מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

הכל, ילד שלי מוצלח, רק לא עיתונאי.

הטקסט של רותם שטרקמן מהטוש הפתיע אותי. הוא הפתיע אותי כי הוא מצליח להיות רדוד במודע ("קלישאה שחוקה, שכמו כל הקלישאות כוחה רב בתיאור המציאות") וגדוש תיוגים והכללות. את הסלט הזה מעטר רוטב בכיינות, שכמו מנסה לרמוז לעורך שהגיע הזמן לשדרוג המשכורת, ולאלתר.

"המנופאי: הבית היפה שלנו, המכוניות והחסכונות בבנק – בקיצור כל מה שיש לנו, בא מהעבודה שלי בנמל אשדוד ושל אשתי בחברת חשמל […] בעל הקונצרן: […] מה שאני יכול זה לתת לילדים שלי לנהל חברות. עכשיו אני במגעים לרכוש חברת השקעות גדולה ב-400 מיליון דולר […] עורכת הדין: אנחנו גרים בבית נחמד ברעננה. יש לנו בת שלומדת לתואר ראשון, בן גדול שחזר מטיול גדול בחו"ל שמימנו לו ובן חייל המשרת בקריה. אנחנו יכולים ושמחים לעזור להם. קנינו מכונית חדשה לכל אחד"

וכך זה ממשיך. המושבניק מסדר לילדה חדר, רואה החשבון מסדר לילדים חבילת "התארגנות באזרחות", ואפילו הסופר מלא רעיונות להעלמת מס. ומי אומלל וחסר כל? העיתונאי, שמפנטז על טיסה לחו"ל ועל שולחן כתיבה לילדה, ואפילו לא יכול לקוות שילדתו נטולת השולחן תגדל להיות מנופאית, זה הרי גנטי.

אינני טוענת שאין עיתונאים שקורעים את התחת ומרוויחים פרוטות, אבל מעיתון כלכלי הייתי מצפה לגישה יותר מאוזנת ופחות יבבנית – אם אינני טועה, העוסקים בתקשורת אינם משתייכים לקבוצה החלשה ביותר באוכלוסיה.

35 מחשבות על “מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

  1. תמר – העוסקים בתקשורת משתייכים לקבוצה החלשה ביותר באוכלוסייה. דברי איתי ואספר לך כמה מרוויחים כתבים, פרילנסרים או משרה מלאה, בכל אחד מכלי התקשורת שעבדתי בהם. איש שירות לקוחות עושה יותר כסף.

  2. וגם ההמצאה הזו של פרילנס, זה עניין של התקשורת. אני מכירה פרילנסר אחד שעבד למעלה משנה בכלי תקשורת ידוע, אחד מהשלישייה, ואפילו מכתב המלצה לא נתנו לו אחרי שהוא פוטר. הם חששו להודות ביחסי עובד-מעביד, כדי שהוא לא יתבע פיצויים.

  3. פרילנס זאת לא המצאה של התקשורת. זאת המצאה של שוק העבדים המודרני על צורותיו השונות. תוצאה של העובדה ששוק העבודה היום הוא שוק של מעבידים, שמכתיבים את התנאים למי שרוצה לעבוד. יש הרבה אנשים שעובדים פרילנס בכל מיני מקצועות. אבל לגבי תביעת הפיצויים – יש פסיקה שבתנאים מסוימים גם עבודה כנגד חשבונית מקימה יחסי עובד-מעביד ומחייבת את האחרון לתת את הזכויות הנלוות, כמו פיצויי פיטורין.

  4. אני יודעת היטב כמה מרוויחים אנשים העוסקים בתקשורת, והצגתם כקבוצה החלשה ביותר באוכלוסיה פשוט אינה מדויקת.

  5. אני לא חושב שהטקסט של רותם הוא יבבני. אני חושב שהוא די משקף את המציאות של רוב רובם של העיתונאים – ללא קשר למקום עבודתם.

    (גילוי נאות: רותם הוא קולגה לשעבר ב"הארץ" ואני מחבב אותו מאוד).

  6. את שמה את זה במרכאות אבל אני לא רואה בשום מקום שהוא כתב את זה.
    אני מסכים שהיה צריך לשקול האם להכניס את העיתונאי מלכתחילה לרשימה, אבל מהרגע שהוא בפנים, אני לא רואה משהו שגוי בתיאור המצב שלו.

  7. הוא לא כתב את זה, אבל זו רוח הדברים כפי שאני תופסת אותה.
    ברגע שהוא בוחר את 10 בעלי מקצוע, מתוכם 9 שמצליחים לדאוג לעתיד ילדיהם, ואחד, שממש במקרה הוא עיתונאי, שהוא היחיד שלא מצליח, זה נראה לי יבבני, בהחלט.

  8. גם "הקיבוצנית" לא ממש חוגגת, גם הפולניה לא.
    כאמור, השאלה היא האם מלכתחילה יש מקום להכניס את העיתונאי אבל הוא לא היחיד ברשימה שמצבו לא מדהים.

  9. אולי הם לא הקבוצה *הכי* חלשה, אבל אל תספרו לכתב בריאות בעיתון X שחי מ-4500 לחודש שמצבו בסדר גמור.

  10. לי תמיד נראה שכתיבה זה הדבר הזה שאתה עושה כשאתה לא רוצה לעבוד. ואם אתה מוצא מישהו שישלם על זה, אז זה בכלל טוב. והכי טוב זה אם אתה יכול לעשות Ctrl+C – Ctrl+V ההודעות יח"צ.

  11. כתיבה בעיתון זו עבודה ועבודה לא קלה בכלל אגב.

    כתיבה בגלוב – בשבילי – זה תחביב (שאני מאוד נהנה ממנו אבל לא מצפה מאף אחד שישלם לי עבורו – בדיוק כמו שלא הייתי מצפה שישלמו לי בשביל לעשות פאזל 6,000 חלקים. כן, עשיתי אחד כזה).

  12. דניאל,
    קראתי את שלושת הפוסטים האחרונים ביחד, אז אני מקשר..
    יו"ר,
    אני לא מזלזל בעבודה הקשה, אני בספק אם אני יכול לנפק טקסטים ארוכים לפי דרישה, וגם אם כן אני לא יודע כמה מעניינים הם יהיו.
    עיתונאות נראה לי כמו מקצוע ללא דרישות סף, כמו משחק או שירה, ואנשים שנכנסים לזה בתקווה ל"עשות את זה" יודעים למה הם נכנסים.
    מהסיבה הזו לדוגמה קשה לי לתרגש מהודעות של אמ"י ושות' של אמנים רעבים. שילכו לעבוד לעזאזל, ולא משחק זה לא עבודה. סבלות זה עבודה.

  13. תמר – מסכים איתך שאין ערך גדול לטקסט אבל – רואים שלא היית עיתונאית אף פעם, בלי להעליב.
    היחס מעליב, השעות אינסופיות, וביחס ליכולות הגבוהות שיש לאנשים (כם בלי היחס הזה) – המשכורות מחפירות. הגישה הכללית היא תגיד תודה שנתנו לך לכתוב פה.

  14. אני הולך לשאול שאלה בלי שמץ של ציניות: מה גורם לקבוצת אנשים מוכשרים, ברובם, לעבוד כעיתונאים – במיוחד לאור מה שנכתב כאן?

  15. כאמור, זה כבר מחייב פוסט.

    מבטיח שכאשר יהיה לי זמן, ארכז את כל דעותיי ומחשבותיי בנושא ואז נדון בעניין לעומק.

  16. יאללה יאללה יובל. כתיבה לעיתון היא עבודה כפויית טובה, בשעות לא שעות, שאף אחד מסביב לא נותן לה ערך, עם קולגות שירצו לשתות לך את הדם ולתפוס את מקומך, עם לקוחות (קוראים) שיזלזלו בך וגם יכתבו את זה לבוס שלך, עם בוס שמקצץ, ללא כבוד בשום מקום כמעט – אבל כמו שאומרים (וכן, אומרים את זה גם בבראנז'ה) היי, זה עדיין עדיף על עבודה אמיתית.

  17. מה שגורם לתסכול הוא הפער בין כמה שאתה מקבל לכמה שאתה חושב שמגיע לך. עיתונאים סובלים מפער גדול יותר מאשר בעבודות אחרות (אמיתיות?).
    לעבודה בעתונות יש תועלות מעבר לתלוש המשכורת ומעסיקים רבים מנצלים את העובדה כדי לתת משכורות נמוכות למי שרוצה לעבוד בתחום.

  18. הערה נוספת – זה נושא שיש לו הרבה יותר השלכות מאשר החיטוט בתלוש השכר של עיתונאי כזה או אחר. כאשר עיתונאים מבוזים מושפלים ומשלמים להם משכורת רעב, הבעיה היא לדמוקרטיה במדינה, לא לאלה שילכו לחפש את עצמם בג'וב אחר וישאירו את המקצוע לאנשים בינוניים.

  19. לזה שמעלי
    גדי סוקניק ויונית לוי הם עיתונאים מבוזים ומושפלים עד כדי כך שהפכו לפעילים שלא בתשלום של מפלגה אחת רק לפני חודשיים? למגישי כתבות יח"צ שהיו גורמות לפניה של ג. להאדים מבושה? לאנשים שחתומים על "אולפן שישי:הלקט"?

    הבעיה במקצוע לטעמי היא עודף ביקוש. הרבה אנשים אוהבים לכתוב. הרבה אנשים אוהבים לראות את שמם מודפס. רק למעטים מהם יש את הכשרון ובמיוחד האתיקה הדרושים לעיתונאי אמיתי, אלא שהם עובדים בזול, ובעל עיתון מתעניין במספרים יותר מאותיות.
    מפה לשם הציבור כבר התרגל לתקשורת רדודה, העיקר שיש תמונות של נינט בסוף הגליון. (מת על נינט, זו רק דוגמא)

  20. אני רק קליינט של העיתונות, אבל אם משלמים כ"כ מעט, לאן הולכים ה-220 ש"ח בחודש שאני משלם על עיתון? זה הרבה כסף ואני לא היחיד. האם זה שיטת בנק הפועלים, ש-10 עיתונאים מקבלים פי אלף מה-790 האחרים? ואם כן, מיהם אותם 10? האם רותי סיני אחת מהם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *