המירוץ אחר הקרדיט

היום, ב-07:58 בבוקר, העליתי פוסט שעוסק במחירים השונים המצוטטים בעיתונים השונים של חבילות המונדיאל. וראו איזה פלא: 11 שעות אחר כך, מעלה מחתרת הקטיפה פוסט שמתחיל בדיוק באותו העניין בדיוק ולא נותנת לי קרדיט!

ולמה אני כותב את זה? קודם כל אני חייב לומר שהתחלתי לקרוא את הגברת הקטיפתית בקצת יותר תשומת לב ולעתים יש לה יציאות לא רעות בכלל (ולעתים סתם רעות). אבל מה שמטריד אצלה זה המרדף האובססיבי שלה אחר הקרדיט שמגיע (או לא מגיע) לה. אתר וואלה זכה לשם “אתר שאין להזכיר את שמו”, או משהו בסגנון, כי הוא העז לא לתת לה קרדיט. היום היא שולחת את קוראיה הנאמנים לידיעה ב-ICE שמספרת על השינויים במוסף הכלכלה של “מעריב” תוך שהיא רומזת לכך שהיא כבר כתבה על זה בעבר. בתגובה, ICE העלה ידיעה שלמה שעוסקת בכך ש”ידיעות אחרונות” לא נתנו קרדיט ל”עובדה”.

אז ככה: קרדיט זה דבר חשוב. עיתונאים עובדים בשביל שני דברים: כסף וקרדיט ולכן כאשר גוזלים ממך קרדיט אתה קצת מתרגז. מצד שני, עם הכל הכבוד לבלוג הכה חשוב של הגברת ולווט, אני לא רואה גוף תקשורת רציני שנותן לה קרדיט. למה מי היא? לא ברצינות, מי היא? גם מתחבאת מאחורי אנונימיות וגם רוצה שכולם יצטטו אותה יען כאילו היתה איזה תומאס פרידמן.

ולבסוף, אני לא מצפה מאף אחד שייתן לי קרדיט על דבר שכתבתי כאן. עם כל הכבוד לבלוגים (וגם לגלוב, כן כן) אנחנו לא מנהלים כאן גוף תקשורת שראוי שיצטטו אותו. מי שרוצה, עושה טראקבק, זה המקסימום שאפשר לבקש וגם זה לא חובה בעיניי. אני באתי לכאן ליהנות ולא כדי לרדוף אחרי כל שמנדריק שקרא אצלי משהו והחליט לכתוב משהו בעניין מבלי להזכיר את שמי.

מי שנוהג אחרת, לדעתי, מתעסק במרדפים מטופשים וילדותיים אחר כבוד.

(יוצא מן הכלל הן העתקות שלמות ומוחלטות של קטעי טקסט, אבל לא בזה מדובר)

עדכון: משמח לראות שהוולוט קוראת את הגלוב (תגללו למטה, אנחנו אחרונים. יש דברים חשובים יותר לדווח עליהם מאשר על ההגיגים שלכם! כן!!). אבל בניגוד למה שהוולוט כותבת לא טענתי שהאתר שלה לא משמש כארכיון. טענתי שעורכי העיתונים/אתרים/מגזינים, לא פונים לארכיון שלה לפני שהם מפרסמים דבר מה ולכן יתכן שיפרסמו דבר שהתפרסם אצל הוולוט מבלי שידעו שהוא שם.

נכתבו 50 תגובות לפוסט “המירוץ אחר הקרדיט”

  1. תמר:

    סליחה, כן? אבל אני כתבתי את זה קודם! לכל הפחות תן לי קרדיט!

    (סתם, אבל זה היה מתבקש)

  2. JaneLame:

    על המונדיאל מוגזם לדרוש קרדיט, נכון, אבל יש אם תפרסם פה דבר-מה שלא נכתב בשומקום אחר קודם לכן ושרק לך יש גישה אליו, מסיבה כזו או אחרת, יהרוג את אתר X לתת לך לינק? אני יכולה להבין למה יכעיס אותה, או כל גורם אחר, שמישהו מנכס לעצמו סיפור שלה.

    אני לא חושבת שבפרינט, למשל, זה ראוי. ראיתי ידיעה מגוחכת בידיעות אחרונות לפני כשבועיים (לא אציין את שם הכתב, כי מספיק יורדים עליו בכל מקום ולא נעים) שנכתב בה “כפי שדווח בבלוג של חרמון”.

  3. יובל:

    אדר, כמו שאמרתי, האתיקה בעולם הבלוגים היא לעשות טראקבק וזה נראה לי סידור לא רע. אבל אני לא מצפה ממעריב לתת לי קרדיט, גם לא מהטוש ואפילו לא מ”ראש אחד”. כמובן שזה יותר נחמד שמישהו נותן לך לינק, אבל לעשות קריירה ממרדפים אחר כאלו שלא נותנים לך מספיק כבוד? תני לי הפסקה, יש לי דברים חשובים יותר להתעסק איתם.

  4. JaneLame:

    אני כן מסכימה, בעצם, שיש משהו מביך במתן קרדיט לכינוי שברור שהוא בדוי ולא לשם אמיתי.

  5. יובל:

    לגמרי, וללא קשר זה מביך לרדוף אחרי קרדיט.

  6. JaneLame:

    (גם אותי הכעיס קצת לא מזמן כשכתבתי משהו שאין מצב שהופיע במקום אחר ולא קיבלתי עליו את הקרדיט. פניתי לאחראי וביקשתי שיתוקן. לא כיבסתי את הכביסה המלוכלכת בחוץ וסיפרתי על זה.

    לדעתי לו היתה פונה ולווט במייל לאנשי הברנז’ה של אשל”אש, שמהכרותי איתם אני יכולה להעיד שהם יהודים טובים, אולי היו מוסיפים בסוף הידיעה לינק. בעצם זו בעיה לתת לינק לפוסט כזה ענק אצל ולווט ולא לקטע הספציפי. אני גם לא יכולה לשפוט עד כמה אותו אייטם שהצית את הסכסוך אכן בלעדי, כי אני לא בקיאה בתחום הסיקור הזה).

  7. gyuval:

    אם לא היית דורש 495 שקל על קרדיט אולי יותר היו נוניתם אותו (מין בדיחת מונידאל לא מצחיקה כזאת)

  8. MrM:

    מי זה תומאס פרידמן?

  9. רוגל:

    יובל, למה הפלטורמה מהווה פקטור במתן הקרדיט? עם מה שכתבת היה ראוי לשמש כמקור למישהוא אחר מן הראוי שיתנו קרדיט. האם היית נוקט אותה עמדה אם הניו-יורק טיימס היה מתייחס למעריב כמקור לא חשוב שלא ראוי לקרדיט?
    אני חושב שוולווט צודקת ברמה העקרונית של מתן קרדיט שהמבחן הוא האם היית נותן לפוסט קרדיט לו היה מתפרסם במדיה הישנה.

  10. זה משנה:

    תום פרידמן הוא הנחום ברנע של הניו יורק טיימס.

  11. גל מור:

    יובל, בסוגיה הזו המבחן הראוי הוא האם המידע המתפרסם זמין לך בלבד ולא היכן התפרסם. אם המידע נגיש לכל ב-Public domain, כמו במקרה של השוואת מחירי חבילות המונדיאל בעיתונים שונים, ברור שהדרישה לקרדיט היא מגוחכת. אך אם אתה מפרסם בבלוג שלך מידע שמתפרסם לראשונה (ולא חבוי בקישור כלשהו ברשת) רק אצלך, אז במקרה כזה ראוי לתת לך קרדיט, גם אם זה “רק” בלוג.

  12. ספלינטור:

    ניטפוק קטן: “יען” בעברית זה “בגלל-” או “משום ש-“, ובד”כ בא בצירוף “יען כי”.

    אתה בטח התכוונת לומר “כאילו הייתה איזה תומאס פרידמן” או אם רצית שפה גבוהה יותר “משל הייתה איזה תומאס פרידמן”, ולא “יען הייתה איזה תומאס פרידמן”.

  13. MrM:

    http://www.anecdotot.net/?p=435

  14. יהונתן:

    נראה לי שתגובה 14 מדברת על מתקפת ספאם שעתידה לבוא.

  15. רוגל:

    מוסיף ,
    אתה צריך להתקין אנטי ספאם ומהר.
    אני ממליץ על Spam Karma 2

  16. יובל:

    גל ורוגל, ברמת העיקרון כמובן שאתם צודקים. העניין הוא שכאשר זה הופך למין איזו אג’נדה זה מתחיל להיות מגוחך. כמובן בראש הרשימה נמצא חרמון שכתב פוסט בסגנון: “פרסום ראשון! בלה בלה בלה בלה (אני לא באמת קורא את מה שיש לו לכתוב), כך פורסם ב-Cnet. קראתם את זה כאן לראשונה בבלוג של חרמון”.

    ואני רוצה לטעון עוד טענה ברמת העיקרון. בעצם הסאב-טקסט של ולווט כלפי אייס, וואלה, מעריב או כל מי שלא נותן לה קרדיט, זה שכולם צריכים לקרוא אותה. או מזווית אחרת: כולם קוראים אותי אבל הם נבלות ולכן לא נותנים קרדיט. וזה בעיני מגוחך.

    האם לא ייתכן שולווט כתבה על השינוי במעריב לפני שבוע ורק עכשיו הגיע המידע לאייס והם מפרסמים? בעיני ולווט זה לא ייתכן שכן **כולם** קוראים אותה ולכן אם התפרסם אותו המידע בדיוק זמן מה אחרי שהתפרסם אצלה, כנראה גנבו ממנה. הסאב-טקסט הזה הוא יהיר ברמות.

    רוגל, התקנתי את spam karma.

  17. אלעד יאיר:

    באופן עקרוני, הרדיפה אחר הרייטינג על כל פיפס נראית לי מיותרת.
    כי מה לעשות, שני אנשים יכולים לכתוב דברים די דומים במקביל (והיו דברים מעולם) והרי לא נצפה במקרה זה לקרדיט.
    אני חושב שהמבחן לא צריך להיות זמין/לא זמין שהציע גל. הרי יש דברים שאף עיתונאי לא היה מגיע אליהם (מהתעסקות בעניינים אחרים, סתם חוסר תשומת לב) ובמקרה זה, עצם זמינות המידע במקום אחר, לא גורעת מהצורך במתן הקרדיט (בהנחה כמובן שהחלטנו שיש צורך בקרדיט).
    אני חושב שהשיקול צריך להיות כמות המידע שאתה שואב, כפי שנאמר באחת התגובות כאן, כלומר אם עיתונאי מעתיק כתבה AS IS או כמות מידע רבה, ראוי שייתן קרדיט.
    זה גם אינטרס של הכותבים את הבלוג והקוראים את העיתון, ובכך אני לא מסכים איתך ש”טראקבק” הוא התשורה המספיקה, שכן עיתון אינו בלוג ולכן אינו משלם באותו מטבע ואם בלוג מביא מידע ששווה מספיק לעיתון, ראוי שלקוראי העיתון תהיה גישה לבלוג, על מנת שיתרשמו בעצמם מהאופן בו הוצג המידע לראשונה, ללא עיבוד המסננת של העיתון.

  18. יובל:

    אלעד, התכוונתי לכך שבתוך עולם הבלוגים טראקבק הוא סידור מצוין.

    באשר למתן קרדיט מטעם עיתון, בוא נאמר כך: אם תגלה את פרשת לווינסקי הבאה, אני בטוח שיתנו לך קרדיט. אם תחשוף שחיתות במיקרוסופט, אני בטוח שיתנו לך קרדיט. אם תספר שיבמ מפברקת את הדוחות שלה, אני בטוח שיתנו לך קרדיט.

    אם תספר על שינוי בעיצוב הגרפי במוסף “זמנים מודרנים” – לך חפש ת’חברים שלך.

  19. תמר:

    מכיוון שולווט היא (הוא? הם?) עיתונאית, היא מכירה את הקוראים שלה. רוב קוראי העיתונים אינם קוראים בלוגים. כדי לכתוב בידיעה של 150 מילה “כך נכתב לראשונה בבלוג של ולווט אנדרגראונד, (וכאן יבוא קישור)”, יש צורך להקדיש כחמישים מילה כדי להסביר מיהי ולווט (שאלה מעניינת) ומה זה בלוג.
    כמובן שאפשר לטעון שכדי שידעו מיהי, צריך לכתוב עליה, ותרנגולת וביצה וכל היתר, אבל לטעמי יש סיכוי רב יותר שיקרדטו בלוגר שחותם בשמו האמיתי, מאשר בלוגרית שבוחרת להשאר באפלה. אני מסכימה עם אדר בעניין הזה.

  20. אלעד יאיר:

    יובל: זה פחות או יותר מה שאמרתי. הרי לגלות שהמחיר של מעריב/ידיעות עלה לעשרה שקלים, לא ממש צריך להיות גאון ו/או לקרוא את וולווט.
    אני אשלח לך אי מייל עוד כמה דקות על איזה משהו אפור ונעביר את הדיון לשם.

  21. ג'וני דו:

    טוב, למרות שגם אני לא לגמרי מתלהב מ”רדיפת הקרדיטים” של ולווט, אני אנסה להגן עליה כאן (לא שהיא צריכה אותי וגו’).

    הטענה לפיה אי אפשר לתת קרדיט ל”ולווט אנדרגראונד”, כי לא יודעים מיהי בכלל וכו’, לא ממש קבילה. אפשר להגיד “היות שאני לא יודע מי זאת, אני לא מוכן להתבסס על שום דבר שמתפרסם בבלוג שלה, ולכן לא אפרסם שום מידע שמגיע משם”. אבל אי אפשר מצד אחד לקחת משם מידע בלעדי-מהותי, שנחשף אצלה לראשונה (בהנחה שהיה כזה, אני לא נכנס כרגע למקרים הספציפיים), ומצד שני להגיד שבגלל שאתה לא יודע מי זאת אתה לא נותן לה קרדיט. אם היא אכן חשפה משהו שעליו אתה מסתמך, מן הראוי לתת לה קרדיט, וזה לא צריך לשנות אם היא קוראת לעצמה ולווט או דנה לוי.

    יובל, כשאתה מביא כדוגמה ידיעה על “שינוי בעיצוב הגרפי במוסף זמנים מודרנים“, אתה מנסה להגחיך את תחום העיסוק של הבלוג שלה. אולי אתה צודק וכל העיסוק בבראנז’ה הוא מגוחך, אבל לצורך שאלת הקרדיט זה לא רלוונטי. הרי ולווט מצפה לקרדיט מאתרים שעוסקים בדיוק באותם חומרים בהם היא עוסקת. כלומר, גם האתרים האלה חושבים ששינוי בעיצוב הגרפי של זמנים מודרניים הוא סיפור ש”שווה ידיעה” (לצורך הדוגמה, בפועל, לפחות ברוב המקרים, מדובר בכל זאת בסיפורים קצת יותר משמעותיים). ואם זה סיפור ששווה ידיעה, ואם למדת עליו לראשונה ממקור שהביא אותו באופן בלעדי – תן לו קרדיט.

    ותמר, ההערה שלך על העיתונים לא רלוונטית. כפי שאפשר לראות גם מהדוגמאות שהוזכרו כאן (וואלה, אייס) דרישת הקרדיטים מתייחסת בעיקר לאתרי האינטרנט ה”מתחרים”. שם לא צריכה להיות שום בעיה טכנית לכתוב “כפי שפורסם בבלוג ‘ולווט אנדרגראונד'”, כששתי המלים האחרונות מהוות קישור.

  22. יובל:

    ג’וני, העלית נקודות ראויות לדיון ואנסה לענות עליהן בקצרה.

    באשר לטענת האנונימיות אכן יש משהו בדבריך. ועדיין אני טוען שלתת קרדיט לבלוגרית אנונימית זה גובל בביזאריות. מי שרוצה *קרדיט* שיתכבד ויגיד *מיהו*. ולווט לא חושפת את עצמה מטעמים שברורים לכולם ואני מכבד את זה. אבל יש לזה מחיר. זה אחד מהם.

    באשר לטענה השניה שהעלית – לזה בדיוק התכוונתי כאשר כתבתי שיש משהו יהיר בסאב-טקסט שלה לפיה כולם צריכים להיות מודעים למה שהיא כתבה. עם כל הכבוד לולווט, היא עדיין לא גורם שכולם פונים לארכיון שלו כדי לבדוק אם היא כתבה משהו בעניין קודם או לא. אני מבין שהיא מחזיקה מעצמה דמות רצינית בתעשייה אבל לא כולם סבורים כך ומשום כך לא כולם טורחים לבדוק האם היא כתבה משהו לפני שהם כותבים.

    אני אתן לך דוגמה. כשעבדתי ב”הארץ” בתור כתב והבאתי סיפור היו מקרים שאמרו לי בריכוז הכתבים – כן, זה נכתב במעריב/ידיעות/גלובס לפני שבוע. למה? כי אלו המקורות שכולם עוקבים אחריהם כי הם הרפרנס המקצועי שלנו. ולווט, שוב – עם כל הכבוד, ויש כבוד – עדיין לא נכנסה לרשימה הזו ולכן הדרישה החד-משמעית לקרדיט כאילו כולם צריכים לעקוב אחר כל מילה שהיא כותבת, ואם לא – הם פשוט גונבים ממנה – היא יהירה ואף מגוחכת.

  23. ג'וני דו:

    בגדול, לא נראה לי שיש בינינו חילוקי דעות משמעותיים. צריך רק למקד את הדיון. יש כאן שני מקרים שונים: מקרה א’ – למדת על נושא מסוים תודות ל”חשיפה בלעדית” של ולווט. מקרה ב’ – הגעת דרך מקורות משלך לסיפור שבמקרה כבר פורסם לפני שבוע אצל ולווט.

    לגבי מקרה ב’ אני מסכים איתך לחלוטין, שבעוד שבהארץ לא יפרסמו משהו שפורסם כבר לפני שבוע בידיעות, כי אז הם יראו מגוחכים, זה בהחלט יהיה לגיטימי מצדם לפרסם משהו שכבר פורסם לפני שבוע אצל ולווט (וכמו שאתה אומר, יכול להיות שהם אפילו לא יהיו מודעים לכך שזה כבר פורסם אצלה).

    לגבי מקרה א’, אני כאמור חושב שההגינות מחייבת לתת לה קרדיט, ולא משנה איך היא קוראת לעצמה. בינינו, הרי גם אם היא הייתה קוראת לעצמה דנה לוי, זה לא כאילו שעיתונאי שהיה רוצה לתת לה קרדיט היה מבקש ממנה בפקס תצלום של תעודת הזהות שלה.

    אני בהחלט מבין שזה נראה “לא טוב” לתת קרדיט לדמות בעלת שם פיקטיבי, אבל לדעתי הדרך הקלה וההגיונית ביותר לעקוף את זה היא לתת קרדיט לבלוג. הרי גם כשבמעריב נותנים קרדיט לידיעות – סליחה, הצחקתי את עצמי לרגע[1] – גם שכבמעריב נותנים קרדיט להארץ, הם בדרך כלל לא יכתבו “כפי שנחשף/פורסם ע”י משה כהן מהארץ”, אלא “כפי שנחשף/פורסם בהארץ”. לכן, על אותו משקל, במקום לכתוב “כפי שנחשף ע”י מוסיף”, אפשר לכתוב “כפי שנחשף ב’מאבד תמלילים'”.

    [1] כאן צריך לציין שהאשלא”ש הוא בעצם לא המצאה של ולווט. הרי מבחינת ידיעות ומעריב (אולי למעט מקרים מאוד נדירים) כבר שנים שהעיתון המתחרה הוא עשלא”ש (עיתון שאין להזכיר וגו’). זה כבר נראה כמעט טבעי, אבל לטעמי זה האחד הדברים היותר בזויים והפחות מקצועיים בעיתונות הישראלית.

  24. פיגו:

    אני מוכרח להגיד בהזדמנות זאת שהשאלה מי הוא ג’וני דו מעניינת אותי פי כמה מהשאלה מי זאת ולווט. סיכום יפה של הדיון והנקודות, ג’וני בוי.

  25. ג'וני דו:

    תודה-תודה, אבל אני באמת לא כל-כך מעניין.

  26. אהוד:

    יובל, זה לא יותר ביזארי מלתת קרדיט ל”גרון עמוק”, גם אם לא מדובר בשחיתות נשיאותית אלא בכך שההפניה מהשער הייתה לעמוד 13 במקום 14. אם אתה מסתמך על מקור, ראוי שתציין את זה. העניין העקרוני פה הוא שקרדיט צריך לתת רק כשלוקחים ממישהו סיפור, ולא אם זה פורסם שם קודם.

  27. יובל:

    אהוד – זה לא ממש אותו דבר כי להזכירך וודוארד וברנשטיין (או לפחות אחד מהם) ידעו בדיוק מיהו “גרון עמוק”. אין לי בעיה לציין במקורות אנונימיים (לעזאזל כל העיתונות החוקרת נשענת בדיוק על זה) אבל הם אנונימיים כלפי ציבור הקוראים ולא כלפי העיתונאי. מקור אנונימי יכול לתת לך טיפ אנונימי אבל אז לא תראה את העיתונאי נותן קרדיט למי שנתן לו טיפ – כי הוא < לכל הרוחות> לא יודע למי לתת קרדיט!

  28. רוגל:

    למה לא? לוולווט, לדוגמא, יש קיום משל עצמה. זה שאני לא יודע אם היא נחום ברנע או סמדר פרי איננו רלוונטי אם אני משתמש בה כמקור. אתה יכול להחליט שאתה לא משתמש במה שהיא כותבת, כי אתה לא סומך עליה כמקור – זה לגיטימי, אבל אתה לא יכול להשתמש בה כמקור ובאותה נשימה לבטל אותה כי היא משתמשת בכינוי. הקרדיט במקרה הזה חשוב שבעתיים כדי שהקורא יוכל להעריך את איכות המקורות שלך באופן אישי.
    אני גם לא מקבל את ההפרדה שאתה עושה בין לינק, טראקבק וקרדיט – אלו כולם ביטויים שונים של אותה מהות.

  29. יובל:

    רוגל: כמובן שלינק, טראקבק וקרדיט הם כולם ביטויים של אותה מהות אבל לא ניתן ולא נכון להשתמש בהם בכל מקום ובכל מצב. אם אני היום כתב בטלוויזיה, האם אתה רואה אותי אומר: “כך מדווחת ולווט אנדרגראונד דאבליו דאבליו דאבליו נקודה ישראבלוג נקודה קו נקודה איל סלאש…”.

    גם בעיתון אתה לא יכול לתת לינק מבלי להיראות מגוחך. אז נשארנו רק עם הקרדיט (אלא אם כן אתה כותב באינטרנט ואז אין בעיה עם הייפרטקסט).

    ובכן, לגבי קרדיט, אני יכול להסכים שזה עניין של טעם והשקפת עולם. כאשר אני נותן לאדם כלשהו קרדיט על כך ששימש אותי כמקור, אני עושה את זה רק אם אני בטוח שהזכרת שמו בעיתון לא תבייש אותי (לא אותו – אותי!). אמור לי מי המקורות שלך ואומר לך מי אתה.

    ומכיוון שאני לא יודע מיהי ולווט, אני אעדיף שלא להשתמש בה כמקור בכלל.
    ואגב, לא פעם ולא פעמיים הגיע אליי מקור שלא סמכתי עליו והביא סיפור יפה, ולא פרסמתי עד אשר מצאתי מקור נוסף. כי מה לעשות, לא סומך על כל אחד, לא כאשר מדובר בפרסום בעיתון.

    אני מסכים איתך רוגל, שיש עיתונאים שנוהגים אחרת – ואינני חושב שהם עוברים על החוק. זה עניין של טעם אישי וסגנון.

  30. אהוד:

    אני חושב שאנחנו סך הכל אומרים את אותו דבר, אבל אפילו הלינקים של המגיבים לבלוגים שלהם לא מחזקים אותם בגוגל, בגלל ה-nofollow.

  31. JaneLame:

    אני עם פיגו. מי זה ג’וני דו?

  32. חרמון:

    יובל שלום.
    קראתי את הודעתך.
    להלן מענה לדבריך:
    כאשר כתבתי מספר פעמים פרסום ראשון, הכוונה היא פירסום ראשון בישראל.
    אין הכוונה בכלל העולם.
    אני לא קורה הרבה Cnet.
    אלא אתרים אחרים, שאני צד בדרך.
    יתרה מכך, מרבית גולשי , לא קוראים את האתרים הנ”ל ולא יודעים על כך, ורק בעזרתי הם יודעים על כך.
    תאמין לי, שאני מכיר את גולשיי.
    המשך לילה נעים ,
    חרמון.

  33. יובל:

    [בועט במסנן הודעות הזבל. כמה שאני לא מחנך אותו הוא לא עובד]

  34. רוגל:

    LOL

  35. ג'וני וולווטה:

    די בחיי. וולוט אנדרגראונד היא מסוג הדברים שמבזבזים רוחב פס לכל האינטרנט. מתי כבר איזה ערוץ ברנז’ה כמו NRG או וואלה יעלה פורום ברנז’ה ויתן פורקן לכל ענייני התגובות מצד אחד, ויפטור אותנו מעונשם של הטרחנית והטרחן האלה מצד שני.

  36. אוהד:

    נושא מעניין העלית פה.
    אני חושב שבסופו של דבר אף אחד לא כותב משהו שהוא ראשוני לחלוטין. הרי בדרך כלל כל הדברים שאנחנו עושים עליהם בלוגינג מגיעים מאיפושהו. גם אם זו ביקורת על משהו. בלוגינג בדרך כלל זה תגובה לגירויים מסביב. אם זה מקרה, סרט או ספר, או פוסט בבלוג אחר.
    כל הכח והיחודיות של הבלוגים הוא שהם יוצרים hype מסביב לנושא מסויים. מה זה אומר? שמלא מלא בלוגים כותבים על אותו הדבר. ככה שכל העניין הזה של פרסום ראשוני וקרדיט הוא מיותר.
    הרבה מאוד פעמים אני כותב על משהו ואחרי יום יומיים אני רואה אותו מופיע אצל מישהו אחר בבלוג. זה לא כי הוא גנב, זה כי הוא נחשף לאותו גירוי שהביא אותי לכתוב מה שכתבתי.
    גם אם הוא קרא את זה אצלי ולא נתן קרדיט, זה לא משנה. הרעיון הוא שבבלוגינג נושאים מקבלים משקל גדול יותר ככל שיותר בלוגים כותבים עליהם. יש בארה”ב בלוגים שלמים שכל מטרתם היא לעשות reblogging – לפרסם דברים (בציטוט ועם טראקבק) שאחרים כתבו.
    זה טוב, זה יעיל, זה חשוב ואין פה בכלל עניין של בלעדיות.

    או אם לסכם את כל הבבל”ת שכתבתי פה בשלוש מילים – סתמי, יה פלצנית.

  37. Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |:

    חייך, מעתיקים אותך…

    Copyright, Credit, Creative Commons and Pastiche, it time due? (hebrew)
    עצם העובדה שהאתר מגיש תכנים בCreative Commons מאפשרת לעורך של ערוץ מרכזי לקחת את הטקסט ולשלב אותו באתר. לבע…

  38. אביבה:

    מוכנה לגלות מיהו ג’וני דו תמורת טובות הנאה מיניות ואחרות. צרו קשר במדור.

  39. יובל:

    אביבה: הרי את יודעת שאם את זקוקה לאיזו טובה (אחרת, אחרת!) את יכולה להרים לי טלפון.

  40. ג'וני דו:

    אביבה, כולם יודעים שאת מעניקה טובות הנאה מיניות בלי קשר לכלום. אל תגררי אותי ואת הזהות שלי לעסק הזה.

    והיי, זה נדמה לי, או שממש זכיתי להודעת השמצה אנונימית כאילו הייתי ולווט? ולחשוב שתמיד אמרו לי שאף פעם לא יצא ממני כלום.

  41. יובל:

    הודעת השמצה אנונימית?

    אין מצב ג’וני בוי, אני אגן עליך בגופי.

    מצד שני אני מגן גם על אביבה, אז תיזהר כן?

  42. יובל:

    מה שמזכיר לי שכבר שבועות ארוכים לא בא לבקר אותנו טרול המחמד של הגלוב.

    טרולי!! מתגעגעים אליך!

  43. אביבה:

    ג’וני, אתה קראת לי זולה? תתבייש לך! הכי קרוב שהגעתי לאחרונה לטובת הנאה מינית היה ללקק קרם של עוגה בחושה לפני ההכנסה לתנור.

    יובל, תתקשר אלי (המספר אצל חנן כהן).

  44. אביבה:

    מוכנה לשמש כטרול המחמד של הגלוב תמורת טובות הנאה מיניות (אחרות כבר הציעו לי וזה לא מעניין). צרו קשר במדור.

    הדגמה קצרה ליכולותיי: ליכטש מ***ק אוכל ב*** (עם קבלת התמורה יוסרו הכוכביות ויתגלו האותיות הנוספות).

  45. תמר:

    אביבה, כמה מחבריו הטובים של ליכטש אוכלים ב***.

  46. אביבה:

    את רואה? כולם נהנים ורק אני מסתפקת בשאריות עוגה בחושה.

  47. הבלוג - בלוג עם בוטנים! » ארכיון » קרדיט?:

    […] יובל דרור כותב את דעתו על מתן קרדיט בבלוגים ואני נאלץ להסכים: אני לא מצפה מאף אחד שייתן לי קרדיט על דבר שכתבתי כאן. עם כל הכבוד לבלוגים (וגם לגלוב, כן כן) אנחנו לא מנהלים כאן גוף תקשורת שראוי שיצטטו אותו. מי שרוצה, עושה טראקבק, זה המקסימום שאפשר לבקש וגם זה לא חובה בעיניי. אני באתי לכאן ליהנות ולא כדי לרדוף אחרי כל שמנדריק שקרא אצלי משהו והחליט לכתוב משהו בעניין מבלי להזכיר את שמי. […]

  48. Room 404:

    […] elsewhere: ליובל דרור נמאס מרדיפת הקרדיטים של ולווט » […]

  49. » בלוגים ובלוגרים:: האם יש קהילה?| הבלוג של יהונתן קלינגר |:

    […] 8.במאי 2006, יובל דרור כתב פוסט זועם על כך שדבורית שרגל לא נתנה קרדיט לדבריו כשהביאה ידיעה מסוימת בבלוג שלה. דרור מחה על אי קיום הנורמה הבסיסית של לינקוק. לדברי דרור: “אני לא מצפה מאף אחד שייתן לי קרדיט על דבר שכתבתי כאן. עם כל הכבוד לבלוגים (וגם לגלוב, כן כן) אנחנו לא מנהלים כאן גוף תקשורת שראוי שיצטטו אותו. מי שרוצה, עושה טראקבק, זה המקסימום שאפשר לבקש וגם זה לא חובה בעיניי. אני באתי לכאן ליהנות ולא כדי לרדוף אחרי כל שמנדריק שקרא אצלי משהו והחליט לכתוב משהו בעניין מבלי להזכיר את שמי. “, שרגל ענתה לדרור בבלוגה וכתבה “לרגל יומולדתי, כנראה, חורג מתמלל המאבדים ממנהגו, ואומר איזה שתי מילים טובות. הוא פותח שוב לדיון את השאלה מהו קרדיט ולמי מגיע, ומגיביו מעלים די הרבה נקודות מעניינות לדיון. כנסו, כנסו. אסביר שוב: כשאני כותבת “קרדיט” אני מתכוונת כולה ללינקוק זעיר. זה הכל. באגביות, בתוך הטקסט. לא לשבחים, לא לתרועות ולא לשירי הלל. אני מזכירה מה עשה אודיש ב”משחק מילים” בסופשבוע, כשהתייחס למשהו שקרא פה. ” (…) […]

  50. התקשורת כטוקבקיסט | ביט תקשורת:

    […] המירוץ אחר הקרדיט במאבד […]

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: