גלובס פרסם כתבה בנושא שיתוף קבצים, המצטטת בצורה נרחבת מנתוני ארגון הרשע BSA, בו חברות בין היתר מיקרוסופט, אדובי, מיקרוסופט, אוטודסק, אפל, מיקרוסופט וסימנטק. הבעיה היא שהכתבה סובלת מחוסר ידע קיצוני של הכותבת, וזו אולי הסיבה שמעורבים כאן נתונים של ה-BSA, שהעניין שלו בשיתוף קבצים הוא שולי.
יש כאן שני עניינים. קודם כל, מדוע ארגון BSA מפרסם נתוני שיתוף קבצים? מה אכפת להם מי מוריד שירים וכמה? הם מתעניינים, אולי, מי מריץ Windows בלי שקנה עותק, ובהחלט מעניין אותם משרד אדריכלים ששכח לקנות 5 רשיונות לאוטוקאד. הרי מבחינתם, אין הבדל אם מושיקו בן ה-14 מרעננה הוריד פוטושופ בביטורנט או העתיק את התקליטור מחיימ'קה, חבר שלו. בכלל, ההתעסקות עם משתמשים ביתיים לא שווה את המאמץ שלהם; מערכת מקומון שמשתמשת בעשרה עותקים של פריהנד היא מטרה יותר אטרקטיבית (וקלה לתביעה) מאשר נופר בת ה-11 שמציירת לבבות בפאוורפוינט.
אולי הסוד טמון באפל, שרוצה למכור כמה שיותר שירים אזוקי-DRM? או במיקרוסופט, שגם היא רוצה לגייס לקוחות לחנות ה-Zune שלה? מיקרוסופט אולי גם דואגת לעתידם של משחקי XBOX, שהיא גוזרת קופון מכל עותק שלהם, אפילו אם היא לא המו"ל של המשחק. אבל לא זו המטרה של ארגון BSA, שכידוע עיסוקו הוא בתוכנה עסקית, ששמה את ה-BS בתוך BSA. בכל מקרה, המאמר אינו מסביר את הסיבה להזמנת הסקר ע"י ה-BSA, אלא רק מזכיר את החברה שביצעה את הסקר בפועל, פורסטר ריסרץ'. בשלב זה אני אפילו לא פוסל את האפשרות שה-BSA בכלל לא עשו את הסקר הזה.
העניין השני הוא רצף הטעויות ואי הדיוקים הגודשים את המאמר, והטון המתחנף לחברות התקליטים והסרטים המתבכיינות ללא הפסקה. לדוגמה: התייחסות להורדת קבצים כאל "פיראטיות בוטה". המילה "פיראטיות" הוצמדה לנושא על ידי אנשי יחסי ציבור של חברות-ענק המגלגלות מליונים (ומליארדים) על גבם של אמנים ושל הציבור. אם אדם בודד שמוריד שיר בודד הוא פיראט בוטה, כיצד תקראו לחברה העוסקת בשכפול ושיווק מליוני תקליטורים ו-DVD מזויפים? דוגמאות קטנוניות נוספות: התייחסות לתוכנת השיתוף "ליימלייט". הכוונה היא כמובן ל-LimeWire; ליימלייט היא דוקא רשת הפצת תכנים חוקית לחלוטין, המשמשת, בין היתר, את אמזון (למכירת סרטים באינטרנט).
עוד: האם יש תוכנה בשם "דונקי"? אבל לא נהיה קטנוניים יותר מדי. ביטורנט הפכה לחוקית? היא מעולם לא היתה לא-חוקית, ומלכתחילה היתה פתוחה לכל מי שרצה להשתמש בה כמאיץ-הורדה. אתרים כמו LegalTorrents והפצות לינוקס רבות מאפשרים הורדה מהירה של תכנים חוקיים לחלוטין עם ביטורנט. עולה בי הרושם שהתחקיר לכתבה כלל שיטוט בן כמה דקות בפורום שיתוף קבצים כזה או אחר.
צריך לומר שלקראת סיום הכתבה הטון מתרכך. אומנם יש סיווג קטגורי של כל הורדה כבלתי חוקית, אבל מסתבר שזה בגלל ש"אין אלטרנטיבות". בעיקרון, זה נכון: מבחר המוזיקה שניתן לקנות בארץ דרך האינטרנט הוא קטן למדי, וחברות התקליטים הישראליות לא רוצות לשתף פעולה ולאפשר לאתר אחד למכור מוזיקה של כולן. אבל אני טוען שיש סיבה עמוקה יותר: חברות התקליטים מתקרבות לקראת סיום תפקידן בעולם התרבות. פעם, חברת התקליטים היתה הצינור היחיד לאמן להפיץ מוזיקה בציבור, והצינור היחיד לצרכן ליהנות ממנה. מהמונופול-הכפול הזה נוצר מודל עסקי של כבילת אמנים בחוזים וסחיטת הקונים במחירים גבוהים, מהם רק פרוטות מגיעות לאמן. גם כיום, למעלה מ-50% ממחיר שיר ב-iTunes הולכים לחברת התקליטים, בלי שהיא תתרום דבר לתהליך – עלויות ההפצה הן של אפל. האינטרנט שבר את המונופול הכפול, והמודל העסקי של חברות התקליטים מונצח בחוקי זכויות יוצרים שהכלח אבד עליהם. ההורדות לא חוקיות? צריך לתקן את החוק, לא את ההורדות.
כתיבת תגובה