק בללמד מכדי להיות דון קישוט.
    הנקודה היא, שאת האחריות על הלימודים שלהם אני מטיל על הסטודנטים. כל הסילבוס מתאר עד כמה האחריות עליהם. ובשלב מסוים במהלך הסמסטר הם מבינים את זה, ברובם, וההתעסקות שלהם בדברים אחרים פוחתת.
    כמובן, גם שימוש בהומור אחת ל… עוזרת להשגת האפקט הזה. אנחנו המרצים צריכים להבין שאי אפשר לצפות מסטודנטים להיות מרוכזים מאה אחוז מהזמן בשיעור, אבל אנחנו יכולים לעזור להם להיות מרוכזים רוב הזמן בשיעור, יותר על ידי משיכה לחומר מאשר על ידי דחיפה ואיסורים מדברים אחרים.
    יש לי עכשיו כיתה די קשה, שזה הקורס הרביעי או החמישי, שאני מלמד את אותה קבוצה של סטודנטים, ודווקא עכשיו אני מרגיש שהצלחתי לחדור את ההגנות שלהם. השיעורים הם תענוג עכשיו.

  23. משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    כאחת שכותבת עם דף ועט, אני יכולה להגיד שסטודנטים רבים מביטים עלי בקנאה ואומרים “הלוואי ויכולתי גם”. פעם אחר פעם הם אומרים שהמחשב מסיח את דעתם מהשיעור, פוגע להם בלימודים, ושאם, כמוני, הם היו מסרבים להגיע עם המחשב הנייד ללימודים, כנראה שגם להם היה ממוצע ציונים של 90+.

    את אותו הדבר אני שומעת על בסיס כמעט יומי, כשאנשים רואים את הטלפון שלי. הו, הקינאה שאוכלת אותם כשהם מבינים שאני לא זמינה במיילים, שהפייסבוק לא מעניין אותי וכשאני לא מול מחשב של ממש, אני פשוט עושה דברים רגילים כמו לשקוע במחשבות או להסתכל מסביב.

    מצד שני – הם יכולים. סטודנים הם לא תלמידי תיכון חסרי אחריות. הם אנשים בוגרים, ששילמו הרבה (מאוד) כסף עבור הזכות לשבת הכיתה, להגיש עבודות ולהיבחן. הם בחרו לעצור את החיים שלהם למשך שלוש שנים כדי לחיות בתוך בועה אקדמית שאמורה לעודד אותם לחשוב ולהבין דברים לבד.
    להתייחס אליהם כמו ילדי תיכון סוררים – להחרים את הטלפון ושההורים יבוא לקחת אותו או להוציא אותם מהכיתה – זה לא עובד ככה.

    בתחילת הסמסטר אפשר יחד עם קריאת הסילבוס המסורתית להוסיף הערה אישית, שראוי ורצוי להימנע מדברים שפוגעים בהם. מי שיבחר להקישב, הרי זה משובח. ומי שיבחר במחשב – נותר רק לקוות בשבילם שאחד מהמסכמים הקבועים יחלוק את החומרים (כמובן, בהנחה שאותם מסכמים מקלידים, ולא כותבים)

  24. רותם:

    כסטודנטית אני מאלה שדבקו בשיטה האנלוגית, וכתבתי את כל התואר שלי על גבי דפי A4 (ועל כך אני מבקשת את סליחת אלוהי יערות הגשם..). לעומת רבים מחברי ללימודים, אני מצאתי את הלימודים מרתקים וממרביתם המוחלט של הקורסים נהניתי מאוד. אומנם ייתכן שזה נבע מכך שבאתי ללימודים מלכתחילה עם רצון חד משמעי להפיק ממנו את המיטב, אך כיוון שפעם או פעמיים יצא לי להשתמש בסמארטפון או במחשב של חבר בזמן השיעור, אני חייבת לומר כי חד וחלק- אם היה אסור להביא את המחשבים לכיתות, סוג התלמידים שהיה יוצא מהתואר היה אחר לגמרי.
    היה פה מי שאמר כי האחריות היא של התלמיד, או בנימה אחרת- הלקוח תמיד צודק. ייתכן וזה נכון, ובעולם ליברלי ופוסט מודרני כמו שלנו, אולי באמת ראוי שלאינדיבידואל תהיה הבחירה החופשית כיצד לנהוג עם המשאבים שהעולם מספק לו. אך אם המטרה של הלימודים האקדמאים היא יותר מסימון וי והתנהלות כנותן שירות, אלא מקום להפריית הדורות הבאים, העשרה ויצירת ידע חדש, האם באמת הויתור הזה למען הבחירה האינדיבידואלית הוא הנכון ביותר? האם ניתן לסמוך על הסטודנטים הצעירים שיקבלו את ההחלטה הנכונה עבורם לעתיד, אם נותנים להם גם את קבלת ההחלטה לגבי הדרך בה יקבלו את ההחלטה הנכונה הזו? האם המוסד האקדמי נטול כל אחריות בעניין הזה ?
    ומה לגבי משמעת ? אמנם זה לא צבא או תיכון, אך החלטה קטנה כזו, יכולה ליצור רוח אחרת לגמרי במוסד האקדמי. אם הנורמה הייתה שאסור להיות עם מחשב נייד בשיעור, הסטודנטים היו יודעים שלא מדובר בשכונה או בית ספר, אלא במוסד שלוקח את עצמו ברצינות, ושאכפת לו מהסטודנט באמת, והוא לא מעוניין רק להוציא ממנו כסף. מרביתן של הפרעות המשמעת בכיתות, ובכלל המירמור הסטודנטיאלי נובע מכך שהרבה פעמים הסטודנט מרגיש שהמוסד לא מתייחס אליו ברצינות. גבולות זה לא תמיד דבר שלילי, כל הורה יכול לומר זאת.
    הטיעון של השימוש במחשב לצרכי השיעור כמעט ואינו קיים, כיוון שאחוז הפעמים שהסטודנט משתמש במחשב האישי בזמן השיעור במטרה להעשיר את השיעור שואף לאפס. מניסיון, במקרה הטוב זה הקלדה עיוורת או תמלול של דברי המרצה, ובמקרה הרע- שיטוט ברשתות חברתיות והעברת הזמן, תוך הסחת הדעת של הסטודנטים שבסביבה. אם מבטלים את קיום המחשב בכיתות, הסטודנט שכבר נמצא בכיתה באמת יקשיב לנאמר, וכשיכתוב במחברת, יבחר להבין ולסכם את הנאמר, ולא לכתוב הכל כמו תוכי (אם הוא רוצה לצאת בלי נמק ביד).
    הבחירה החופשית של כל סטודנט באקדמיה יכולה להימשך בהחלטות כמו האם להאזין למרצה או האם בכלל להגיע לשיעור. אבל מניעה של מחשבים בשיעור לא רק שתגדיל את מספר המאזינים למרצה, שטרח והכין שיעור, היא גם תסייע לאלו שבאו להקשיב באמת מלכתחילה, כיוון שקשב של סטודנטים נוספים יגדיל את שוק הדעות בכיתה, יעשיר את הדיון ויפחית הפרעות שנובעות מהסחת דעת. ומבחינת הסטודנט עצמו, שמחשבו האישי “נגזל ממנו”? הוא אומנם מקבל נקודת פתיחה שהוא לא ציפה לה, אבל מכאן הוא יכול רק לעוף גבוה יותר, או במקרה הרע, להישאר באותו המקום, ולהתעסק עם המחשב כשיגיע הביתה בסוף היום.
    טכנולוגיות משופרות הן דבר יפה וטבעי, אך מגיע הזמן והמקום בו צריך לדעת לומר “עד כאן”. אנחנו הופכים לרובוטים טכנולוגיים יותר ויותר מידי יום, כמעט בכל מקום וזמן. מוסד אקדמי אחראי צריך לדעת לא רק איך להשתמש בכך, אלא גם איך להתנגד לכך לטובת הסטודנטים, ובעצם לטובת כולנו.

  25. מרצה זוטר:

    אני מרצה בקורס הכנה לבחינות לשכת עורכי הדין ברוב המכללות בארץ המלמדות משפטים. אני לא מגביל (וממילא כנראה לא יכול להגביל) הכנסת מסכים להרצאה.
    רוב התגובות כאן מניחות שהגלישה מסיחת-הדעת הינה לאתרים שאינם קשורים בנושא ההרצאה (פייסבוק ושות’), ושאם הסטודנט גולש לאתר העוסק בנושא ההרצאה, הוא ראוי לשבח כמי שדווקא מעשיר את ידיעותיו. אני רוצה להציג פן אחר.
    ההרצאות שלי מאוד ממוקדות-תוצאה עבור הסטודנט – הצלחה בבחינות הלשכה המאיימות. אני לא מאמין שמישהו גולש בפייסבוק ודומיו – קהל היעד שלי לחוץ מדי בשביל לזלזל. הבעיה שלי היא דוקא באלה שתוך כדי ההרצאה “בודקים אותי”.
    אני לא מאוים מכך – אני מספיק שולט בחומר ובטוח בעצמי. אבל, בחומר מורכב כמו שלי (כמו כל חומר אקדמי), עם דקויות, כללים ויוצאים מן הכלל (וחריגים מהיוצאים מן הכלל), יש סכנה שהסטודנט-הגולש “ינעל” על איזה פרט איזוטרי, או כזה שלא כלול בחומר (במקרה שלי – כי אינו מופיע בבחינה), או סתם כזה שעדיין לא הגעתי אליו – ויאבד אותי בנתיים.
    אני מניח שגם הסטודנט הסקרן והמשקיען שבודק תוך כדי השיעור מי זה הקרל מארקס הזה שד”ר דרור מזכיר כל הזמן, מפסיד בינתיים מידע חשוב, שכנראה לא יחזור. האתגר הוא איך לא מדכאים את הסקרנות והרצון לחקור הלאה, בלי להשתיק בנתיים עבור אותו סטודנט את ערוץ המרצה (כן, הסטודנט יכול לרשום בצד ולבדוק אחרי השיעור, אבל הסיכוי לכך לא גבוה).

  26. בלהה:

    אני שמחה שהעלית לאור את הבעיה של התנגשות בין העולמות. לדעתי כמורה לשעבר בתיכון, מעט מאד תלמידים וסטודנטים עומדים בפיתוי של גלישה בעת שעור. זו קודם כל תכונה אנושית, תוסיף לה את העדר היכולת אצל רובם לדחות סיפוקים, תוסיף את העדר היכולת אצל רובם למקד תשומת לב, תוסיף לכך את הפרעות הקשב והריכוז, תוסיף לכך את הגישה של מגיע לי, תוסיף לכך את שלל הסיבות המגוונות שידועות לכולם.
    מדברים על העדר גבולות והצבת גבולות ,אז מדברים ומעט מאד עושים.
    קיימת התנגשות נוספת שהמורה/מרצה אינו רוצה להראות כדינוזאור שמרני ואז הוא נוטה לחשוב כי שימוש בטכנולוגיה יהפוך אותו ל”היפ”. בתכלס מרצה טוב ומעניין אשר מתאמץ ובונה שעור מדויק עם אמצעים טכנולוגיים יגיע לתוצאה טובה לה הוא שואף.
    שורה תחתונה אני בעד הגבלת כניסת הטכנולוגיה לשעורים פרט לאלה אשר יש להם את ההקלות המתאימות.
    שנה אקדמית מוצלחת, שמחה ומהנה.

  27. תמיר מנצור-כרמל:

    יובל, אני מציע לך לקרוא את דבריו של פרופ’ אמיל פלוטוראק שאוסר על תלמידיו להשתמש בטלפונים בכיתה. הוא מיישם טכניקה שפיתח כדי להרחיב בהדרגה את טווח הקשב שלהם.

    שווה קריאה.
    http://issuu.com/asat-site/docs/1205factorr/9

  28. איתי מ.:

    אצלי המחשב הנייד הוא הסיבה היחידה שאני מצליח להחזיק מעמד בשיעור. אני דיי משתדל שלא להסיח את דעתי בדברים שלא קשורים, ולהתרכז בלסכם כמיטב יכולתי את הנקודות החשובות.

    כאחד שמאוד קשה לו לשמור על רצף חשיבה לינארי אני מוצא את עצמי לא מסוגל להבין מה לעזאזל ניסיתי לסכם כשזה רשום במחברת. אני לא מצליח להתרכז בשיעור, כי כתיבה דורשת ממני יותר מדי אנרגיות כדי שהמלל יהיה קריא במידה כזאת או אחרת, ובכלל, אני פשוט לא מסוגל לוותר על האפשרות לערוך את הטקסט בהעתק-הדבק.

    סטודנטים צריכים להיות בעלי משמעת עצמית מסוימת. הם לא תלמידים בבית ספר. אם הם לא מסוגלים להביא את עצמם להקשיב בשיעור זאת בעיה שלהם, והם יצטרכו להתגבר עליה לקראת המבחנים. כמוסד אקדמי שמיועד לאנשים בוגרים, אין שום סיבה שהמרצה יתנהג כגננת.

  29. משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    היה לי מורה בתיכון שהיה לו כלל אחד בלבד להתנהגות בכיתה: לא להרעיש ולהפריע לאחרים. מבחינתו אתה יכול להוציא אבטיח ולחתוך בכיתה ולאכול כל זמן שזה לא יעלה גיחוכים מסביב. אתה רוצה או לא רוצה להקשיב זה עניינך. הייתה לי תקופה לא קטנה שהרציתי באוניברסיטה בקורסים בהנדסת חשמל. זה בדיוק מה שאמרתי להם. רוצים להקשיב לא רוצים להקשיב זאת החלטה שלכם. לעשות שיעורי בית או לא בחירה חופשית שלכם. הבחינה בחומר פתוח אבל אני לא מוריד את רמת הבחינה גם אם זה אומר להכשיל את 40 אחוז מהכיתה. מההתחלה זה עבד יופי וסטודנטים היו מקשיבים בכל זאת. רמת הבחינה הקשה עשתה את שלה והשמועה עברה מפה לאוזן וסטודנטים יודעים שאצלי לומדים או לא עוברים. לעבור על בחינות קודמות לא עוזר כי החומר פתוח מה שאומר המוצא היחידי הוא ללמוד בכיתה או לצלם חומר ממישהו שהיה בכיתה. כשרמת הלימוד גבוהה באופן טבעי גם מתפתחים דיונים מרתקים בכיתה על החומר שמחכימים גם את המרצה וגם מעלים את רמת העיניים של הכיתה כולה. לא פעם נקבעה לי הרצאה לשעה לא נוחה והאולם היה מלא מפה אל פה למרות שיש מרצים אחרים לקורס.

    הבעיה שהתעוררה לא הייתה מהצד הטכנולוגי – הסחות דעת תמיד היו, אלא בשינוי של האוניברסיטאות ביחס לתלמידים. במקום עושר אינטלקטואלי המטרה הפכה להיות שיווק ושלתלמיד יהיה כיף לבוא למוסד שלנו. בחינות קשות זה לא כיף גם אם זה בא במחיר של היצירתיות שהיא משאת נפשם של כל מוסד אקדמאי וחברת היי טק ממוצעת. כשאין לתלמיד מוטיבציה ללמוד מעבר לתשוקה לידע, הסחות דעת יכולות בקלות ללכוד את תשומת ליבו…בעצם אני נזכר שגם ליובל הייתה תלונה על אותו דבר בדיוק. משהו שקשור לבין תחומי

  30. יובל:

    משתמש אנונימי (איזו הפתעה): הבעיה של הסחת דעת, טכנולוגיה ואקדמיה היא בעיה שבה מתלבטת כל אקדמיה בעולם המערבי. חיפוש קצר יעלה מאות, אם לא אלפי טקסטים שעוסקים בבעיה, במניעים שלה, בפתרונות האפשריים שלה, בגישות פדגוגיות שונות להתמודדות איתה וכן הלאה.
    הניסיון לפענח את הבעיה באמצעות משתנה אחד (שיווק) הוא ניסיון עקר ושטחי. הניסיון לרמוז כאילו “האשמה” מונחת לפתחם של המוסדות הוא שגוי מהיסוד; השפעתה של הטכנולוגיה לא קשורה לרמת העומק או השטחיות של המוסדות אלא למציאות דיגיטלית דינאמית ומתפתחת, לסגנון חיים, לשינויים דוריים ועוד. לבסוף, הניסיון המגושם שלך שרומז כאילו הטקסט שלי (שעסק בבינתחומי באופן עקיף לגמרי, אבל עזוב, למה שתקרא), קשור באיזושהי דרך או אופן לעניין שעליו כתבתי בפוסט הזה, מעיד בעיקר עליך.

  31. יובל:

    תמיר מנצור-כרמל (27): מעניין. תודה רבה על ההפנייה!

  32. משתמש אנונימי(מזוהה):

    יובל, המשפט האחרון עם הבינתחומי היה בדיחה כי אם זכור לי זה בדיוק מה שעצבן אותך באזכור של דבריך בתקשורת. כנראה הסמיילי היה רק אצלי בראש. לא שיטחתי את הבעיה לכדי משתנה אחד אלא התייחסתי למשתנה הרלוונטי לבעיה שהצגתי והיא שבמקום שהאוניבר ביטה תהיה מוקד משיכה לצמאים לידע הפכה להיות משרתת של הסטודנטים גם במחיר של יוקרה ובינוניות …אם תרצה תקרא לזה מודל לינארי…הניסיון המגושם היה כי אני זוכר את הטקסט שלך במעורפל ואת התחושות שהוא העלה בי במדויק… אם פגעתי ברגושתיך, מצטער…לגבי המגושמות, אני לא בדיוק איש של מילים… אני יותר בקטע של משוואות…בהצלחה עם הדיקאנות. בלי ציניות

  33. נחי:

    אולי מאוחר מידי, אבל בכל זאת, למרות שאני לא בר-סמכא גדול בעניין (עשיתי עבודה קטנה באיזה קורס, אפילו לא ברמה של סמינריון):
    לא יודע מה אתה מלמד, אבל בקורסי ענק (יותר מ-100 סטודנטים יושבים בשורות) לדרוש מסטודנטים להפנות את כל הקשב שלהם למרצה זה בלתי-אפשרי כלפי מי שלא תפס מקום בשלוש השורות הראשונות, ולא היה אף-פעם. מצד שני כשסטודנטים יושבים בשורות, ההפרעה לסביבה גדלה (לצד הסטודנט ומאחוריו). לכן אם הייתי צריך להעביר קורס ענק הייתי מבקש ממי שיושב בשלוש השורות הראשונות לא לגלוש בשיעור ומנסה לשים לב שזה אכן קורה, אבל לא מקפיד מידי. בכל אופן יש מגמה להפוך הרצאות המוניות למתוקשבות, מה שיבטל את הבעיה.
    בקורסים קטנים – מצד אחד בדר”כ יושבים בקורסים האלה במעגל או במלבן, לכן ההפרעה לשכנים קטנה יותר. בנוסף, בדר”כ עצם מיעוט המשתתפים אמור ליצור תחושת אחריות גדולה יותר אצל כל סטודנט, בוודאי בקורסים לתארים מתקדמים (שאלו הקורסים בהם יש הרצאות בקבוצות קטנות ולא רק תרגולים), בהם הסטודנטים אחראים יותר ובוגרים יותר, אז הבעיה קטנה יותר. מצד שני, גם בתארים מתקדמים, עדיין יש כאלה שהפיתוי לפייסבוק חזק מידי בשבילם ולמרות שהם יודעים שהם מפסידים מזה, הם נופלים. חוץ מזה, בקורסים קטנים מה שהוגדר למעלה כ”אווירה לימודית” היא קריטית להצלחת הקורס, וסטודנטים גולשים יוצרים “איים של ניתוק” וגם מחסירים מהכלל את תרומתם לדיון, ויש להם מה לתרום.
    לכן בקורסים כאלה, הייתי נוקט בגישת ביניים – הגדרה של אחת ממטרות הקורס כ”פיתוח יכולת המיקוד המחקרית” או משהו כזה שלא יעליב סטודנטים לתארים מתקדמים, והתייחסות נרגשת בשיחת הפתיחה לחשיבות האישית והקבוצתית של השתתפות וההפסד שנגרם להם ולכולם מהתעסקות במסכים שאינה רלוונטית לקורס. לרוב הסטודנטים יש רצון טוב, והם יקשיבו ולדעתי יודו לך. אם יש מישהו שממש מצפצף על כל זה גם בקורס קטן, הייתי מוציא אותו בכל פעם שהייתי קולט שהוא התנתק. אם יש קורס קטן שיושבים בו בשורות הייתי מקפיד יותר וממש אוסר על סמארטפונים (מבקש ממי שחייב לצאת ולחזור).

  34. אלי:

    אני חושב שיש הבדל בין למידה אקטיבית מקבילה בסיוע מחשב, לבין שהות במקום אחר (בית קפה/פאב/בר אינטרנטי) בזמן השיעור. הראשון מותר ורצוי למעוניינים/לזקוקים לכך, השני מאד לא מנומס וראוי לגינוי. כשאני מדבר אני מעודד שימוש בכל מכשיר לטובת הפעילות הראשונה, ומבקש ממי שרוצה לבלות עם חבריו בשעה זו לעשות זאת במקום אחר גם פיזית.

  35. עומר:

    לדעתי הדילמה שבמרכז הפוסט (והתגובות) היא לא הדילמה הנכונה, קצת כמו לטפל בסימפטום ולא בבעיה עצמה. מנסיוני, בתור סטודנט, הבעיה הכי גדולה שלי היתה עצם זה שיש שיעורים. לא הבנתי למה מכריחים אותי להגיע להרצאות שלא עוזרות לי ללמוד חומר אקדמי, העדפתי לשבת עם ספר וללמוד לבד. סופו של דבר, מתוך ארבע שנים של תואר בהנדסה, הייתי נוכח פיזית בשלושה קורסים וסיימתי בהצלחה.

    בקורסים שבהם בחרתי להיות נוכח – לא הייתי מוציא את הסמארטפון מהכיס (אמנם נוקיה N95 אבל עדיין..), ואת המחשב הנייד הייתי מנצל כדי להקליד את החומר הנלמד ולא לשום דבר אחר. בשאר הקורסים, כשקפצתי ל”ביקור”, הייתי מנצל את המחשב הנייד לצרכים אחרים לגמרי (כתיבת קוד, לא קשור בכלל לנושא השיעור).

    השורה התחתונה שלי – וזה נאמר פה כבר בכמה ואריאציות – לא משנה איך המרצה יסובב את זה, זו החלטה של התלמיד אם הוא רוצה ללמוד, ובהנחה שכן – שאלה נפרדת לחלוטין היא איך הוא היה מעדיף ללמוד, דבר שעליו יש לו הרבה פחות שליטה בדרך כלל. המרצים הכי טובים שהיו לי בתואר הראשון (וגם בבית הספר למען האמת) לא הקדישו שנייה אחת למנהלות כמו סלולרי או שיעורי בית, ועדיין, לא התפשרו על רמת החומר.

  36. משה קלרטג:

    שלום רב.

    א. קראתי שני מאמרים שלך על טכנולוגיה.
    ב. נכחתי בהופעה מרתקת שלך בכנס של עובדי מטח [המרכז לטכנולוגיה חינוכית].
    ג. הסתכלת בתוכנית הלִמודים במדע וטכנולוגיה בחטיבת הביניִם? ובחטיבה העליונה? המזכירות הפדגוגית? מִנהל המדע והטכנולוגיה?
    כתבת משהו על כך?

    בכבוד רב ובברכה,
    משה קלרטג

    שברץ 29
    רעננה 4321229

  37. שיר נחמיאס:

    יש הפרדה שהיא חשובה מאוד בנושא הזה וחייבת להיעשות. והיא ההפרדה המוחלטת בין המחשב, ובין המכשירים הדיגיטליים האחרים (מי שעושה בשיעורים שלו הפרדה כזו בצורה מצוינת במכללה הוא גורביץ’ שאוסר על שימוש במכשירים סלולאריים למשל, ולא מפחד לעצור את השיעור ולהוציא מהכיתה סטודנט ש”נתפס” עם הסלולרי ביד). אז למה ההפרדה הזו חייבת להיעשות ? כי מחשב עבור רבים מאיתנו הוא כלי לימוד. כן, בדומה ל”בעיית השליפים” אין למרצה שום יכולת לדעת האם הסטודנט שיושב מולו עם לפטופ מסכם את דבריו בוורד או גולש בפייסבוק, אבל, סטודנט שהגיע לשיעור מרצונו ויוזמתו (הרי כבר אין חובת נוכחות – וזה אגב, השינוי הכי טוב שעשית עד כה) ועדיין בוחר לנצל את זמן השיעור על גלישה בפייסבוק, הוא קצת (איך אני אגיד את זה יפה? משועמם.) הרי אם המטרה היא לגלוש בפייסבוק לא הרבה יותר כיף לעשות את זה בפיג’מה וכוס שוקו חם בבית? (חוץ מזה, הסרטונים בפייסבוק הרבה יותר מעניינים עם קול- וזה לא אפשרי בכיתה). ברגע שאין חובת נוכחות אני אבקש לצאת מנקודת הנחה שסטודנטים שבחרו לשבת בכיתה עושים את זה מרצון עז ללמוד (הם הרי קמו מוקדם בבוקר בשביל זה, התלבשו, נסעו, בזבזו זמן ודלק- מאמץ שאתה לא עושה אם אתה לא רוצה לעשות אותו וכאשר אתה לא חייב).לכן, האיסור על שימוש בטלפון סלולארי מבורך בעיני! אני גם חושבת שלגביו תקפות כל טענותיו של שירקי ומעבר לזה, אני חושבת שהוא צריך להישאר בתיק ולו רק בגלל שבעיני סטודנט שיושב ומשחק בסמארטפון זה דבר מבזה עבור מרצה שעומד מולו, אפילו אקצין ואומר שזה עלול להוציא את אותו מרצה מהריכוז (הרי, גם אתם בני אדם, בשר ודם, ויכולים רק לפעמים לצאת מהריכוז). אבל לגבי המחשב- הדבר הוא שונה. המחשב הוא כלי מדהים שדף הנייר והעט לא יוכלו להחליף. בתור סטודנטית הוא מעניק לי שימושים רבים שלא אוכל לעשות בכתיבה מסורתית. דבר ראשון, הוא נותן לי אפשרות לעשות הכל הרבה יותר מהר (אני אישית, ואני בטוחה שרבים יסכימו איתי יודעת שלא אצליח לעקוב אחר דברי המרצה אם אכתוב אותם ביד). דבר שני, הוא מאפשר לערוך ולסדר את תכני השיעור ביעילות ובזמן קצר (מה שבתקופת מבחנים מעניק לי הרבה זמן של לימוד “פרופר” למבחן), דבר שלישי (ואני מניחה שאותו פחות תאהב – אבל זו המציאות) הוא נותן לי אפשרות להפיץ את הידע בקלות (נכון שאפשר “לצלם” אבל הכתב לא תמיד מובן, ובמיוחד שכותבים מהר, וזה גם לא הכי בריא לאיכות הסביבה), ואם את הסעיף הזה אתה רוצה “להצהיב” מעט כי לא נשמע לך הגיוני שאני כתבתי אותו, אז נגיד שבוע שעבר עבדתי בהפקה ובלית ברירה הפסדתי שיעור (לפעמים אנחנו גם חולים) ואז קיבלתי בקלות ובמהירות היישר מהמחשב של אלה את כל מה שנלמד באותו יום – אין מה לעשות, זה פשוט כלי לימוד הרבה יותר טוב מהמחברת ומהעט.

    לאחר ההפרדה החשובה הזו, ולגופו של עניין: בדומה לאהדה שלי לגבי ביטול חובת הנוכחות, אני באמת חושבת שכמו שסטודנט שלא רוצה להיות בכיתה זה רע מאוד אם הוא יהיה בכיתה (בין היתר כי הוא בעיקר יפריע לי לשמוע ולהתרכז בדברי המרצה- דבר שאני פשוט שונאת כמישהי שמאוד חשוב לה לשמוע ולהתרכז בדבריי המרצה), אני חושבת שסטודנט שמסיבה זו או אחרת איבד ריכוז (ונגיד לא רוצה לצאת מהשיעור באמצע כדי לא להוציא את המרצה שלו מריכוז, או לא להיראות חצוף) עדיף שיגלוש בפייסבוק וישמור על השקט בכיתה ויתן למי שכן רוצה להתרכז וללמוד לעשות כך. כפי ששירקי הייטיב לטעון הרי גם לפני עידן המסכים, היו התלמידים מעבירים פתקים בינהם (דבר שלטעמי מפריע הרבה יותר מאדם שכותב בשקט הודעה לחבר באמצעות הפייסבוק – הרי אותה הודעה נכתבת בצורה חרישית , חוץ ממנו אף נוכח בכיתה לא ידע או ירגיש בכך – וכולנו נצא מרוצים). לא הייתי רוצה לשבת בכיתה שבה יש אפילו סטודנט אחד שאיבד את הריכוז ואין לו שום מכשיר “לפרוק” עליו את השיעמום – הרי אותו סטודנט משוועמם ישר יתחיל להתכתב\לדבר עם זה שיושב לידו (זה בהכרח יפריע למהלך השיעור ואת זה אי אפשר כבר למנוע- אלא אם נשים לכל סטודנט בכניסה לכיתה פלסטר על הפה (: אבל אז יש לי תחושה שזה יגמר בכותרת עסיסית בעיתון : ” דיקאן בית הספר לתקשורת סותם פיות” – או משהו בסגנון).

    וכיוון שאני ידועה כחופרת, אני אסכם את מסקנותיי בנושא : לאסור על שימוש בטלפונים סלולאריים – מבורך! (גורביץ’ עושה את זה וזה פשוט נדיר!). לאסור על שימוש במחשבים- לדעתי דבר לא נכון לעשות. זה עלול לפגוע במטרה שאותה אתה מנסה לקדם. ועוד דבר שהייתי ממליצה עליו בנושא- לעודד את מי שכן יצא מהריכוז לצאת מהכיתה (עדיף שהוא ישלים חצי שיעור מסיכום של אדם אחר ולא יפריע לאלה שעדיין מרוכזים בכך שהוא מנהל שיחת חולין עם זה שיושב לידו).

  38. זהר:

    עבר המון זמן מאז שהייתי סטודנטית או תלמידה וגם הטכנולוגיות השתנו. בכל זאת יש לדעתי הבדל ממשי בין אופי הלימודים בתיכון לאלה באקדמיה. בתיכון פעמים רבות הייתי קוראת ספר בזמן השיעור. זה קרה כשמורים התעקשו להתקדם במהירות של התלמיד האיטי ביותר בכיתה, או לחזור ולהגיד שוב ושוב את מה שאמרו כבר. המורים שלי הבינו שהקריאה לא פוגעת בלימוד שלי ולא הציקו לי בנושא. בלימודים האקדמיים קצב העברת החומר הוא הרבה יותר מהיר, לפעמים אפילו בהנחה שלא ממש תפנים הכל בזמן ההרצאה אלא לאחר מכן בתרגילי הבית או בתרגול.

    כשאני למדתי עדיין רוב הסטודנטים סיכמו בכתב יד. באופן אישי קשה לי לכתוב מהר והרבה בכתב יד, כך שלפעמים לא הצלחתי להבין סיכומים שלי עצמי. הקלדה פותרת את הבעיה הזאת, וניתן גם לחזור אחורה ולהוסיף כותרת במקרה שהמרצה נזכר אחרי כמה דקות להגיד שהוא גלש מנושא אחד לשני. אני לא יודעת איך פתרו את בעיית ההקלדה בפקולטות להנדסה: החומר כולל בדרך כלל הרבה נוסחאות שהקלדה שלהן בוורד תהיה איטית ומיסרת והרבה תרשימים. הפתרון היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא הפצה מראש של חומר השיעור, אבל מנסיוני המעקב אחרי שקפים מוכנים (בין אם מודפסים או במחשב) ללא כתיבה עלולה לתרום להתנתקות הקשב.

  39. רון:

    נתקלתי בפוסט רק עכשיו, אבל החלטתי להגיב.
    אני משתדל להימנע מוואטסאפ ופייסבוק, אבל במרבית השיעורים אני משחק בsmash hit באייפון, משום שהוא מאפשר להקדיש קשב מספק גם למרצה. הבעיה היא שהפורמט של ״מרצה בתוך כיתה״ הוא משעמם וסטטי מדי, גם אם המרצה טוב והתוכן מרתק. המשחק מאפשר לי לא להשתגע במהלך השיעור.

  40. גיא:

    אני מרצה משנת 2010 ומהיום הראשון אני לא מרשה שום שימוש במסכים בשיעורים שלי. תגובות הסטודנטים זהות כל סמסטר: חוסר אמון, כעס, ובסופו של דבר שיתוף פעולה, לעתים בחריקת שיניים, ועם חריגות פה ושם אותם אני מיד משתדל לעצור במקום. זה מאבק מתמיד, אבל לחלוטין שווה את זה. באופן עקבי, כ-90 אחוזים מהסטודנטים שלי בסוף הסמסטר מברכים על ההחלטה. הקורסים שלי מדורגים גבוה, הסטודנטים משתתפים בעניין ובהתלהבות בשיעורים, ובמשובים מציינים במפורש שהחוק הזה הפך את הקורס ליותר מעניין מקורסים אחרים.

    כראוי לחוקר, אני עורך ניסוי כל שנה ובוחר קורס אחד בו אני לא מפעיל את החוק הזה. זה תמיד קורס אחר, אבל התוצאה זהה: הקורס הופך משמים תוך מספר שבועות, כמה סטודנטים מצטיינים ממשיכים להתעניין ולהשתתף (הם, תמיד, ללא מסכים אגב), ו-70% מהכיתה פשוט לא נוכחים. זה מוריד את האנרגיה בשיעור, שלי ושל הסטודנטים. אותה אוכלוסיה בדיוק הופכת מכיתה מלאת שאלות וענין בחומר לאוסף צעירים משועממים.

    טריק קטן שהמצאתי: מותר ל-3 סטודנטים לסכם במחשב, הם צריכים להעביר את הסיכומים לעוזרת ההוראה שלי והיא מפרסמת אותם באתר הקורס מיד אחרי השיעור כדי שכל הסטודנטים יוכלו להינות מסיכומים דיגיטליים.

  41. סלט במיץ מסכים | מאבד תמלילים - הגלוב:

    […] הנושא, ראוי לקרוא שני טקסטים הרבה יותר חושבים. אל האחד הפניתי לפני כמה חודשים והשני פורסם לפני כמה ימים ב"וושינגטון פוסט". אם […]

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: