לפני חמישה חודשים נתקלתי באתר שהציע לי הצעה מעניינת: לשלוח לעצמי העתידי מייל. הרעיון שאול מהקונספט הבסיסי של קפסולת זמן, מהסוג שהאמריקאים אוהבים לקבור באדמה. לוקחים כל מיני דברים שבאותו הרגע חשובים לך (מוזיקה, תמונה, ספר), כותבים מכתב לאני העתידי שלך, קוברים את כל הפריטים בתוך קופסה/קפסולה ואז חוזרים אל המטמון הקבור כעבור שנים ונזכרים בימים ההם. זו נוסטלגיה מאורגנת.

היתרון שמצאתי באתר שבו נתקלתי הוא שאין צורך לזכור שאתה צריך לחפור ולהוציא את הקפסולה שלך – אני לגמרי שכחתי ממנה – היא נשלחת אליך במייל. האתר שנתן את השירות הזה נקרא ohlife.com וב-29 ביוני 2014 שלחתי לעצמי העתידי מייל וביקשתי שהוא יישלח אליי כעבור שנה.

במייל שכתבתי לאני העתידי של עצמי שאלתי בעיקר שאלות. אחת מהן עסקה בערפל שבו הייתי שרוי לפני חמישה חודשים: "אתה זוכר את התקופה שבה לא ידעת מה עומד לקרות? האם עכשיו אתה כבר יודע?", שאלתי את עצמי (והיו שאלות נוספות). הסיבה שאני מספר את כל זה עכשיו היא שבאופן מפתיע, המייל ששלחתי לעצמי העתידי ושהיה אמור להגיע אליי רק ב-29 ביוני 2015, נשלח אליי הבוקר, והסיבה היא שהאתר שנתן את השירות נסגר.

אני מוצא את הסיפור הזה די משעשע: בסוף יוני 2014 לא ידעתי לאן החיים שלי עומדים לקחת אותי ותהיתי אם אדע את התשובות כעבור שנה. כל החכמה בקפסולת הזמן היא שהיא שומרת על המסרים מכיוון שהיא עצמה יציבה ומוגנת. אבל דווקא השירות שאמור להוות את סמל היציבות, נסגר. כאשר המסר הגיע אליי הסתבר לי שכעת אני יודע חלק מהתשובות לשאלות ששאלתי את עצמי לפני חמישה חודשים ושהחיים שלי יותר יציבים מהאתר שאמור היה להיות חסין מטלטלות, אתר ששלח אליי מסר מהעבר שעסק כולו בטלטלות ושנסגר כי הוא עצמו לא ידע להתכונן לעתיד.

אז מה אפשר ללמוד מפרדוקס שמקופל בתוך בפרדוקס שעוסק ביציבות? שאף אחד לא באמת יודע שום דבר על שום דבר ושגם מה שכתבתי כעת, שהחיים שלי יותר יציבים, הוא לא יותר מבדיחה. החיים הם רכבת הרים. השאלה היחידה היא איפה אתה נמצא על המסלול ואת התשובה לשאלה הזו אתה בדרך כלל יודע רק בדיעבד.

ואם כל העניין עשה לכם חשק ליצור קפסולת זמן דיגיטלית משל עצמכם, תוכלו להשתמש בשירותים מקוונים אחרים כמו זה, זה או זה.