גלובס, BSA ומלחמתם במציאות

גלובס פרסם כתבה בנושא שיתוף קבצים, המצטטת בצורה נרחבת מנתוני ארגון הרשע BSA, בו חברות בין היתר מיקרוסופט, אדובי, מיקרוסופט, אוטודסק, אפל, מיקרוסופט וסימנטק. הבעיה היא שהכתבה סובלת מחוסר ידע קיצוני של הכותבת, וזו אולי הסיבה שמעורבים כאן נתונים של ה-BSA, שהעניין שלו בשיתוף קבצים הוא שולי.

יש כאן שני עניינים. קודם כל, מדוע ארגון BSA מפרסם נתוני שיתוף קבצים? מה אכפת להם מי מוריד שירים וכמה? הם מתעניינים, אולי, מי מריץ Windows בלי שקנה עותק, ובהחלט מעניין אותם משרד אדריכלים ששכח לקנות 5 רשיונות לאוטוקאד. הרי מבחינתם, אין הבדל אם מושיקו בן ה-14 מרעננה הוריד פוטושופ בביטורנט או העתיק את התקליטור מחיימ’קה, חבר שלו. בכלל, ההתעסקות עם משתמשים ביתיים לא שווה את המאמץ שלהם; מערכת מקומון שמשתמשת בעשרה עותקים של פריהנד היא מטרה יותר אטרקטיבית (וקלה לתביעה) מאשר נופר בת ה-11 שמציירת לבבות בפאוורפוינט.

אולי הסוד טמון באפל, שרוצה למכור כמה שיותר שירים אזוקי-DRM? או במיקרוסופט, שגם היא רוצה לגייס לקוחות לחנות ה-Zune שלה? מיקרוסופט אולי גם דואגת לעתידם של משחקי XBOX, שהיא גוזרת קופון מכל עותק שלהם, אפילו אם היא לא המו”ל של המשחק. אבל לא זו המטרה של ארגון BSA, שכידוע עיסוקו הוא בתוכנה עסקית, ששמה את ה-BS בתוך BSA. בכל מקרה, המאמר אינו מסביר את הסיבה להזמנת הסקר ע”י ה-BSA, אלא רק מזכיר את החברה שביצעה את הסקר בפועל, פורסטר ריסרץ’. בשלב זה אני אפילו לא פוסל את האפשרות שה-BSA בכלל לא עשו את הסקר הזה.

העניין השני הוא רצף הטעויות ואי הדיוקים הגודשים את המאמר, והטון המתחנף לחברות התקליטים והסרטים המתבכיינות ללא הפסקה. לדוגמה: התייחסות להורדת קבצים כאל “פיראטיות בוטה”. המילה “פיראטיות” הוצמדה לנושא על ידי אנשי יחסי ציבור של חברות-ענק המגלגלות מליונים (ומליארדים) על גבם של אמנים ושל הציבור. אם אדם בודד שמוריד שיר בודד הוא פיראט בוטה, כיצד תקראו לחברה העוסקת בשכפול ושיווק מליוני תקליטורים ו-DVD מזויפים? דוגמאות קטנוניות נוספות: התייחסות לתוכנת השיתוף “ליימלייט”. הכוונה היא כמובן ל-LimeWire; ליימלייט היא דוקא רשת הפצת תכנים חוקית לחלוטין, המשמשת, בין היתר, את אמזון (למכירת סרטים באינטרנט).

עוד: האם יש תוכנה בשם “דונקי”? אבל לא נהיה קטנוניים יותר מדי. ביטורנט הפכה לחוקית? היא מעולם לא היתה לא-חוקית, ומלכתחילה היתה פתוחה לכל מי שרצה להשתמש בה כמאיץ-הורדה. אתרים כמו LegalTorrents והפצות לינוקס רבות מאפשרים הורדה מהירה של תכנים חוקיים לחלוטין עם ביטורנט. עולה בי הרושם שהתחקיר לכתבה כלל שיטוט בן כמה דקות בפורום שיתוף קבצים כזה או אחר.

צריך לומר שלקראת סיום הכתבה הטון מתרכך. אומנם יש סיווג קטגורי של כל הורדה כבלתי חוקית, אבל מסתבר שזה בגלל ש”אין אלטרנטיבות”. בעיקרון, זה נכון: מבחר המוזיקה שניתן לקנות בארץ דרך האינטרנט הוא קטן למדי, וחברות התקליטים הישראליות לא רוצות לשתף פעולה ולאפשר לאתר אחד למכור מוזיקה של כולן. אבל אני טוען שיש סיבה עמוקה יותר: חברות התקליטים מתקרבות לקראת סיום תפקידן בעולם התרבות. פעם, חברת התקליטים היתה הצינור היחיד לאמן להפיץ מוזיקה בציבור, והצינור היחיד לצרכן ליהנות ממנה. מהמונופול-הכפול הזה נוצר מודל עסקי של כבילת אמנים בחוזים וסחיטת הקונים במחירים גבוהים, מהם רק פרוטות מגיעות לאמן. גם כיום, למעלה מ-50% ממחיר שיר ב-iTunes הולכים לחברת התקליטים, בלי שהיא תתרום דבר לתהליך – עלויות ההפצה הן של אפל. האינטרנט שבר את המונופול הכפול, והמודל העסקי של חברות התקליטים מונצח בחוקי זכויות יוצרים שהכלח אבד עליהם. ההורדות לא חוקיות? צריך לתקן את החוק, לא את ההורדות.

13 מחשבות על “גלובס, BSA ומלחמתם במציאות

  1. אלי – אני אדם זקן ושמרן, שלא לומר קשיש, שאוהב מסורות ארוכות-שנים.
    חוץ מזה עכשיו המילה “תקליט” התפנתה ממשמעותה הפיזית והיא יכולה לתאר כל הקלטה. אפשר גם לומר שהביטוי “חברת מוזיקה” לא מתאר את החברה באמת, כי היא לא עוסקת במוזיקה.

  2. כמו שציינו בכתבה, אפילו iTunes בוחנת הסרה של ה DRM שלהם.
    כתבות הנעזרות בחברות אינטרסנטיות יש לצערנו לא מעט. היה עוזר לכתבת אם במקום לקבל חומר יחצני היא היתה טורחת ושואלת מישהו שמוריד קבצים באופן שוטף.

    עם זאת, אני לא בטוח שאבד הכלח על חברות המוזיקה (התקליטים, הדיסקים, הקבצים). יש להם תפקיד חשוב בבניית ובקידום אמן, שלא לדבר על הפצה ושמירה על זכויות (כן, זכותו של אמן לא לתת את המוזיקה שלו בחינם אם הוא רוצה). אז כבר צריך מפיצים, לייבלים (לא כל אמן מפעיל אולפן ביתי) וארגוני זכויות סטייל אקו”ם.

    כמובן שהשוק משתנה, ואמנים יכולים לבחור להפיץ את המוזיקה שלהם בחינם (כדי לקדם הופעות, למשל) בתשלום (כי זה עדיין מותר בחוק) או במודלים מתקדמים כגון מימון מפרסומות (כמו שאנחנו מציעים, אהם, אהם, פרסום עצמי).

    אני חושב שהעירוב של BSA (שעוזרת בעקיפין להפיץ את אובונטו) בנושא שיתוף הקבצים הוא לא מחמיא לתעשיית המוזיקה. הנסיון שלהם להיות הקשוחים ולתבוע משתמשים ביתיים לא עלה יפה ולא הביא להם כבוד.

    אגב, דונקי היא הרשת (אחת משתיים, אבל העיקרית) שאליה מתחברת תוכנת eMule, בדיוק כמו eDonkey בזמנו.

  3. מסתבר שזה בגלל ש”אין אלטרנטיבות”. בעיקרון, זה נכון:

    מה שמפריע לך זה שאין אתר אחד שמרכז את השירים של כל הלייבלים? זה נראה לי קצת פינוק. ספציפית אני מכיר רק את האתר של NMC, שעובד מצוין (גם בשואש), ומחירים סבירים. אם היה כזה לכל לייבל, ואני מאמין שאין, זו בהחלט “אלטרנטיבה”.

  4. מסכים איתך במאה אחוז. אין עוד צורך בחברות התקליטים. הסיבה היחידה שהן עוד קיימות זה בגלל הסדר הישן בתחום המוזיקה. פרסום? את זה אפשר לעשות יופי בלי חברות התקליטים. מה גם שצריך לזכור שרוב האמנים לא מקבלים הזדמנות להצליח, רק חברות התקליטים מחליטות אם אתה תוכל להיות אמן גדול או לא. דווקא בלעדיהן, יש סיכוי שהשוק יחזור להיות קשור למוזיקה ולא לכל הדברים שהוא עוסק בהם עכשיו. אמנים יכולים להתפרסם במקום דרך פרסומות, דרך שירותים חברתיים שממליצים על מוזיקה ושיתוף קבצים. אין כל צורך בחברות התקליטים.

  5. דן (7): שני עניינים אליך.
    הנה מצב אפשרי: כדי לקנות חלב אתה הולך לסופרמרקט של “תנובה”. אחר כך אתה קונה לחם בסופרמרקט של “ברמן”, מילקי בסופרמרקט של “שטראוס” וחומוס בסופרמרקט של “צבר”. המצב הזה נראה לך סביר? את הצרכן לא מעניין מי המו”ל של השיר. אם EMI, סוני ו-WB יכולות לשתף פעולה, גם “אימפריות” המוזיקה בישראל יכולות.
    בעיה לא פחות גדולה היא שחוץ מ-NMC ונענע, אף חברה לא מוכרת שירים בפורמט דיגיטלי. אצל הליקון והד ארצי אתה צריך לסור לחנות, לרכוש תקליטור, לחזור הביתה ולעשות RIP, שזה חוקי ונחשב שימוש הוגן. ולמרות זאת, עמדתן הרשמית של החברות היא שמבחינתן RIP כזה הוא אסור.

  6. צריך להקשיב בנושא לכריס אנדרסון – הבחורצ’יק מוויירד שטבע את הביטוי ה”זנב הארוך” – הוא מדבר בין היתר על הייצור של תרבות הלהיטים בחמישים השנה האחרונות וגסיסתה המתרחשת כיום.

    כאשר הוא מציין שמבט על רב רבים רבי המכר כמו הפיראטים דלה קריבים (ראו מה יש לנינג’ה לומר בנושא*) מטעה, כי מלבדם התעשייה מאבדת נתחי שוק במהירות.

    *
    http://www.youtube.com/watch?v=dAf-idhAbyE

  7. דוגמת ה-“סופרמרקטים” לא ממש מתאימה…
    בקניון יש חנות של “פוקס” שבה יש חולצות, מכנסיים ועניבות מתוצרת “פוקס”. יש גם חנות של “קסטרו” שמוכרת חולצות ומכנסיים של “קסטרו”, ועוד חנויות עם מותגים אחרים, שמתחרות על לב הצרכן וכיסו. זה נראה לי מצב לגיטימי, גם אם לא אידיאלי: מכאן ועד להגיד ש-“אין אלטרנטיבה” המרחק הוא גדול. על אחת כמה אם אחרי זה גם גונבים בגדים מהמחסנים של החברות, אפילו אם זה רק בשביל למדוד.

    לענין השני – אתה כמובן צודק, זו הבעיה הגדולה יותר. בעיני זה יהיה מאוד נחמד אם הד-ארצי והליקון יאבדו נקודות לטובת NMC, כי האתר של NMC מוכר באלפים ולאף אחד אין זמן ללכת לקנות דיסקים. אני מאמין ומקווה שזה מה שיקרה, ואני חושב שחשוב לנו כצרכני מוסיקה לתגמל את NMC על הגישה שלהם, וכך לעודד גם את החברות האחרות לעבור לפורמט מבוסס רשת. הפשרה שאנחנו צריכים לעשות בשלב זה היא שאכן אין חנות “מאוחדת” באינטרנט, וזה נראה לי אפשרי – לפחות לתקופה מסוימת.

    (אגב, זה יהיה משעשע אם ניכנס לדיון של “האם מוסיקה היא חומוס ומילקי או חולצות ומכנסיים”)

  8. דן (11),
    בניגוד לאופנה, NMC היא לא מותג. אתה הולך לקנות מוזיקה כי אתה אוהב את מה שהיוצר עושה, ולא כי אתה אוהב את החברה שבה הוא חתום. מהבחינה הזו, מוסיקה היא יותר חומוס ומילקי.

    נ.ב.
    כן, אני יודע איך המשפט האחרון נשמע…

  9. הטעות היא כנראה לא של הכותבת אלא של העורך או מישהו בגרפיקה: המילה “BSA” מופיעה רק על הגרפים ולא בגוף הכתבה, ולכן זו נראית כמו טעות לוגיסטית. בכלל, ה-BSA לא עושה סקרים – פעם בשנה יוצא מחקר שמבצעת IDC עבור ה-BSA ובו נבדקת רמת הפיראטיות בכל מיני מדינות. האחרון יצא לפני חודשיים בערך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: