this means war

בני ציפר, שאני בדרך כלל מתחלחלת מכתיבתו ובכל זאת ממשיכה לקרוא, מבלגג היום בפוסט הנושא את הכותרת “האגוצנטריות שמנחיל יום השואה”. ציפר, אלוף הפרובוקציות למרחקים ארוכים, מורח ב-700 מילה את מיטב הנימוקים מדוע אסור לעמוד בצפירה של יום השואה. מסתבר שציפר לא אוהב שאומרים לו מתי להיות עצוב, זה מכעיס אותו שמדינת ישראל קובעת את סדר היום, שהיא מייחדת את שידורי הטלוויזיה לשידור טקסים וסרטים בנושא, שאנחנו אמורים לשנות את מצב רוחנו בהתאם לנסיבות. לא מתאים לו.

אחד הנימוקים שלו נוגע בילדותו:

“אני זוכר היטב את הצחקוקים הכבושים בתוך קהל התלמידים בעת הטקס של יום השואה בבית הספר. אני גם זוכר היטב את ההרגשה שלי בעת הטקס, הרגשה אינטואיטיווית של ילד שמבין שלא ייתכן להתייחד עם העצב שלך בפומבי […] ילדים היו בימי – איני יודע איך זה היום – יצורים אמיתיים שיכלו לצחוק על המנהל שדיבר בפאתוס מעל הבמה על המאפרות שהיו עושים הנאצים מגולגלות של יהודים”

ילדים צוחקים כי הם אינם מסוגלים לעכל את הזוועות. ילדים אינם מצליחים לתפוס את השואה, לכן הם צוחקים – זו דרך התמודדות עם מה שלא מובן להם. הילדותיות הזו מקובלת אצל ילדים. בגיל מסוים רוב האנשים מבינים כי קיימות נורמות מסוימות, כאלה הקובעות למשל כי אסור לבעוט בקשיש שראית בתחנת האוטובוס. הטקסט של ציפר גרוע מבעיטה בבטן.

“אחת הטרגדיות שלנו כעם היא שהתחלנו לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות […] הפכנו את יום השואה לדבר מכובד כזה, טוטאלי לגמרי בדרישה שלא להזיז אף לא שריר אחד בפנים. בקיצור, האנושיות נעלמה מיום השואה”

ציפר כנראה מעוניין שנתחיל להקרין את “ארץ נהדרת” בערב יום השואה, עם מערכונים קורעים של אומלטה שמסבירה איך להסיר מספרים מהיד, וקטע משעשע של ציפי שביט שבאה לשיר את “כולם הלכו לרכבת” בגטו ורשה. ב”משחק מכור” יערכו סיאנס עם היטלר, ועינב תעיר לגורי שהשפם יכול להיראות עליו נפלא. האם הרצון לכבד את אלה שהיו שם אינו אנושי? האם התקווה שהזכרון לא ייעלם, אינה אנושית?

גם הקרנת הטקס בטלוויזיה מכעיסה את ציפר, גם המצלמה שנעצרה על פניו של נתניהו המכורבל במעילו (“מן הסתם אמר בלבו שאיזה באסה שהוא לא עומד על הבימה ונואם”, כותב קורא המחשבות), גם ההשוואה של השואה למתרחש באיראן, גם הדלקת המשואות (“קרקס של מתן כיבודים”). הכל כל כך שטחי ומטופש, חוץ מציפר עצמו, שיושב ומפצח גרעינים בצפירה. תלמדו ילדים, כך צריך להתנהג.

33 מחשבות על “this means war

  1. כי הוא מרתיח אותי. הוא לא איראני מטורף, הוא לא ניאו-נאצי, הוא עיתונאי ישראלי, שכותב בעיתון נחשב, והוא מכעיס אותי בכל פעם מחדש.

  2. תמר, לא שווה להתעצבן, בטח לא בגללו. זה חלק מהמנטרה של הארץ, לתת לכולם לכתוב, גם לכאלו שמעצבנים. אני פשוט לא קורא אותם וזהו.

  3. מידי פעם מגיע לי מייל על זה שרוצים לבטל את הצפירות בגלל תקציב או משהו (לא טרחתי לבדוק את זה בלא רלוונטי, אבל עם חנן קורא אני אשמח לאישרור/ביטול המייל הזה.)
    כל מי ששלח את המייל הזה התרעם, קרא להצטרף לאיזו עצומה או משהו בסגנון.
    במידה וזה נכון ומבטלים את הצפירה. האם ציפר יעמוד? המדינה ביטלה הוא צריך להיות נון קונפורמיסט… בעיה.

  4. הבעיה איתו שהוא מערב טיעונים שיש בהם טעם, עם הצורך הבלתי נשלט שלו להיות פרובוקטיבי. הרי אפשר היה להגיד דברים דומים ברוחם עם קצת פחות בוטות ויצר תגרנות. הרי גם אני נמנע מלצפות בטקסים ממלכתיים, כי אני חרד מהשימוש הציני והפוליטי שיעשו הנמושות שמאיישים את ה”מנהיגות” המדינית שלנו במסורת והמורשת של העם היהודי. אבל מכאן ועד לכתוב את הדברים שהוא כתב, לרבות השטויות המתלהמות שלו על הומור וטלויזיה ופעם היה כאן טוב ואיזה ילדים היינו… טוב, הוא קצת, איך לומר את זה בעדינות, מלא בעצמו.

  5. גדליה: המייל שיקרי. לא רק זאת, אין בו טיפת אמינות מינימלית, ואתה צריך להיות מודאג אם האמנת לו.
    ואם כבר, יש לי שאלה. היום בשעת הצפירה ראיתי לא מעט מכוניות בכביש המהיר שהמשיכו לנסוע בכיף (ובמהירות גבוהה!) בזמן הצפירה. אין להם נימוקים דמגוגיים מיוחדים, הם לא קונפורמיסטים או נון-קונפורמיסטים, סתם לא בא להם לעצור ויותר טוב לנצל את הכביש הפתוח ולנסוע 140 קמ”ש. אז זה יותר גרוע מבני ציפר? או לא?

  6. רואה שחורות: במדינה שלנו הכל יכול להיות. לא בדקתי את הנושא ולא עשיתי העברה למייל הזה. אבל בכל מקרה אני “אוהב” את הצדקנות הזו של אנשים לגבי צפירה וכניסה לקישקה של ההחלטות שלהם.למשל יש את הסרט הקצר הזה שמוקרן אחת לכמה זמן לפני צפירות על הצלם שמבקש מהחרדי שיזוז קצת בצפירה כדי שיהיה לו מה לצלם. תמיד שאלתי את עצמי, מצלמים את החרדים זזים ומה בדיוק הצלמים עושים בצפירה?

  7. פיגו חסך לי כמה מילים אז נתחיל בזה שאני חותם על כל מה שהוא אמר. חוצמזה, עם כל החיבה של ציפר לטלוויזיה גרמנית (האיש בחר איזו תכנית גרמנית עלומת-שם כ-“תכנית הטלוויזיה הטובה ביותר בכל הזמנים” בגליון העיר האחרון) אני לא אופתע אם השואה וזכרה קצת מקלקלים לו את הטעם האמנותי.

  8. תמר, במשפט הראשון אמרת את הכל “בני ציפר, שאני בדרך כלל מתחלחלת מכתיבתו ובכל זאת ממשיכה לקרוא”.

    רוב מוחלט של קוראיו מתחלחלים מכתיבתו ובדיוק בגלל זה הרבה אנשים קוראים את הגיגיו. אם הוא לא היה פרובוקטור אז הבלוג שלו היה ‘עוד בלוג’.

    יש משהו בכתיבה של ישראלי-יהודי-הומו שיוצא נגד כל מה שישראלי/יהודי/קווירי שגורם להרבה מאיתנו לנסות להבין את הדיסוננס. ציפר חי מזה, הארץ מוכרים פרסומות ואנחנו מתעצבנים ונהנים מזה.

  9. אין מה לעשות, יש משהו מגוחך בטקסים “לאומיים”, עד כמה שהם הכרחיים. בקלי קלות ניתן להבחין בגיחוך שבהם, שמובנה בהם, מעצם מה שהם. לכן הוא נזכר בצחקוקים שצחקקו אז כשהיו ילדים. כל אחד מאיתנו יכול לזכור את המעמדים האלה בילדות ואין מה להכחיש. אבל הבעיה של ציפר היא שהוא מנסה תמיד ובכוח להיות נורא חתרני כזה… עלאק, אפילו כשמדובר בעניינים שההכרכיות שבהם ברורה לגמרי, ומציב דווקא את נקודת המבט המגכיחה. ובעצם התנהגותו הזאת, הוא עושה בדיוק מה שהילדים עושים, מתוך אי הבנה, מתוך שהם ילדים עדיין ולא יודעים כלום מהחיים שלהם. בקיצור, הוא מתנהג כמו ילד מפגר לפעמים. שיהיה בריא. קשה אבל לטעון נגדו שהוא לא כותב גם דברי טעם מפעם לפעם. וצריך גם להגיד, שמתוך דבריו האירוניים מבצבצים הכאב והכעס, על השואה, על הזוועה, ועל מה שנותר ממנה: “טקסים לאומיים”, חלולים ואוויליים, ואפשר להרגיש בזה, בנימה הזאת, בכפילות שבדבריו.

  10. כשמישהו כל הזמן מורד בכוח, כל הזמן דווקא ונגד הכל, הטקסטים שלו מתחילים לעייף.
    גורע: לא חייבים להיות פרובוקטור כדי שיקראו אותך, יש מספיק דוגמאות טובות בשטח.

  11. נכון שאתה לא חייב להיות פרובוקטור כדי שיקראו אותך אבל זה ה’טיקט’ של ציפר.

    כמו שמיובל-תמר-מוסיף אני מצפה לכתיבה על דברים מסויימים מציפר אני מצפה שיוציא אותי משלוותי. שיגיד לי כמה הכל רע. שישלח אותי לראות תוכניות טלויזיה שאפילו הגרמנים לא שמעו עליהן.

  12. אני מסכים עם פיגו בכל מילה, זאת פחות או יותר גם דעתי.
    גם אני אף פעם לא אהבתי ולא אוהב את טקסי בית הספר, שבהם מצווים על ילדים “לזכור” את השואה.
    אבל הוא נסחף עם המילים שלו לנושאים לא קשורים, והדגיש רק את הצדדים השליליים.

  13. אסף, הייתי היום בטקס כזה. אני זוכרת את הטקסים בהם הייתי בילדותי.
    פעם המלים עברו מעליי: הקשבתי אבל לא הבנתי. בטקס היום בכיתי.
    אני מניחה שקוראים לזה התבגרות.

  14. בדיוק לזו הכוונה תמר, לפי דעתי הטקסים האלו מיותרים לילדים, כי הם עוד לא התבגרו, זו סתם צביעות לגרום לילדים לשבת ולהשתעמם שם.
    אגב למזלי בשנה האחרונה שלי בבית הספר, אני בבית ספר נורמלי שלא עושה טקסים משעממים.

  15. אה ואגב, עזבי מילים – אני זוכר תמיד איזו מגמת מחול של בנות בשחור שרוקדות למוזיקה עצובה, וכל שנה זה היה נראה אותו דבר – אותו בזבוז זמן, לכן אני אומר שהטקסים האלו משעממים.

  16. לא חושב שצריך לעבור עליהם לסדר היום, אני חושב שצריך לתת לאנשים חופש בחירה. דבר שלא קורה רוב בתי הספר.

    נראה שהתנסחתי לא נכון, אז קבלי תיקון. לא משעממים – מיותרים, בזבוז זמן.
    את בעצמך אמרת שהמילים עברו מעלייך בצעירותך, וכך גם היה אצלי אני, וכך גם אצל רוב הילדים.

  17. אסף, המלים עברו מעליי. לא צחקתי, לא הפרעתי. הקשבתי. זה חלק מהעניין, לתת כבוד גם למה שאינך מבין, להתחשב ברגישות של האחר. מצעירים בתיכון אני מצפה לפחות לזה.

  18. רגע! אני מתפרץ לדלת פתוחה, אבל אמר פעם מרצה באוניברסיטה משפט שעדיין יושב לי בראש כל יום זיכרון לשואה ולגבורה.

    הוא אמר – “למה אני צריך לעמוד ביום הזה??? דקה?? אני חי את השואה כל רגע ורגע, בבית שבו גדלתי היתה שואה 24 שעות ביממה, כל יום כל השנה. אז הדקה הזו מזכירה שואה? אני כולי מזכיר שואה”.

    הוא רצה לעורר פרובוקציה, והצליח. אחרי זה הוא אמר שהוא רצה רק לקומם. אני עומד בצפירה, אבל הדברים שלו היו דברים טעם די מעניינים שאני עדיין לא יודע איך לאכול אותם

  19. לתת כבוד זה יופי, אני מסכים איתך שככה צרכים להתנהג. אבל אני יכול להבין את הצעירים בתיכון, יש להם דעות משלהם. ואם לדעתם הטקס הזה לא יואיל להם בכלום, בדיוק כפי שהוא לא הואיל בעשר הפעמים הקודומות שהם היו בטקסים דומים, צריך לתת להם את האפשרות לבחור שלא להשתתף בו. במקום להתנהג באטימות ולצפות מהם להקשיב בשקט.

  20. אתם שוכחים את רמת הבורות במחוזותינו. אם לא יהיו טקסים – משעממים או לא – ולא ידווחו עליהם כך או אחרת, גם הרייטינג בטלוויזיה ירד ותוך כמה שנים המודעות לשואה עלולה להצטמצם, חלילה. הרבה אנשים עלולים יהיו לענות בדומה לגוגל חדשות היום – שהשואה זה שם של סרט.

  21. לא יודע מה איתכם- אבל בבית הספר שלי כולם יכולים להבריז חופשי ואף אחד לא ישים לב, ובכל זאת רובו המריע של בית הספר נכך היום בטקס וגם בעדות של ניצול השואה שבאה אחריו.

    כל ההתלהמות הזאת היא נסיון טפשי ליצור פרובוקציה זולה, צריך להתעלם מזה וזהו.

  22. תמר, אני מסכים עם מה שאמרת באחת התגובות שהטקסטים שלו מעייפים, כאשר תמיד הם עוסקים בתלונות על העם היושב בציון ודברי שבח והלל לכל עם אחר (הם יכולים להיות גרמנים, צרפתים, איראנים, פלתשתינאים ושוב, כל מי שתחת הקטגוריה לא מישראל).

    אבל במה שכתבת בקטע עצמו, אם ציפור היה מעוניין בהקרנת ארץ נהדרת ביום השואה, כמדומני, ואינני מתיימר לדבר בשמו, שהוא פשוט היה רוצה שלא יהיה יום שואה, ולכן כלל לא רלוונטי מה יקרינו באותו יום.
    השואה לא ערכה יום או שבוע. לכן התאריך נבחר באופן די אקראי (יום מרד גרד וורשה לא היה האירוע היחיד בשואה).

    כמדומני, תלונתו של ציפר היא שבחרו לייחד יום אחד, כאשר ראוי שהשואה תהיה חלק בלתי נפרד כל הזמן ולא תהיה מין “משחק” כזה, יום עצוב שאחריו פתאום מיד שמחים, כך, בצורה מלאכותית ולא בגלל משהו שמרגישים.

  23. לבושתי רק עכשיו טרחתי לקרוא כיאות את הקטע. ומלבד האלמנט הציפרי הרגיל, אני תומך בחלק ניכר מהדברים שלו. ביקורת על האופן בו תרבות ההנצחה של השואה משמשת קרדום לחפור בו לכל דמגוג דרג ז’. איך היא משמשת אותנו כתירוץ לזיין את כל מי שהוא לא אנחנו בכל כך הרבה רמות.

    איך עיקרנו את הלקח ההומני מהשואה ונותרנו עם הלקח הקסנופובי.

  24. אחרי שהייתי גם בטקס האלטרנטיבי בערב יום השואה וגם בטקס בבית הספר היסודי בו אני עובדת ביום השואה עצמו אני חייבת להתחיל בתאור יום השואה בבית הספר בו אני עובדת. הילדים (בני 6-12, להזכירכם) לא חשו צחקקו בטקס, לא חשבו שמה שהמנהלת אמרה נועד להכריח אותם להיות עצובים ביום אביבי משמח ולא חשבו שהברים שלהם, המורים שלהם או ניצולי השואה שבאו להשתתף איתם בטקס הפכו את הרגשות שלהם לפומביים. אתם יודעים מה עוד הם לא עשו?הם לא הלכו מכות כל היום, שזה אירוע שלא קרה מהיום בו הגעתי לבי”ס לראשונה, לא קיללו אף אחד (כנ”ל) ולא השמיעו ציוץ כשישבו מרותקים שעה וחצי והקשיבו למורה , שהקריאה (כן כן,המורות החזיקו ספר ביד וקראו בקול ולילדים לא היה שום דבר מולם, חוץ מהמורה עם הספר) מתוך ספר המתאר חוקרת שואה יפנית שהתחקתה אחר קורותיה של ילדה יהודיה בפולין בתק’ השואה. אתם יודעים מה הם כן עשו? הם כן ביקשו מהמורה שתקריא להם את המשך הספר במהלך השבוע, הם כן הביאו תמונות של המשפחה שלהם, אם היו להם כאלה, הם כן שאלו שאלות מתענינות, אמיתיות, כן רצו לדעת. התלמידים בכתות א-ו בביס בו אני עובדת הצליחו להבין למה מכריחים אותם לחשוב על אירועים קשים בהיסטוריה. מה זה אומר על בני ציפר שהוא לא מבין?

  25. ואז אני חייבת גם להגיד משהו על טקס יום השואה האלטרנטיבי שהייתי בו, שהיו בו כמה אנשים שהעלו כיווני מחשבה שבעיני היו באמת חדשים ומעניינים, אבל לא אליהם אני רוצה להתיחס כרגע. האדם הראשון שדיבר בטקס (שלצערי אני לא זוכרת את שמו) קרא מניפסט בו הוא טוען שמדינת ישראל איבדה את הזכות לדבר בשם קורבנות השואה בגלל הכיבוש. עכשיו, לא שאני חושבת שאפשר או צריך להצדיק באיזשהו אופן אלימות גסה ומשפילה, או את המצב בו נמצאים היום רוב הפלסטינאים, אבל רק לי זה נראה שהעובדה ש “אנחנו עברנו את השואה” היא לא מה שצריך למנוע התנהגות כזו? שלא זו הסיבה שצריך להתנהג אחרת? שלא בגלל זה הסיפורים מהמחסומים הופכים את הבטן?

    אני מצטרפת להרגשה, שלא מעט אנשים כאן תיארו לפני, שיש קבוצה גדלה והולכת שמציגה צורך בלתי פוסק להיות פרובוקטורים, אנטי ממסדיים, לעשות את ההפך. שזה חשוב. לנסות לראות מה קורה מעבר להרגל, למוכר, זה בלי ספק חשוב. הבעיה עם ציפר ושות’ היא שהם כל כך התאהבו בתפקיד התיכוניסט המורד שהם שכחו שהם כבר המבוגר האחראי בשטח ושכשאנשים מבוגרים מעבירים ביקורת אנחנו מצפים גם לשמוע הצעות לשיפור.
    בני ציפר, מה האלטרנטיבה שאתה מציע?

  26. ועוד דבר אחד לאלעד יאיר (אני מתנצלת על ההשתלטות העויינת) השואה לא נמשכה יום או שבוע,וכמו כל מאורע ארוך היה צורך למצוא יום אחד לציין אותה. אבל לא מדובר בבחירה אקראית. היו דיונים בנושא, הצעות מנומקות וכן, יש מקומות אחרים בהם מציינים את יום השואה בתאריך אחר (ט באב, י בטבת, 26.1 ) איכשהו לא נראה לי שהבעיה של ציפר היא עם התאריך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: