מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

הכל, ילד שלי מוצלח, רק לא עיתונאי.

הטקסט של רותם שטרקמן מהטוש הפתיע אותי. הוא הפתיע אותי כי הוא מצליח להיות רדוד במודע (“קלישאה שחוקה, שכמו כל הקלישאות כוחה רב בתיאור המציאות”) וגדוש תיוגים והכללות. את הסלט הזה מעטר רוטב בכיינות, שכמו מנסה לרמוז לעורך שהגיע הזמן לשדרוג המשכורת, ולאלתר.

“המנופאי: הבית היפה שלנו, המכוניות והחסכונות בבנק – בקיצור כל מה שיש לנו, בא מהעבודה שלי בנמל אשדוד ושל אשתי בחברת חשמל […] בעל הקונצרן: […] מה שאני יכול זה לתת לילדים שלי לנהל חברות. עכשיו אני במגעים לרכוש חברת השקעות גדולה ב-400 מיליון דולר […] עורכת הדין: אנחנו גרים בבית נחמד ברעננה. יש לנו בת שלומדת לתואר ראשון, בן גדול שחזר מטיול גדול בחו”ל שמימנו לו ובן חייל המשרת בקריה. אנחנו יכולים ושמחים לעזור להם. קנינו מכונית חדשה לכל אחד”

וכך זה ממשיך. המושבניק מסדר לילדה חדר, רואה החשבון מסדר לילדים חבילת “התארגנות באזרחות”, ואפילו הסופר מלא רעיונות להעלמת מס. ומי אומלל וחסר כל? העיתונאי, שמפנטז על טיסה לחו”ל ועל שולחן כתיבה לילדה, ואפילו לא יכול לקוות שילדתו נטולת השולחן תגדל להיות מנופאית, זה הרי גנטי.

אינני טוענת שאין עיתונאים שקורעים את התחת ומרוויחים פרוטות, אבל מעיתון כלכלי הייתי מצפה לגישה יותר מאוזנת ופחות יבבנית – אם אינני טועה, העוסקים בתקשורת אינם משתייכים לקבוצה החלשה ביותר באוכלוסיה.

נכתבו 35 תגובות לפוסט “מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?”

  1. אי אפשר להגיד:

    תמר – העוסקים בתקשורת משתייכים לקבוצה החלשה ביותר באוכלוסייה. דברי איתי ואספר לך כמה מרוויחים כתבים, פרילנסרים או משרה מלאה, בכל אחד מכלי התקשורת שעבדתי בהם. איש שירות לקוחות עושה יותר כסף.

  2. אי אפשר להגיד:

    וגם ההמצאה הזו של פרילנס, זה עניין של התקשורת. אני מכירה פרילנסר אחד שעבד למעלה משנה בכלי תקשורת ידוע, אחד מהשלישייה, ואפילו מכתב המלצה לא נתנו לו אחרי שהוא פוטר. הם חששו להודות ביחסי עובד-מעביד, כדי שהוא לא יתבע פיצויים.

  3. נעמה:

    פרילנס זאת לא המצאה של התקשורת. זאת המצאה של שוק העבדים המודרני על צורותיו השונות. תוצאה של העובדה ששוק העבודה היום הוא שוק של מעבידים, שמכתיבים את התנאים למי שרוצה לעבוד. יש הרבה אנשים שעובדים פרילנס בכל מיני מקצועות. אבל לגבי תביעת הפיצויים – יש פסיקה שבתנאים מסוימים גם עבודה כנגד חשבונית מקימה יחסי עובד-מעביד ומחייבת את האחרון לתת את הזכויות הנלוות, כמו פיצויי פיטורין.

  4. תמר:

    אני יודעת היטב כמה מרוויחים אנשים העוסקים בתקשורת, והצגתם כקבוצה החלשה ביותר באוכלוסיה פשוט אינה מדויקת.

  5. יובל:

    אני לא חושב שהטקסט של רותם הוא יבבני. אני חושב שהוא די משקף את המציאות של רוב רובם של העיתונאים – ללא קשר למקום עבודתם.

    (גילוי נאות: רותם הוא קולגה לשעבר ב”הארץ” ואני מחבב אותו מאוד).

  6. תמר:

    “לכולם יש ולנו אין” נשמע לי יבבני למדי.

  7. יובל:

    את שמה את זה במרכאות אבל אני לא רואה בשום מקום שהוא כתב את זה.
    אני מסכים שהיה צריך לשקול האם להכניס את העיתונאי מלכתחילה לרשימה, אבל מהרגע שהוא בפנים, אני לא רואה משהו שגוי בתיאור המצב שלו.

  8. תמר:

    הוא לא כתב את זה, אבל זו רוח הדברים כפי שאני תופסת אותה.
    ברגע שהוא בוחר את 10 בעלי מקצוע, מתוכם 9 שמצליחים לדאוג לעתיד ילדיהם, ואחד, שממש במקרה הוא עיתונאי, שהוא היחיד שלא מצליח, זה נראה לי יבבני, בהחלט.

  9. יובל:

    גם “הקיבוצנית” לא ממש חוגגת, גם הפולניה לא.
    כאמור, השאלה היא האם מלכתחילה יש מקום להכניס את העיתונאי אבל הוא לא היחיד ברשימה שמצבו לא מדהים.

  10. אי אפשר להגיד:

    אולי הם לא הקבוצה *הכי* חלשה, אבל אל תספרו לכתב בריאות בעיתון X שחי מ-4500 לחודש שמצבו בסדר גמור.

  11. נעמה:

    פולניה זה לא עיסוק, אגב. מקסימום סטריאוטיפ של תכונת אופי (שלא במקרה מיוחסת לאשה).

  12. One Of the Crowd:

    לי תמיד נראה שכתיבה זה הדבר הזה שאתה עושה כשאתה לא רוצה לעבוד. ואם אתה מוצא מישהו שישלם על זה, אז זה בכלל טוב. והכי טוב זה אם אתה יכול לעשות Ctrl+C – Ctrl+V ההודעות יח”צ.

  13. יובל:

    נעמה: אני מכיר כמה פולניות שיחלקו עלייך

    one of: התחלת בלהעליב?

  14. One Of the Crowd:

    ממתי אני מעליב, סתם אמרתי. ואם זו עבודה למה אתה כותב בגלוב ללא תשלום?

  15. Denial:

    הי הי, זה (14) דיון לפוסט הקודם.

  16. יובל:

    כתיבה בעיתון זו עבודה ועבודה לא קלה בכלל אגב.

    כתיבה בגלוב – בשבילי – זה תחביב (שאני מאוד נהנה ממנו אבל לא מצפה מאף אחד שישלם לי עבורו – בדיוק כמו שלא הייתי מצפה שישלמו לי בשביל לעשות פאזל 6,000 חלקים. כן, עשיתי אחד כזה).

  17. MrM:

    בכניסה לקמפוס יש תיבת פח עם תמונה של ילד אפריקאי רעב
    זרקו איזה 10 אגורות, למען היו”ר.

  18. MrM:

    ובקשר לכותרת: כשאני אהיה גדול אני ארצה להיות קטן.

  19. One Of the Crowd:

    דניאל,
    קראתי את שלושת הפוסטים האחרונים ביחד, אז אני מקשר..
    יו”ר,
    אני לא מזלזל בעבודה הקשה, אני בספק אם אני יכול לנפק טקסטים ארוכים לפי דרישה, וגם אם כן אני לא יודע כמה מעניינים הם יהיו.
    עיתונאות נראה לי כמו מקצוע ללא דרישות סף, כמו משחק או שירה, ואנשים שנכנסים לזה בתקווה ל”עשות את זה” יודעים למה הם נכנסים.
    מהסיבה הזו לדוגמה קשה לי לתרגש מהודעות של אמ”י ושות’ של אמנים רעבים. שילכו לעבוד לעזאזל, ולא משחק זה לא עבודה. סבלות זה עבודה.

  20. אחד לשעבר:

    תמר – מסכים איתך שאין ערך גדול לטקסט אבל – רואים שלא היית עיתונאית אף פעם, בלי להעליב.
    היחס מעליב, השעות אינסופיות, וביחס ליכולות הגבוהות שיש לאנשים (כם בלי היחס הזה) – המשכורות מחפירות. הגישה הכללית היא תגיד תודה שנתנו לך לכתוב פה.

  21. רוגל:

    אני הולך לשאול שאלה בלי שמץ של ציניות: מה גורם לקבוצת אנשים מוכשרים, ברובם, לעבוד כעיתונאים – במיוחד לאור מה שנכתב כאן?

  22. יובל:

    רוגל, זה כבר מצדיק פוסט בפני עצמו.

  23. אודיסאוס:

    בהמשך לדבריו של רוגל (לעיל): מקצוע הרי אינו עונש.
    למה מישהו בוחר בכלל להיות עיתונאי?

  24. יובל:

    כאמור, זה כבר מחייב פוסט.

    מבטיח שכאשר יהיה לי זמן, ארכז את כל דעותיי ומחשבותיי בנושא ואז נדון בעניין לעומק.

  25. דרור:

    תשובה מעגלית: מאותה סיבה שאנשים בוחרים להיות מורים.

  26. ערס פואטי:

    יאללה יאללה יובל. כתיבה לעיתון היא עבודה כפויית טובה, בשעות לא שעות, שאף אחד מסביב לא נותן לה ערך, עם קולגות שירצו לשתות לך את הדם ולתפוס את מקומך, עם לקוחות (קוראים) שיזלזלו בך וגם יכתבו את זה לבוס שלך, עם בוס שמקצץ, ללא כבוד בשום מקום כמעט – אבל כמו שאומרים (וכן, אומרים את זה גם בבראנז’ה) היי, זה עדיין עדיף על עבודה אמיתית.

  27. רוגל:

    אני אמתין לפוסט

  28. JaneLame:

    אודיסאוס: אני לא חושבת שבוחרים בזה. זו שרשרת תאונות כזו.

  29. טל:

    מה שגורם לתסכול הוא הפער בין כמה שאתה מקבל לכמה שאתה חושב שמגיע לך. עיתונאים סובלים מפער גדול יותר מאשר בעבודות אחרות (אמיתיות?).
    לעבודה בעתונות יש תועלות מעבר לתלוש המשכורת ומעסיקים רבים מנצלים את העובדה כדי לתת משכורות נמוכות למי שרוצה לעבוד בתחום.

  30. דרדרפת:

    מצפה לפוסט האמור בכיליון עיניים. יאמי.

  31. אחד לשעבר:

    הערה נוספת – זה נושא שיש לו הרבה יותר השלכות מאשר החיטוט בתלוש השכר של עיתונאי כזה או אחר. כאשר עיתונאים מבוזים מושפלים ומשלמים להם משכורת רעב, הבעיה היא לדמוקרטיה במדינה, לא לאלה שילכו לחפש את עצמם בג’וב אחר וישאירו את המקצוע לאנשים בינוניים.

  32. רגוע:

    לזה שמעלי
    גדי סוקניק ויונית לוי הם עיתונאים מבוזים ומושפלים עד כדי כך שהפכו לפעילים שלא בתשלום של מפלגה אחת רק לפני חודשיים? למגישי כתבות יח”צ שהיו גורמות לפניה של ג. להאדים מבושה? לאנשים שחתומים על “אולפן שישי:הלקט”?

    הבעיה במקצוע לטעמי היא עודף ביקוש. הרבה אנשים אוהבים לכתוב. הרבה אנשים אוהבים לראות את שמם מודפס. רק למעטים מהם יש את הכשרון ובמיוחד האתיקה הדרושים לעיתונאי אמיתי, אלא שהם עובדים בזול, ובעל עיתון מתעניין במספרים יותר מאותיות.
    מפה לשם הציבור כבר התרגל לתקשורת רדודה, העיקר שיש תמונות של נינט בסוף הגליון. (מת על נינט, זו רק דוגמא)

  33. עודד:

    אני רק קליינט של העיתונות, אבל אם משלמים כ”כ מעט, לאן הולכים ה-220 ש”ח בחודש שאני משלם על עיתון? זה הרבה כסף ואני לא היחיד. האם זה שיטת בנק הפועלים, ש-10 עיתונאים מקבלים פי אלף מה-790 האחרים? ואם כן, מיהם אותם 10? האם רותי סיני אחת מהם?

  34. יובל:

    עודד, פתחתי פוסט בנושא, בוא בוא נדבר שם

  35. קיאה:

    אני אוהבת להקיא בגלל זה קוראים לי קיאה

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: