האם הקוראים הם לקוחות?

הקוראת המאוכזבת אורלי, כתבה לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות את הטקסט הבא:

your blog was highly recommended to me by a friend, a PR executive, who refferd to it as interesting, intelligent and articulate with a fresh biting angle

I was looking forward to reading it. Unfortunately, the past two days postings were nothing of the above

 לאחר מכן, הסירה עצמה אורלי מרשימת הדיוור ההולכת וגדלה של הגלוב.

זו הפעם הראשונה שאני מקבל כזו הודעה מקורא של הגלוב ולמען האמת ההודעה הפתיעה אותי. לא התוכן של ההודעה שהרי ברור לחלוטין שהתוכן בגלוב אינפנטילי לגמרי (כלומר, מתאים למבקרים בו) אלא הצורה שבה הקוראת מתייחסת אליי ואל הגלוב כמי שנותן לה שירות ומכאן שהיא מרשה לעצמה לקחת את תפקיד הלקוחה המאוכזבת (“ריבונו של עולם, אני ביקשתי ירוק בהיר ואתה עושה לי כחול כ-ה-ההההההה!”, הגשש החיוור, שם).

האם בלוגים וגלובים הם אכן נותני שירות לקוראים או שהם נותני שירות לכותבים? האם אפשר לבוא בטענות לבלוגר משעמם, או לבלוגר שלא עומד בציפיות הקורא, להסיר את עצמך מרשימת הדיוור שלו ולשלוח מכתב זועם ונוזף? מצד אחד אפשר לטעון שהיא עשתה זאת כדי שנוכל להשתפר, כלומר היא עשתה לנו שירות. מצד שני, כל הסיטואציה לפיה אני צריך לעמוד בציפיות של מישהו בגלוב האישי שלי נראית לי מופרכת לחלוטין.

נכתבו 50 תגובות לפוסט “האם הקוראים הם לקוחות?”

  1. פיגו:

    זאת אורלי יקואל במקרה?

  2. יובל:

    יש לי את שם המשפחה אבל בכוונה לא כתבתי אותו. אין פה עניין אישי אלא עקרוני.
    לשאלתך, התשובה היא לא.

  3. halemo:

    אל תתפלא אם יום אחד תקבל שאלות בנושאים של מעבדי תמלילים וכאלה. מנסיוני, יש לא מעט גולשים אינטרנט חדשים, שלא מפרשים את הכותרת של הבלוג בצורה נכונה…

  4. גורע:

    אורלי היקרה,

    ראשית ברצוני להודות לך על הזמן והמאמץ בכתיבת מתכתבך בנוגע לביקורך האחרון בגלוב.

    אנו, צוות הגלוב, עושים את מירב המאמצים על מנת לספק למבקרינו את הפוסטים על פי מיטב מסורת הפוסטים האינטליגנטיים אותה תיארת במכתבך ועל כן הרשי לי להביע את צערי על כך שלא עמדנו במלוא צפיותייך.

    הנושאים שהועלו במכתבך יבדקו על ידי הנהלת הגלוב על מנת שמקרים דומים לא ישנו בעתיד ואני מודה לך שהסבת את תשומת ליבנו לעניין.

    על מנת להיטיב עם הרגשתך וכמחווה של רצון טוב אני שמח להעניק לך לילה לזוג על בסיס לינה וארוחת בוקר בפתח תקוה. הזמנה זו היא על בסיס מקום פנוי, תקפה לשנה ולא בחגים.

    על מנת שבביקורך הבא אוכל לתת לך שירות אישי אנא תאמי את ביקורך הבא במשרדי בעזרת המייל הירוק עם החריונים של הציפורים.

    נשמח לשוב ולראותך בין מבקרינו החוזרים, קוראים, מגיבים לוחצים על לינקים ולא מבינים מה הביג דיל.

    בברכה,

    גורע
    מנהל שירות לקוחות

  5. יובל:

    גורע – התקבלת!

    מוסיף – עדכן מצבת צוות עובדים

  6. הבלונדינית הסודית:

    אתה באמת מתכוון לשאלה?

  7. יובל:

    כן

  8. עידן דורפמן:

    יובל, קודם כל זה לא בסדר שאתה קורא לגלוב שלך אינפנטילי, וזה בטח לא בסדר שאתה קורא לקוראים שלך אינפנטילים. לא שחלילה אתה לא צודק, אבל הקוראים האינפנטילים שלך עלולים להעלב, ולנטוש גם הם, ואז תקבל עוד המוני מכתבים כאלה!!!

    אבל אם הם אינפנטילים, אולי הם לא יעלבו.

    בכל מקרה, העלת סוגיה מצוינת. אני חושב שהתשובה היא איפה שהוא באמצע. בעל הבלוג (במקרה שלך גלוב) רוצה כמה שיותר קוראים (נניח), אבל מצד שני, הוא עושה זאת בחינם, בזמנו החופשי. כך שצריך למצוא איזון בין השניים. ברור שאורלי הזאת הגזימה בטרוף!

  9. הבלונדינית הסודית:

    אז לדעתי לא. הבלוגים (והגלוב) לא נותנים שירות לקורא, הם מציעים לו מקום להשחיז את דעותיו עם סכינים של אחרים. לפחות הטובים שביניהם. הגלוב בעיני הוא סוג של כיכר העיר, של דיון ציבורי פתוח וכזה כל אחד יכול לשמוע/לקרוא אותם, במידה והוא מתעניין. לדבר/לכתוב בהם, במידה והוא חושב שדעתו רלוונטית ותעניין אחרים (כמובן תוך שמירה על סטנדרטים מקובלים, ע”ע מקרה טרול המחמד) וגם לארוז את רגליו וללכת במידה והוא מוצא את הדיון מיותר.

  10. יניב:

    לבלוג שלך, בניגוד לבלוגי צחצוח שיניים, אין קיום בלי קוראים, הרבה קוראים. תרשה לי להניח שהיית די מתוסכל לו הקוראים היו אך ורק מעגל החברים הקרוב שלך שמוכן לקרוא אותך בכל מצב. לפיכך, יש כאן סוג של יחסים בהם אתה בהחלט מחוייב לתת משהו לקוראים, וכמו שאתה רואה, אם לא תתן – הם ילכו. תלוי בך לזהות איפה עובר הגבול האישי שלך ואיפה עובר הגבול בכלל בנכונות שלך להתאים את עצמך למכלול רב של קוראים.

    בנוסף, ככל שעולה הפופולריות כך הבלוג מקבל מעמד של משהו פחות אישי ויותר ציבורי. אני מניח שאם היא היתה נתקלת בבלוג בטעות, היא לא היתה מתלוננת פשוט כי לא היו לה ציפיות. אבל ברגע שאנשים מתחילים להמליץ עליך, יש איזשהן ציפיות שלא תמיד בשליטתך ולפעמים אתה צריך לעמוד בהן גם אם זה פחות מוצא חן בעיניך (אם אתה רוצה, כמובן).

    היא כתבה לך מכתב שדומה יותר למכתב למערכת מאשר לפניה לשירות לקוחות, ונראה לי שכשלעצמו זה סוג של מחמאה.

  11. הבלונדינית הסודית:

    טוב, מחקתי שורה ולא שמתי לב שדפקתי את כל התחביר, “…מקום של דיון פתוח, וככזה כל אחד לשמוע לקרוא את הדיונים שנערכים בו….” התנצלותי הכנה.

  12. יובל:

    יניב,

    לדעתי אתה טועה בהנחת המוצא שלך. הגלוב לא החל מיומו הראשון עם קוראים, הרבה קוראים. למעשה היו לו מעט, מעט מאוד קוראים. אני מציע לך ללכת אחורה ולקרוא פוסטים ישנים ולגלות שכמה מהם היו מוצלחים מאוד והיו להם מעט מאוד תגובות או ללא תגובות בכלל. אז? לא היה לו זכות קיום?

  13. עידן:

    לא רק שאתה כותב בשבילנו, אלא שזה גם מתחיל לבאס שאנחנו מבזבזים פה כל כך הרבה זמן ולא מקבלים תגמול.

    כל הרעיון הזה שאתה מרשה לעצמך לכתוב מה שאתה רוצה, באיזה שעה שאתה רוצה, באתר שלך נראה לי מוגזם.

    מעכשיו לפני כל פוסט אתה מתבקש להוציא הודעה למנויים, אנחנו ניכנס, נערוך את הטקסט ונאשר (או לא) את הפוסט. רק ככה נוכל לבנות גלוב מנצח.

    עוד כמה שינויים דרושים: אנחנו נתחיל בלהעביר לך רשימת נושאים שאנחנו רוצים שתדבר עליהם ואחרי זה אני מבקש שתוסיף Google AdSense במערכת האדמין, וכל פעם שאתה רושם פוסט תדאג ללחוץ על פרסומת כדי שאנחנו הקוראים נוכל לקבל קצת כסף על הזמן שאתה מבזבז לנו.

    ואני רק רוצה להוסיף שלשפוט בלוג לפי יומיים זה ממש טיפשי (במיוחד שהיומיים האחרונים היו בדיוק ההפך ממה שהיא כתבה, לדעתי).. כבר היו לך תקופות רעות יותר :)

  14. כפור:

    לשאלתך, אני חושב שבלוגים אכן נותנים שירות לקוראים: קורא מקבל הנאה מקריאת הבלוג ולכן הוא שב וקורא. לכותב הבלוג אומנם אין מחוייבות אמיתית כלפי הקוראים (כמו שיש, נגיד, ל-‘בזק’ כלפי הלקוחות שלה) אבל לקוראים עשויות להיות ציפיות, כמו בכל מערכת יחסים.
    משום שבבלוגים יש רצון לאינטראקציה עם הקוראים – אם לא דרך תגובות אז דרך בחינת הטראפיק – אז ניתן לחשוב שבבלוג ניתן שירות תמורת שווה-ערך.

    ציפיות אותה קוראת לא מוצדקות בעיני, אבל אני מנחש (מכיוון שלא קראתי את שאר המכתב) שהיא חשבה שהיא אכן עושה לך טובה – מין נזיפה ידידותית שתעזור לך להגדיל את מספר הקוראים בעתיד.

  15. אלעד יאיר:

    לדעתי, אתה לא צריך לעמוד בציפיות של אף אחד, אלא אם זו המטרה שקבעת לעצמך.
    אל תיתן למציאות ו/או אנשים להטריד אותך.

    אגב, לפוסט שקישרת כאילו אין בו תגובה, דווקא יש תגובה :)

  16. עמית:

    לדעתי יש כאן יותר מחוסר הבנה של מערכת בלוג-קורא, אלא מסר סמוי שלדעתי גם לא חמק מעיניו של יובל (אחרת לא היה טורח לפרסם את זה) – הביקורת הראויה שהועברה על תחרות ה-webawards ושפגעה מעבר לכל פרופורציה (אם כבר דיברנו על אינפנטיליות) ביחצ”ניישן של האירוע, היא זו שעומדת מאחורי המכתב, במובן של – “הוא פגע בי במקום רגיש, אני אפגע בו בעקב אכילס שלו, הרצון לקבל יחס מהקורא”. זה הרושם שקיבלתי לפחות.

  17. תומר ליכטש:

    אל תיתמם.

    אני עוד זוכר לך את הפוסט שהחזרת בבלוג שלי. “יש לי פתק החלפה! יש לי פתק החלפה!”. אני, אגב, שומר חשבונית על כל פוסט שאתם מעלים פה.

  18. MrM:

    לכשתושלם ההפיכה הצבאית נתלה את כל החצופים שלא משתחווים לפני היו”ר בפועל (הלא הוא היו”ר) של הקונצרן
    הייל עפר! (ודנדוש)

  19. יובל:

    MRM, נראה לי שעוד לא השתחררת מיום השואה.

    תומר: אין אצלנו מדיניות החלפה. נגעת – נסעת.

    עמית: אתה יותר צודק ממה שאתה אפילו מעלה בדעתך.

  20. Mאיה:

    זאתי אחת חוצפניה

  21. אחד לשעבר:

    להתנתק מהגלוב!! חרם!!!!!!1 רק ככה הם ילמדו החוצפנים!!!!

    נ.ב.
    יובליקו, אתה בטוח שלא מתחו אותך..

  22. אודיסאוס:

    כל מערכות היחסים האנושיות הן כאלה.
    אולי יהיה לך יותר נוח להחליף את המילה “שירות” ב”הדדיות”.
    היא השקיעה משאבים: לחצה על לינק, קראה אותך במשך יומיים, נרשמה לקבלת עדכונים. אתה – לדעתה – לא היית הדדי ולא ענית על הציפיות שלה, ולכן היא ניתקה את הקשר.

  23. דנה דולב:

    מר דרור היקר,

    זו הפעם הראשונה שאני גולשת בבלוג שלך. קצת מוזרה ואפילו מתחסדת נדמית לי הפליאה שלך על התגובה נשוא הסיפור שלך. האם אינך מסכים שבעידן הקפיטליסטי שבו אנחנו חיים ובו משייט לו האינטרנט, כולנו בעצם הפכנו ללקוחות של כולנו? האם אתה יכול בכנות לשים יד על הלב ולומר לעצמך שהבלוג הזה שלך אינו מכוון בשורה התחתונה, לגרוף עבורך פופולאריות ושקלים / דולרים (בחר במטבע החביב עליך)?
    אורלי אמרה את זה באופן ברור, כפי שנהוג לעשות בחברה שבה כבר מזמן הפכו את הדולר לאלוהים, ואת כולנו לעבדיו (של הדולר). אז על מה בדיוק ההתייבבות שלך?

    המשך יום טוב.
    דנה

  24. MrM:

    דרכמות, שהפנים שלי ושל דנדוש מתנוססות עליהן.
    מי שלא רוצה שלא יקרא, ושלא יבוא לכאן להטיל את מיימיו וללכת

  25. עמיר:

    גב’ דנה דולב, אורלי וכל היחצ”נים היקרים, באשר הם שם.

    לכו וחפשו את חבריכם בבלוג של קישקשתא, ותפסיקו להטריד אותנו.

    חג שמח.

  26. רוגל:

    show me the money דנה. מעניין בשביל איזה חברת יחצנ”ות את עובדת, ואיך זה מבדיל אותך מאיתנו – עבדי הדולר הנרצעים.

  27. אילה:

    אני לקוחה שמשלמת בקשב ואני דורשת שתכתבו מה שבא לכם, שאם לא כן אדיר את אצבעותי.
    בשביל זה אני פה.

  28. herenot:

    דנה, אורלי, ושאר ירקות:

    why don’t you go outside and play hide and go fuck yourselves..

    המשך חג שמח ויום טוב, בידידות,
    herenot.

  29. עמית:

    דנה צודקת, כולם לקוחות של כולם, רק שבמקרה של בלוגים המטבע העובר לסוחר הוא עניין ומידע – זה המטבע שבו משלמים הקוראים לבלוגר ולהיפך. לצערי, מאחר ועניין ומידע לא ממש הוספתן את וחברותייך לבלוג, נא להסדיר חובכן מול היו”ר (שאני לא מתיימר לדבר בשמו כמובן) ורק אח”כ לבוא בתלונות.

  30. יניב:

    אתם (ובמיוחד אתה, דרור) מפספסים פה הזדמנות לדיון מעניין. בסדר, הבנו, פה זה ביצה פרטית ומי שלא מבין שיעוף מפה. ואחרי שהוצאנו את זה מהמערכת, הקדישו רגע למחשבה איזה ערך יש לבלוג בסגנון הזה, שפונה לאיזה “אתם” בלתי ידוע (כן, דרור, הלכתי להתחלה וקראתי אחורה. אתה מדבר ל”אתם”, לקהל שלך, מההתחלה) ללא קהל, איזה סוג של מערכת יחסים זה יוצר ואיזה מחוייבות לאותו קהל.

  31. יניב:

    קראתי לך דרור במקום יובל. (: כמו בקיבוץ.

  32. יובל:

    יניב, קודם כל על זה שקראת לי דרור דנדוש כבר תטפל בך. לגופו של עניין, ברור לחלוטין שהגלוב הפך למקום מעניין במיוחד לאחר שהוא עבר את נקודת המאסה הקריטית שלאחריה נוצרים כאן דיונים מעניינים. ללא ספק. אבל האם העובדה שנוצרה כאן המאסה הקריטית ושנוצרו כאן דיונים מעניינים ושיש אנשים רבים שמגיעים לפה כמה פעמים ביום כדי לראות מה התחדש – האם כל זה אמור לגרום לי (או לכל כותב אחר לצורך העניין) להרגיש מחויב אל הקורא? האם התחלתי לכתוב והאם אני כותב עכשיו כדי לספק אותה? כדי לעמוד בציפיותיה? האם זה הגיוני מצידה לבקש ממני לעמוד בציפיות שלה (שאין לי מושג מה הן)?

  33. נעמה:

    חלק מהתגובות שאני מקבלת לבלוג מאד מרגשות, אבל חלקן פשוט פנטסטיות. מדובר בקוראים שמצפים לשירות לא במה שאני כותבת בבלוג אלא בעבודות ש_הם_ אמורים לכתוב… ההצפה כל-כך גדולה עד שיש לי קישור בבלוג, תחת שו”ת, ל”למה את לא יכולה לעזור לי בכתיבת העבודה?”…
    הנה שתי דוגמאות אופייניות מאד:
    “שלום, אני עושה עבודת גמר בנושא: מעצר מינהלי אודה לך אם תיכלי לשלוח לי כל חומר רלוונטי בנושא”.
    והאי-מייל הבא הגיע כך, אפילו בלי שם הכותב/ת:
    “היבט פילוסופי של המתת חסד דחוף….אני אשמח…תודה רבה. אם את יכולה לשלול לי לכתובת..” [הכתובת שמורה במערכת].
    מה שמעניין ללמוד מהאי-מיילים (הרבים) כדוגמת אלו הוא איך לא רק תלמידי תיכון אלא גם סטודנטים היום “מחפשים” חומר לעבודה שהם צריכים לכתוב. הם פשוט פונים למי שכתבה רשימה בבלוג על הנושא (או בתחום) ומבקשים שתפנה אותם למקורות, או טוב יותר, תשלח להם את כל המקורות הרלבנטיים (וגם תעזור לנסח את שאלת המחקר וכמה מהתשובות). במקרה “הטוב” הם קודם מחפשים בגוגל. מה שלא קיים בגוגל – לא קיים. לגשת לספרייה? הם לא שמעו על זה. לפנות למרצה שלהם? או שהם לא חשבו על זה שהם קיבלו תשובה שהחיפוש הוא חלק מהעבודה, אז הם פונים למישהו אחר שיספק להם את הסחורה…
    לקינוח תגובה נחמדה במיוחד שקיבלתי:
    “שלום אני פונה אלייך בשאלה האם אכן יש אלוהים ולאלו ספרים את ממליצה לי לפנות על מנת לפתור סוגייה זו בתודה מראש […]”.
    אני מקווה לטובתו שלא יוכח שהוא קיים. אחרת הוא ודאי יוצף באי-מיילים לבקשת סיוע בכתיבת עבודות אקדמיות…
    חג שמח

  34. נועם:

    למעשה, בגלוב אתה פונה לקוראים פעמיים. בפעם הראשונה אתה מציע להם להיכנס ולקרוא את הגיגיך. אתה עושה זאת בצורה עקיפה, על ידי כך שאתה כותב מדי יום יומיים ועל ידי זה שאתה מתכתב עם הקוראים. לאחר מכן באה העבודה הקשה באמת והיא הכתיבה עצמה.

    הקוראת צודקת בכך שלאחר ש”הזמנת” אותה לבלוג (באופן סמוי ועקיף כמובן, אך מבחינת התחושה שלה אין זה משנה כלל), לא סיפקת את הסחורה שהובטח לה. היא לא באמת קיבלה פוסטים מעניינים כפי שהיא חשבה.

    אלא לא יחסי מוכר-לקוח, אלא יחסים אנושיים בריאים והגיוניים.

    אני בכל אופן חושב שהפוסט הזה הוא מהמרתקים שקראתי כאן משום שהוא עורר אצלי מחשבות שונות לגבי הלוגיקה של הבלוגיקה.

    היה שלום.

  35. תמר:

    נועם, כפי שיובל כבר רמז, הקוראת הפייר-מאוכזבת התעצבנה לקרוא כיצד מתקיפים את משלח ידה. לא נראה לי שהיא חיפשה פוסטים מעניינים, המכתב שלה מלא עלבון, ולא שיעמום מהתכנים. לא אופתע לגלות שביקשה לקבל עדכונים לגלוב, רק כדי לבטל אותם, תוך כתיבת מכתב מרגש ליו”ר.

  36. One Of the Crowd:

    אפשר לתלות את התשובה בשני(או שתי?, מוסיף, מי האבשלום קור של הגלוב?) גורמים : הצהרת כוונות של הבלוג והמטרה שלו:
    1. ישנם בלוגים שמצהירים מראש מה הנושא הבלוג, ומה צריכות להיות הציפיות של הקורא מהכותב. לדעתי הצהרת כוונות כזו היא מחייבת במידה מסוימת, משום שבאינטראקציה בלוג/קורא גם הקורא משקיע מזמנו.
    2. דבר שני, מה הכוונה של הכותב מהבלוג, לזיין את השכל לחבורת אינפנטילים, או ליצר ערך לעצמו ע”י מיצוב עצמו כמומחה ויצור מוניטין. וכאן זו כבר האינטרס של הכותב לעמוד בציפיות של הקוראים.

    מכיון שגלוב אין הצהרת כוונות, והיו”ר מודיע שכולנו אינפנטילים, והמוניטין היחיד שיצא ליו”ר מכאן הוא כזה שעדיף בלעדיו, הסקנה היחידה שאין לאורלי אלא להלין על עצמה על שהיא מקשיבה לאנשי PR.

  37. יהונתן:

    הבעיה התחילה כך: בעיתונות לא היו שמים קצוץ אם מישהי אחת היתה מבטלת מנוי. כאן? בלוגרים מרגישים הרבה יותר אישיים בבלוג שלהם, זה הבית שלהם, הם נעלבים בקלות למרות שזה מצחיק. בסך הכל מדובר על נוטשת אחת מתוך אלף קוראים בערך, שכנראה התחום לא מעניין אותה. זה הכל. העניין קצת מתנפח, לא?

  38. דנדוש:

    36- שני גורמים. ואני האבשלום קור פה, זו חצי משרה.

  39. One Of the Crowd:

    את לא מלכת הסאדו פה? מה העונש על טעיות לשוניות?

  40. דנדוש:

    אני אכן מלכת הסאדו/המלכה (עוד לא ברור). עניין האבשלום קור זה קטע התנדבותי.
    ובשביל לגלות מה העונש צריך לטעות…

  41. One Of the Crowd:

    אין בעיה חמודה (במילעל), לטעות אני יודע. טעיתי מאלאן פעמים, לפחות שתי פעמים ביום

  42. דרדרפת:

    עמי בן בסט ערך פעם סקר בבלוג (המעולה) שלו וביקש לדעת מה הן העדפות קוראיו:
    http://www.notes.co.il/benbasat/15061.asp

    שלחתי לו מייל בתגובה, בזו הלשון:
    בתגובה לסקר שלך, קשה לי למלא את ה”טופס” שפרסמת. מצד אחד, לא תמיד כל מה שאתה מפרסם מעניין אותי. מצד שני, הרבה מהדברים שכן מעניינים אותי הם דווקא דברים שלא הייתי חושבת מראש שיעניינו אותי. זה די הגיוני בעצם. במלים אחרות – אני קוראת את הבלוג שלך בגלל הדברים שמעניינים *אותך* ולא בגלל דברים שמעניינים אותי. ככל שזה נוגע לי אתה יכול להמשיך לכתוב על מה שבא לך

    בהצלחה בהמשך ויום נעים
    דרדרפת.

    זה נכון גם לגביכם – יובל, מוסיף ותמר – תמשיכו לכתוב על מה שאתם רוצים, בשביל זה אני כאן.
    ואם עוד לא אמרתי – תודה, כמובן.

  43. יובל:

    אני זוכר את הפוסט הזה של עמי.
    גם לי הוא נראה מוזר.

    אני פשוט לא עניתי עליו מרוב זה שהיה מוזר.

  44. דחליל:

    אחרי יומיים ביטלה מנוי?

    זה עלבון. אני לא מוריד פיד מרשימת הרססים שלי עד לפני שעובר שבוע לפחות מאז ששמתי אותו – גם אם במהלך השבוע הזה אני משתעמם מכל פוסט ופוסט.

  45. הבלונדינית הסודית:

    אני חושבת שמדובר בשני נושאים שונים לגמרי – הראשון הוא חוסר הרצון להשתייך לקונצרן: לא רוצה לקרוא? שיהיה לך לבריאות, רוצה לבטל מנוי? שיהיה לך בכייף, נראה לך שביכולתך לגבש דעה אחרי יומיים של קריאה ואפס כתיבה? שיהיה לך בהצלחה ותזהרי שהדלת לא תפגע לך באיזורים רגישים. השני הוא המכתב: מכתב תלונה (והמכתב הזה נוסח בדיוק כמו מכבי התלונה שנהגתי לקבל בתפקידי כאחראית לקוחות של חברה סלולארית מסויימת) הוא משהו שכותבים למישהו (אדם/חברה/גוף) שחייב לך משהו, שהבטיח דבר מה ולא קיים, אני לא חושבת שיובל (או מוסיף, או תמר, או אנחנו) חייבים משהו לאורלי, או לכל מבקר/ת קורא/ת , ובייחוד לא לכאלה שהגיעו לדקה וחצי ובמהלך שהותם כאן לא טרחו לכתוב ולו אות אחת. הם כותבים מה שחשוב ומעניין בעיניהם, אם יש מספיק אנשים אחרים שזה מעניין אותם יתפתחו משם דברים מעניינים, אם לא אז לא, ואז בעלי הגלוב יצטרכו לחשוב איך הם ממשיכים. אני חושבת שהשבועות האחרונים בגלוב מוכיחים שלא זה המצב.

  46. שי פישר:

    יובל, אתה יכול לכתוב על מה שבא לך, כמובן, אבל אם כמה קוראים רומזים שברברת הקונצרן (מלכת הגלוב, מזכ”ל הגלוב, עציץ הגלוב) מעניינת את התחת ומנמיכה את הרמה של הגלוב – אולי תמצא תועלת בהפקת לקחים.

  47. אלון:

    אני חושב שיש משהו נחמד מאוד בכך שהגלוב לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

  48. Mאיה:

    גם אני חושבת שיש משהו מאוד נחמד בזה שהבלוג לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

    חוץ מזה יש הבדל בין מסחר לבין תקשורת, שהיא לא מסחרית, אפילו שהיא לא “לשם שמיים” בלבד, וגם אם יובל בונה או מצפה שהבלוג יתרום לקריירה שלו (למה לא?). בשתיהן קיימות ציפיות, הדדיוֹת, והיזון חוזר, אבל באופן שונה, גם אם קיים איזה דימיון.

  49. Xslf:

    בדיוק נזכרתי בפוסט הזה שלך כשמגיב בדיון אצלי (העוסק במקומו של וובסטר בחיי הגולשים/בלוגים) ציין שהוא מרגיש שעשיית מנוי לבלוג כרוכה בהתחייבות:
    http://www.xslf.com/archives/000334.html#17625
    הוא ציין גם שהוא הרגיש לא נעים כשהסיר את עצמו ממנוי לגלוב.

    מעניינת עבורי התפיסה השונה כ”כ של משמעות עשיית מנוי לבלוג (או גלוב)- האם מדובר בנוחות לגולש ותו לא? האם מדובר בהתחייבות של הגולש לבלוג (כמו שהרגיש המגיב אצלי)? או אולי מדובר בהתחייבות של הבלוג לגולש (כמו בדוגמא כאן)?

  50. מחשבות:

    הבלוגרים כנותני שירות…

    נתקלתי בתגובה הזו של נעמה כרמי לאחת הרשומות של יובל דרור. נעמה מתלוננת על כך שיש סטודנטים שפונים אליה ומבקשים ממנה עזרה בכתיבת עבודות שונו…

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: