געגועיהם לגבר

ענת פרי שלחה לנו טקסט ארוך אך שווה לקטגוריית כתב אורח, העוסק במניעים החבויים של אלו הטוענים נגד בייניש ועל תקרת הזכוכית הישראלית. היא קוראת לנשים להשמיע קול. הנה הוא לפניכם:

רובי ריבלין מתגעגע לאהרון ברק – כמה יפים היו הימים שבהם יכולת לשוחח עם נשיא בית המשפט העליון כגבר אל גבר, בטרם גזלה את התפקיד אשה. והפרופסור שלמה אבינרי, זקן חכמי מדע המדינה בישראל, ששנים רבות מעורב ועוסק במוסדות השלטון בישראל, גילה לפתע כמה חמורה בחירתו של נשיא המשפט העליון על פי הוותק, תארו לכם, כותב אבינרי ב”הארץ”, שהיו בוחרים על פי הוותק רמטכ”ל! מעניין שעד לבחירתה של אשה לנשיאות בית המשפט העליון לא שם הפרופסור הסמכותי את לבו לפגם החמור הזה באושיית מימשל מרכזית, ולא זכור לי שתבע את תיקונו.

אבל כעת גרמה הבחירה על פי הוותק לבחירתה של אשה, והפרופסור הנכבד נזעק להציל את המדינה. תארו לכם שהיו בוחרים בדורית בייניש לרמטכ”ל, ובציפי לבני לראשות הממשלה. האם אינכם מזועזעים עמוקות מרעיון כזה, שהיה מונע מאיתנו להתענג בקיץ שעבר על המלחמה הנפלאה בלבנון? מיד לאחר המלחמה מיהר הפרופסור אבינרי להסיק את המסקנה המתבקשת: אסור שאזרח ימלא את תפקיד שר הביטחון בישראל.

המחשבה שאסור לצאת בפזיזות למלחמה מיותרת בגלל פעולת טרור מוגבלת של אירגון טרור שחצן, מרגיז ומרושע, אך נטול יכולת אמיתית לסכן את קיומה של ישראל, לא עלתה על דעתו. המחשבה שמה שדרוש לנו הוא מנהיגים חכמים יותר ולאו דוקא מנהיגים קרביים יותר זרה ומוזרה לחברה הפטריארכלית של ישראל, פטריארכלית דוקא בגלל המרכיב האשכנזי הדומיננטי שלה, ולאו דוקא בגלל המרכיבים המזרחיים והדתיים המוחלשים שלה.

כמה זדונית ההשוואה שעורך אבינרי בין בית המשפט העליון דוקא לצה”ל, בעל הצמרת הגברית הבלתי נמנעת, ולא לשום מוסד אזרחי. שהרי הקורא הישראלי המצוי שקורא את המשפט “תארו לכם שיבחרו רמטכ”ל על פי הוותק” חושב מיד “תארו לכם שיבחרו אשה לרמטכ”ל, כמו שבחרו את דורית בייניש לנשיאת בית-המשפט העליון” – יח”צנים מתמחים בעשיית שימוש מניפולטיווי סמוי כזה בדעות קדומות, מבלי שהדבר יהא גלוי לעין, ובכיר פרופסורינו למדע המדינה מיטיב כמובן להכיר ולהשתמש באותן שיטות. אפילו בכיר שמאלנינו גדעון לוי, שמעדיף נשים דעתניות במיטה מאשר בבית המשפט העליון, הצטרף למתקיפי בייניש, בטענה שבית המשפט מעולם לא הגן באמת על זכויות החלשים, מה הוא כבר עשה חוץ מלשנות קצת את תוואי הגדר – כאילו השינויים האלה לא הצילו אנשים רבים מחיים בלתי אפשריים.

כאשר המלחמה ניטשת למעשה על גובה תקרת הזכוכית של הנשים בישראל, תופס גדעון לוי את מקומו במחנה מתנגדי בייניש, וחש בנוח בחברה ההולמת אותו היטב. העובדה שמדובר לא רק באשה הראשונה בתפקיד, אלא גם בנשיאה הראשונה של בית המשפט העליון שיש לה השקפה שמאלית אקטיוויסטית  גם בנושאים פוליטיים וגם בנושאים חברתיים אינה עושה רושם על שמאלן הצעצוע של משפחת שוקן התאצ’ריסטית.

במדינות מערב אירופה קידום מעמד הנשים הוא חלק בלתי נפרד מעצם הגדרת השמאל. לא בישראל. שמאלנינו כמו ימנינו מעדיפים במוקדי הכוח את אוויר מלתחת שחקני הכדורגל, ופרופסורינו אוהבים לא רק להרביץ תורה. כמה מהם אוהבים מאד גם להרביץ מכות נמרצות לנשותיהם, וכך משלבים היטב תורה עם דרך ארץ.

כל אשה שעסקה או נמצאה אי פעם במה שנחשב בישראל למונופול גברי מכירה את התזזית האובססיווית הבלתי-נשלטת הזו, שכמותה משתוללת כעת סביב המערכת המשפטית: התקף חרדת הסירוס של גברי ישראל המתפרץ בכל עת שאשה מגיעה למעמד שוה או בכיר משלהם, ואינו חדל עד שמצליחים לסלק אותה או לפחות לקצץ בסמכויותיה ולערער את מעמדה.

די היה לצפות בעורכי הדין של הנשיא קצב מתנשאים בבית המשפט העליון על עורכת הדין כנרת בראשי המייצגת את א’ מבית הנשיא: “כינרת היא נחמדה”, על פי העיקרון הידוע, שאם אשה הגיעה למרבה הצער למקום שבו אין לגברים שום יתרון עליה, חשוב מאד לדבר אליה בטון שיבהיר לכל השומעים שמדובר בילדה קטנה שמעמדה זוטר, ורק טוב לבם החריג של עורכי-הדין הנכבדים ממנה מונע מהם להשתיקה כליל. חלילה וחס שמישהו יחשוב שמדובר בעמיתה שוות-מעמד.

“את ילדה חצופה” אמר גם יוסף בראל לכתבת אורלי וילנאי, כאשר כתבה שלה על משרד האוצר לא תאמה את ציפיותיו. ואף אני, שגילי מבוגר בשנים רבות מזה של עורכת-הדין בראשי והכתבת וילנאי, כאשר הזדמן לי להתבטא בתחומי התמחותי, תמיד כאשה יחידה בין גברים, הפכתי מיד לעולת ימים והוגדרתי לרוב כ”סטודנטית”, למרות שהימים שבהם חבשתי את ספסלי הלימודים רחקו מאד, והשיבה זרקה בשערי מזמן. גם התקוות לשינוי שניחמוני בנעוריי כבר נמוגו מזמן. לו לפחות יכולתי להתנחם באחוות נשים. אך הנשים אחוזות פחד. אירגוני הנשים מעדיפים להעמיד פנים שמדובר בדיונים עקרוניים בענייני משפט ושלטון.

אבל אבינרי צודק בעניין אחד – אכן מדובר בויכוח על כוח ועוצמה – על זכותן של נשים לחלוק במוקדי הכוח, ועל זכותן להטביע את חותמן באופן משמעותי יותר מכפי שהדבר מתרחש באוניברסיטה של הפרופסור אבינרי. השמיעו קול, נשים, כי המאבק הזה אינו בודד, והוא ישליך על מאבקים רבים אחרים. אסור לנו להפסיד בו.

39 מחשבות על “געגועיהם לגבר

  1. לפעמים יש תחושה שעל המאמרים הטובים ביותר איש לא מגיב ואין הם מחלחלים. אלא שמאמר זה בהחלט טוב ואינני יודע מה לומר חוץ מזה שמי יתן והנשים שיגיעו למוקדי הכוח גם ידעו לשמור על זהותן ולא להיכנע לדפוסי ההתנהגות אליהם ינסו לכופף אותן.

  2. אביר – אני מסכים. זהו טקסט מצוין.

    ועדיין, אני שואל את עצמי האם באמת מה שמניע את כל המתנגדים לבייניש הוא “שנאת נשים” (לא במובן החזק של המילה. במובן השובניסטי הבסיסי שלה). אני לא בטוח שהתשובה היא חיובית – בטח לא בכל המקרים. אני חושב שלעתים זו תשובה קלה מדי.

  3. צריך להבדיל בין נושא חשוב לדיון, ומטרה חברתית נעלה, ובין מאמר טוב. אני חושב שהמאמר מריר ונקמני, יורה לכל הכיוונים, ובעצם משתלח בכל מי שחושב אחרת מהכותבת. מותר לבקר את דורית בייניש, אפילו אם היא אישה, וזה לא הופך את המבקר אוטומטית לשוביניסט מסריח.
    אגב, משפטים כמו:

    חברה הפטריארכלית של ישראל, פטריארכלית דוקא בגלל המרכיב האשכנזי הדומיננטי שלה, ולאו דוקא בגלל המרכיבים המזרחיים והדתיים המוחלשים שלה.

    הם גזעניים ומזלזלים בהרבה רמות, ולא תורמים להתרשמות חיובית מהמאמר.

  4. ההכללות שכאן לא נכונות אפילו מרגיזות וכך גם המסקנות.

    להפוך את פרו”פ אבינרי לדובר הקונצנזוס ו/או להבין מדבריו משמעויות שלא נאמרו הוא דמגוגיה לשמה. ואני לא בא להגן על מאמרו.

    נכון שזו פעם ראשונה שאישה עומדת בראש בית המשפט העליון, אבל יכול להיות גם שאולי היא לא בעלת אותו שיעור קומה כמו של קודמיה ללא כל קשר לעובדה שהיא אישה?
    לפי ההתרשמות האישית שלי המושתתת על העיתונות ועל הספר ה”עליונים” של נעמי לויצקי, עולה הרושם שזה כך.

    גדעון לוי יצא תמיד נגד החלטת בית המשפט העליון גם כשבראשו עמד גבר.

    לא כל הפרופסורים מכים את נשותיהם ואפרופו פרופסורים, בשנים האחרונות באקדמיה יש יותר ויותר פרופסוריות נשים, ראשי חוגים וכיו”ב

    אולי יש אפלית נשים במגזרים מסויימים ותקרות זכוכית לנשים, אני לא טוען שלא, אבל התקרות האלו נשברות מידי יום. הטקסט שלעיל נוגע במקומות לא רלוונטים.

    בבדיקה האחרונה שעשיתי עלה כי שרת החוץ היא אישה, שרת החינוך היא אישה, יו”ר הכנסת היא אישה, יו”ר בית המשפט העליון היא אישה.
    אולי העובדה שייש פחות נשים מגברים בממשלה ובכנסת קשורה לעובדה שפחות נשים נכנסות לפוליטיקה (ולמה – זה שווה דיון ואולי גם מחקר).

    העובדה שעורכי הדין של קצב התייחסו לעו”ד בראשי כאל צעירה חסרת ניסיון אינה אומרת דבר. מן הסתם היו משתמשים בנימוקים ובכינויים אחרים אילו היה מדובר בעו”ד צעיר או עו”ד מבוגר. הם מספיק מתוחכמים וציניקנים בכדי להשתמש בכל התחמושת שייש להם. אז… הפעם השתמשו בזה.

    לא מסכים… ממש לא מסכים.

  5. כבר כמעט שעתיים אני כותבת תגובה לפוסט הזה ומוחקת אותה. כותבת תגובה אחרת ומוחקת גם אותה. כותבת עוד תגובה… הסיבה שכל כך קשה לי לכתוב את דעתי על הפוסט הזה היא שבמידה מסויימת אני צריכה לכתוב פה תגובה על החיים שלי וזו לא מטלה פשוטה במיוחד.

    ההתנהלות היומיומית שלי מלווה בזרם בלתי פוסק כמעט של התבטאויות מעליבות ומקטינות. כמה דוגמאות מהתקופה האחרונה:

    אני לומדת במחלקה שיש בה רוב גברי בולט. כמה מהסטודנטים המבוגרים שלומדים איתי נוטים להתייחס אלי כאל הילדה של הכתה, או להזכיר לי מדי פעם שיש להם בנות בגילי*.

    באחת הפעמים שהגעתי לכתה לבושה בחצאית קיבלתי את המחמאה “או, ככה אנחנו אוהבים את הפקידות שלנו” **

    במפגש הראשון עם הקבוצה שאני מנחה כרגע הצגתי את עצמי ואת הניסיון המקצועי שלי, אחד המשתתפים, גבר בן 54, הרים את היד ושאל אם אני נשואה. בתגובה למבט ההמום שלי הוא הוסיף שאם הוא כבר פה אז למה לפספס את ההזדמנות.

    בחור (לא טיפש בכלל) שאני מכירה בתשובה לשאלתי איך התזה : המנחה שלי מצויינת, היא חוקרת נחשבת, יש לה המון קשרים והיא גם נראית ממש טוב, יש לה אחלה חזה.

    אני לא חושבת שכל מה שמישהו אומר לי נובע מזה שאני אישה. אני בטוחה שיש הרבה ביקורת ענינית על עבודתי כמו גם על עבודתן של נשים אחרות מצד שני אני גם לא חושבת שמישהו מהגברים שקוראים וכותבים כאן נתקל אי פעם בתגובות מהסוג הזה.

    במציאות שבה אני חיה, שהיא המציאות של די הרבה נשים משכילות וחזקות, ההתמודדות עם התייחסויות מעליבות, עם ביקורת לא ענינית, עם בדיחות מגעילות ועם בחורים שנלחצים מלצאת איתך כי את חכמה היא לא משהו שצריך לחשוב עליו, היא חלק בלתי נפרד מהשגרה.

    *איכשהו סטודנטים גברים בגילי לא מזכירים להם את הילדים שלהם והדעה שלהם לא זוכה להערות ממשפחת “אתה בטח לא מכיר כי זה קרה הרבה לפני שעוד היית בתכנון”
    **כן, אני יודעת. זה היה בצחוק, לפמיניסטיות האלה אף פעם אין חוש הומור.

  6. מאמר מעולה

    רק לא ברורה לי האשמתו של גדעון לוי – לוי התקיף את בית המשפט העליון לא את בייניש. לפחות בטקסט המקושר.

  7. אני מוחה בתוקף על ראיית העולם הפמיניסטית-מגדרית בה נכתבים הדברים. הגישה לפיה “נשים הן כפי שתופסים אותן גברים”, איומה ולוקות בה בעיקר נשים. הקונפליקט בין בייניש לפרידמן נובע מרקע אישי והתפתח למלחמה מכוערת שלא תורמת להם ולא לנו כחברה, אבל לקשור בינו לבין עובדת היותה של בייניש אישה רק מוסיף חטא על פשע. ואת זה עושות, לצערי, בעיקר נשים. הפמניזם-המגדרי לוקח אותנו הנשים מליון שנות דור לאחור כל פעם מחדש וזה פשוט עצוב. כך גם קרה בעניין קצב וההפגנה בכיכר רבין. קצב ביצע פשע. עבר על חוקי המדינה והחברה- בכללותה, גברים ונשים וכבשים. חבל מאוד שגם כאן זה הפך לעוד סאגה במלחמת המינים הכוללת.

  8. דוגמא נהדרת לסיבה לדימוי השלילי של פמינסטיות במשרה מלאה.
    לקחת את אחד הויכוחים העקרוניים והמהותיים ביותר שקורים כרגע, ולרדד אותו לבכיינות עלובה על פטריאכלים רשעים שבונים תקרות מזכוכית.
    לדעתי דורית בייניש עצמה הייתה נעלבת מהמאמר הזה, שהופך אותה מאדם בעל אידואולגיה שהגיע לראש הפרמידה למישהי שמהותה מסתכמת ב”יש לה ציצים, וחסרי הציצים מתנכלים לה” .
    כל זה מתובל בטיעונים דמוגוגים כגון “המלחמה היתה כשלון, הרמטכ”ל היה גבר, מסקנה: צריך רמטכ”לית”, דווגמאות ספורדיות ולא קשורות, קישור תמוה לשמאל בארץ שרומז שהשקפות עולם באות בחבילות, והמון בכיינות, שגרמה לי להתעצבן קצת בשבת המשעממת הזו. תודה רבה!

  9. נשים וגברים זוכים לאותו יחס ונשפטים על פי אותם קני מידה. נו, כנראה שאנחנו לא חיים באותו יקום.

  10. לא הצלחתי להבין אל מי מכוונת התגובה, מאחר ואף אחד לא טען ש”נשים וגברים זוכים לאותו יחס ונשפטים על פי אותם קני מידה”

  11. מגיב בשכר, זה לא היה מכוון אישית אליך אבל גם:

    בכיינות עלובה על פטריאכלים רשעים שבונים תקרות מזכוכית.

    נו, באמת

  12. רגע, אולי גם אני יכול:

    מגיב בשכר, זה לא היה מכוון אישית אליך אבל גם:

    בכיינות עלובה על פטריאכלים רשעים שבונים תקרות מזכוכית.

    נו, באמת

    נו, באמת

  13. אני לגמרי מסכימה עם מגיב בשכר. דורית בייניש היא קודם כל נשיאת בית המשפט העליון. ואלו נשים שרואות בה קודם כל אישה. זהו שוביניזם בצורתו המשתקת ביותר. זה כמו הניסיון העלוב להריץ את קולט אביטל לנשיאות- אישה שאולי עשתה הרבה והגיעה רחוק אבל בכל העיתונים ובכל הפירסומים הופיע המשפט “כי הגיע הזמן לאישה” או משהו בסגנון. נשיות היא לא איזו “מעלה” נשגבת. גם גבריות לא. רק עובדות. נשים נותנות “כוח” לגברים לבנות מעליהן תקרת זכוכית שמזמן מזמן נופצה.

    בלונדינית- נשים וגברים לא זוכים/ות לאותו יחס. תודה לאל. בשני המקרים התוצאה היא לפעמים חיובית ולפעמים שלילית.

  14. הנה משהו שלא שומעים כל יום: קולט אביטל – אישה שעשתה הרבה והגיעה רחוק.
    ואני חשבתי שאני מעודכן בפוליטיקה המקומית.

  15. העניין הוא שאין פה אפילו אולי. אמנם שמעתי על קולט אביטל עוד לפני הבחירות לנשיאות, אבל מעולם לא התרשמתי שהיא איזו פרלמנטרית נמרצת שמאחוריה עבר עשיר בפעילות למען הציבור ולכן היא ראויה למועמדות לנשיאות. למרות שהסכמתי עם מה שכתבת בתגובות קודמות, הדוגמא של קולט אביטל מחטיאה את המטרה, כי כל מה שהיה לקולט אביטל למכור בבחירות הללו הוא אכן העובדה שהיא אישה. זאת היא ששיחקה על הקלף המגדרי, פשוט כי אין לה שום דבר אחר למכור.

  16. ילדה, בלי קשר לסוגיית בייניש נשים “זוכות” ליחס מזלזל ומבטל בשל נשיותן:

    הטענה שהיותה של קולט אביטל רווקה וחסרת ילדים קשורה באופן כלשהו ליכולתה לתפקד כנשיאה, ההתבטאות של יצפאן לגביה (“שתהיה קודם נשיאת ויצו”, כי היא “העזה” להציג מועמדות מול פרס)

    ההתייחסות למזכירת המדינה האמריקאית, ד”ר קונדוליסנ רייס בכינוי “קונדי”, כאילו מדובר בילדה בת 7 שבאה עם אבא שלה לפגישה כי אין היום בית ספר. והתהייה (שהופנתה בהתחלה גם לשרת החוץ ציפי לבני) האם היא, כרווקה ללא ילדים יכולה להבין את השלכות המלחמה.

    העובדה שאיש אינו רואה פסול בעובדה שנציג רשמי של המדינה (אורי לופליאנסקי) מסרב ללחוץ את ידיהן של כלות פרס ישראל בעודו לוחץ בחביבות ובהערכת את ידי החתנים.

    ההתייחסות להפגנה נגד עסקת הטיעון עם קצב כ”הפגנת נשים היסטרית, הורמונלית, לא לוקחת אחריות” ולעו”ד כנרת בראשי כל:”עו”ד צעירה וכוסית” וההתבטאויות של נחום ברנע כלפי שלי יחימוביץ בהקשר הזה (ואם כבר ברנע אז גם התייחסותו המשפילה למתלוננת נגד רמון)

    הביטול הכמעט אוטומטי של נשים כי הן “היסטריות” “מורתיות” “נודניקיות” או “לא מבינות בדיחות” (“מחמאות” שהופנו לכוונן של דליה איציק, מרב מיכאלי, שלי יחימוביץ ועוד)

    היחס הזה נפוץ הן בזירה התקשורתית והן בזירות אחרות (למשל באקדמיה – מרצה שפונה לסטודנטיות בתואר “מיידעלה”, מרצה אחר שהסביר לסטודנטית שדעתה בעניין מקומה של התקשורת במלחמה לעולם לא תחשב בעיניו כמו דעתו של הסטודנט שדיבר לפניה, כי היא לא תלחם אף פעם הן שתי דוגמאות מתוך עשרות שנתקלתי בהן) וההתעלמות ממנו וגרוע מזה האשמת הנשים ביחס הזה הם עוול כפול.

  17. הבטחתי לעצמי שלא להגיב יותר באשכול זה, אבל אני חייב להעיר שאין דוגמא טובה יותר לאתנוצנטריות וחוסר סובלנות במסווה של נאורות וליברליות מאשר הסיפור של לופליאנסקי.
    אני משער שהנפגעים למיניהם ממר לופליאנסקי חושבים שפתרון צודק והגון יהיה לקשור אותו לעץ בעוד כלות פרס ישראל לוחצות את ידיו, או לחליפין לפטר אותו ולמנות במקומו אחד משלנו, שמבין ששמירת נגיעה זה לחשוכים (שמעתי שקצב פנוי)

  18. בלונדינית: אני לא מכירה את כל המקרים שהצגת אבל אני אנסה להתייחס לכמה:

    1. קולט אביטל, ודובריה הם שהעלו את סוגיית היותה אישה על נס וכסיבה העיקרית שבגינה עליה להבחר לנשיאה.

    2. לא נראה לי שלכינוי “קונדי” יש קשר להיותה אישה אלא לעובדה שיש לה שם בלתי אפשרי. אני בטוחה גם ש”דיק” הוא לא השם שנתנו הוריו לצ’ייני. אבל נניח לרגע שכן – האם לזה את מתייחסת כ”תקרת זכוכית”? האם “קונדי” מונע מקונדוליסה להגיע אל…או מונע מאחרים להתייחס לפועלה ברצינות הראויה? אני שוב לא חושבת כך.
    3. לענייני דת אני לא רוצה להיכנס. שנאת נשים, והשפלת נשים טבועות בבסיסה של הדת (בעיניי) ולפיכך לא ראויות להתייחסות בהקשר זה.
    4. עזר וייצמן קרא להלר “מיידלע” ושלח אותה לסרוג גרביים. היום צה”ל מתחנן לנשים שיבואו לנסות את כוחן בקורס טיס. המקרים שאת מציגה הם נקודתיים ומעידים על הזין הקטן של דובריהם יותר מאשר על “אג’נדה” גברית נסתרת. נשים מעצם היותן נשים נתקלות במכשולים שגברים אף פעם לא הצטרכו להתמודד איתן. את יכולה לקרוא לזה “תקרת זכוכית”. אני חושבת שזו מקפצה אדירה.

    יש בפמיניזם של מגדר משהו מאוד אלים ובעיקר ממסך. לכל אדם באשר הוא מגיעה ההזדמנות להיות מוערך על פי יכולותיו בלבד ולא על פי ממוצע הקבוצה אליה הוא משתייך. זהו לב העניין. ואת זה קל מאוד לשכוח כשמתחילים להתעסק בקטנות.

  19. “ופרופסורינו אוהבים לא רק להרביץ תורה. כמה מהם אוהבים מאד גם להרביץ מכות נמרצות לנשותיהם.”

    זה די הוציא לי את החשק להגיב לדברים.

    ובכל זאת. דורית בייניש היא בעייתית לא בגלל שהיא אישה, אלא בגלל שהיא בת חסותו של אחד מגדולי המשפטנים שקמו בישראל, וכמו כל אדם שהוא מגדולי המשהו שלו, בני החסות שלו הם הרבה מתחת לרמתו, והגיעו לאיפה שהגיעו בעיקר משום שחסו בצילו של קודמם בתפקיד.

    בייניש, לפיכך, קיבלה את האידאולוגיה של ברק, אבל בלי הבסיס הדמוקרטי האמיתי שלו. למה אני מתכוון? אני מתכוון למה שאני תמיד מספר על בייניש: במסגרת קורס שלמדתי, נפגשנו עם בייניש (לפני שהפכה לנשיאת ביהמ”ש העליון). בין השאלות שנשאלו עלה עניין האקטיביזם וחוקים עוקפי בג”צ. משהו במה שאמרה הטריד אותי ושאלתי אותה מה יקרה אם הכנסת תחוקק חוק יסוד שיגביל את סמכויות בית המשפט. היא אמרה שבית המשפט יכול לפסול אותו, משום שהוא פוגע הערכי הדמוקרטיה.

    כלומר, נשיאת בית המשפט העליון חושבת שהיא עליונה על חוקי היסוד של מדינת ישראל. לא סתם שביהמ”ש רשאי למלא חורים בחקיקת היסוד של ישראל – אלא שהוא יכול, על בסיס “ערכי הדמוקרטיה” כפי שהוא תופס אותם, להחליט לכנסת שחוקי היסוד של המדינה, שהם חוקקו ולפיהם צריכה לעבוד מדינת ישראל, נמצאים מתחת לשיקול דעתה של נשיאת בית המשפט העליון.
    זו תפיסה כל כך מעוותת של מקומו של בית המשפט, שמדובר, לדידי, בסכנה אמיתית לעצמאות רשויות השלטון בארץ.

    בגלל זה אני מתנגד לבייניש, בלי קשר למה שאני חושב על פרידמן.

  20. בלונדינית: “קונדי” הוא כינוי שבוש משתמש בו. זה לא משהו אישי נגד רייס – הוא קורא לכולם בכינויים. כך “סקוטר” ליבי, כך “בראוני” בראון וכן הלאה. זה, יחד עם העובדה שהשם של רייס באמת נורא ארוך, הופך את הקיצור החביב (מישהו אמר ביבי?) למאוד שימושי בידי התקשורת.

  21. דובי – שאני אבין, אם הכנסת תחוקק חוק שאוסר על בית המשפט לפסול חוקים שנוגדים את חוק כבוד האדם וחירותו, אתה לא תרצה שבית המשפט יפסול את החוקים האלו?

    כלומר, אם אני כמחוקק קובע שכאשר ערבי (או חרדי) חשוד במעשה פשע אני יכול לבצע חיפוש בביתו מבלי צורך בצו בית משפט (אחרי הכל, הוא ערבי [או חרדי]), אתה לא תרצה שבית המשפט העליון יפסול אותו?

    תפקידו של בית המשפט להגן על המיעוט גם אם לרוב יש בכנסת מספיק אצבעות כדי להעביר חוקים. אם אתה לא מבין את זה, אתה לא מבין מה תפקידו של בית המשפט במדינה דמוקרטית ולכן לדידי, אתה הסכנה האמיתית – ולא בייניש.

  22. Looks like lots of bullshit to me.
    I do not think it is a good article, although I think I share the writer’s social opinion on women’s equality.
    You cannot critic a woman today without hearing this sort of feminism manifest.

  23. ילדה

    אני לא מסכים איתך, ואין לי ממש רצון להיכנס לויכוח. אני רק חייב לדעת איך זו “מקפצה אדירה”? מילה להכחיש פטריארכליות, אבל לטעון שיש וזה בעצם מעניק כח לנשים?

  24. אור, מה לא ברור? מי שמצליחה להתמודד עם כל החארות, הנוגעים, המזלזלים, המעליבים, המתבדחים והמשפילים תוכל להתמודד עם כל דבר בעולם. זאת לא תקרת זכוכית, זאת לא אפליה וזאת לא השפלה, זאת טירונות. זה פשוט הנשים הבכייניות שלא מסוגלות להבין שקשה באימונים קל בקרב.

    ולגבי לופליאנסקי, כבוד ראש העיר יכול היה להמנע מלחיצות יד באופן כללי ולהסתפק בברכה וחיוך או מחווה דומה. לא מסובך, לא דורש לפגוע באמונתו של לופליאנסקי ובאותה מידה לא פוגע בכבודן של נשים שקיבלו פרס בזכות ולא בחסד. מפתיע? מהפכני?

    ילדה – לכל אדם אכן מגיעה ההזדמנות להיות מוערך על פי יכולותיו בלבד ולא על פי ממוצע הקבוצה אליה הוא משתייך, אבל להתעלם מכך שנשים אינן זוכות להזדמנות הזו לא ישפר את מצבן בשום צורה.

  25. בתור מאמר שאמור להביע דעה או לעורר דיון הייתי אומר שיש כאן עבודה בעייתית למדי. קשה מאוד להתייחס כשהכותבת שופכת את כל תפיסת עולמה בנושאים שונים ולא קשורים במאמר בודד.

    נשים ? מלחמת לבנון ? בייניש מול פרידמן ? אולי תבחרי אחד ?

  26. יובל – בית המשפט העליון אינו פועל מתוקף סמכות אלוהית. הוא פועל מתוקף החוקים של מדינת ישראל. בתי משפט עליונים באופן כללי כפופים לחוקת המדינה. לישראל אין חוקה, יש רק חוקי יסוד, ולכן בית המשפט כפוף לחוקי היסוד.
    בישראל נוצר מצב מסריח למדי שחוקי יסוד נחקקים כלאחר יד, בלי קוורום ובלי דרישה לרוב מיוחד, אבל הם עדיין חוקי היסוד, ואין שום לגיטימציה חוקתית לבית המשפט לפסול חוקים. עד היום, כל הפעולות של בית המשפט שכללו פסילת חוקים תמיד התבססו על חוקי היסוד (אלו שעברו ב-92: כבוד האדם וחרותו וחופש העיסוק) – בית המשפט אמנם פירש את החוקים הללו בהרחבה ניכרת, אבל עדיין הקפיד להתלות בהם תמיד, כי הם מקור הסמכות שלו על הכנסת.
    אם בית המשפט מכריז קבל עם ועדה שהוא אינו כפוף לשום דבר – לא לכנסת, לחוקת המדינה (כלומר, לחוקי היסוד) ולא לשום דבר פרט להזיותיו הפרטיות, הרי שזהו ניסיון הזוי משהו לדיקטטורה משפטית.
    השופטת בייניש שוכחת רק שלבית המשפט אין צבא ואין יכולת לאכוף שום דבר על אף אחד בלי הרשויות האחרות, ואם בית המשפט יחליט שהוא עצמאי לחלוטין ולא חלק מרשויות המדינה, אז שאר הרשויות יכולות להכריז על עצמאות גם הן, ולצפצף על בית המשפט. ואתה יודע מה? זה יהיה בצדק. אין שום סיבה שרק בגלל שחמישה שופטים חושבים שמשהו הוא כך ולא אחרת, כל המדינה צריכה להתאים עצמה לרצונם. השופטים צריכים להראות באותות ובמופתים שהפרשנות שלהם נובעת מתוך חוקת המדינה.

    וזה בכלל לא משנה שבדרך כלל אני מסכים יותר עם בית המשפט מאשר עם הכנסת, מבחינה אידיאולוגית.

  27. דובי, יש לי תחושה עמוקה שאתה צריך לחזור לשיעורי האזרחות שלך. יש לך הבנה עמומה לגמרי של תפקיד מערכת המשפט בדמוקרטיה ושל תפקיד בית המשפט העליון בפרט. אתה מדבר בסיסמאות חלולות ומתלהמות (“לבית המשפט אין צבא”) שלא מוכיחות שום דבר. בניגוד לבובת הקש שאתה בונה, בית המשפט העליון אף פעם לא חשב שהוא ריבון, אבל הוא כן חשב, ובצדק חשב, שלפעמים הוא צריך להגן *עליך* מפני הריבון.

    ואתה יודע מה, זה בדיוק אחד מתפקידיו.

  28. אין לי שום בעיה עם איך שבית המשפט נהג עד כה. יש לי בעיה עם הטענה שבית המשפט רשאי לפסול חוק *יסוד* על סמך… מה, בדיוק? על סמך זה שהחוק לא מתיישב עם עמדתם האידאולוגית של השופטים עצמם? ומי יגן עלינו מפני שופטים עם דעות שאנחנו לא מסכימים איתן?

  29. מצד אחד לו הייתי נבון הייתי אומר לא להכניס את ראשי החולה למיטה המזוהמת הזו, אבל מכיוון שאני אוהב לעשות דברים דבילים לחלוטין עם זמני, הנה הסבר מקיווליסטי:
    דובי, מה שיובל מנסה לרמוז, ואני אומר במפורש כיום יש לנו חרא של ממשלה וכנסת אימפוטנטית. מתוך השילוש רק הרשות השופטת, על אף מאמצים ניכרים של גורמים משתי הרשויות האחרות עוד עובדת איככשהו בסדר. במקרה שלשופטיה תהיה טעות בשיקול הדעת. אני אגיש עתירה נוספת לבג”ץ ואם אכשל, אעשה בכל זאת מה שאני רוצה, וכיום בגלל שיש לנו משטרה אימפוטנטית, גם אף אחד לא יוכל לכפות עלי לעשות משהו אחר או במקרה הכי גרוע אני אשכור עורך דין טוב והוא יוציא אותי במינימום עונש. קאפיש?

    לילה טוב.

  30. יובל, על פי תפיסתך, מה מגביל את כוחו של ביהמ”ש העליון בדמוקרטיה ליברלית (ןבמדינת ישראל). האם אתה רואה צורך בהגבלת כוחו של ביהמ”ש ובפיקוח עליו?

  31. ישנה הפרדת רשויות בדמוקרטיה והכנסת היא הריבון.
    אבל גם הכנסת לא יכולה, ולכל הפחות לא צריכה, לכופף את ערכי הדמוקרטיה וכאשר היא עושה את זה, בית המשפט צריך להגן על הציבור מפני הכנסת.
    אכן, מדובר באקט פרשני אך זוהי אמנות המשפט: פרשנות ובכל העולם סומכים האזרחים על בתי המשפט שהם יפרשו את החוק ויפרשו את כוונת החוק ובמידת הצורך יפסלו את החוק אם הוא מנוגד לערכים בסיסיים.
    אז נכון שבארה”ב יש חוקה ובישראל לא וזה אכן מצב מחורבן מבחינה משפטית, אבל מה האלטרנטיבה? לאסור על בית המשפט לפסול חוקים אנטי חוקתיים כי זה לא מוצא חן בעיני דובי?

  32. באתי לחזק את דובי, כמובן שבלי לטרוח לקרוא את כל הדיון 😉

    בתי משפט פועלים מתוקף חוקים ואינם עליונים על החוקים. מי שחושב שלבתי המשפט צריכה להיות סמכות לבטל חוקים לפי השקפת עולמם מבקש לבטל את הדמוקרטיה היצוגית ולהחיל שלטון משפטני על המדינה (אני בטוח שביוונית יש מילה לזה).

    גם בארצות הברית בתי המשפט לא מבטלים חוקים לפי הקריזות שלהם אלא לפי החוקה ואת החוקה יכולים לשנות בתי הקונגרס. אני לא שמעתי מעולם על הרעיון שבתי המשפט יבטלו תיקון לחוקה.

    גם אנשים שלא נחשדים בימניות יתר כמו נעמה כרמי כבר מזמן יוצאים נגד האימפריליזם השיפוטי. כל הספינולוגים כמו כותבת המאמר מנסים להגביל את הלגיטימיות בדרישות לשינוי על ידי הצגתן כדרישות פוליטיות/שוביניסטיות/ימניות/… נטו, ומרשים לעצמם להתעלם מהעובדה שהביקורת על תפקוד בתי המשפט חוצה את רוב הקווים הפוליטיים.

  33. אביר: מה שאתה רומז, ואני מוכן להגיד בפה מלא, הוא שהציבור בישראל דפוק לגמרי, ובוחר שוב ושוב ושוב כנסות חסרות כל תבונה ואחריות. לכן, אנחנו, האליטה השמאלנית (נגיד) צריכים לקחת עניינים לידיים ולהשתמש ברשות היחידה שעדיין בידינו (משום שהיא אינה כפופה ישירות לבחירות דמוקרטיות, והמינויים לתוכה לא לגמרי בידיהם של נבחרי העם) כדי לתקן את כל מה שהם, בכנסת, עושים לא טוב.
    אין לי בעיה עם זה, באמת. אני בעד. הבעיה היא שגם כך, הרשות השופטת אינה פועלת בוואקום – יש כללים ששולטים במעשיה. אחד הכללים הבסיסיים הללו הוא שסמכותה של הרשות השופטת נובעת מהחוקה, ובמקרה הישראלי – מחוקי היסוד. אין שום סמכות עליונה על חוקי היסוד שאפשר להתלות בה, אלא כאמצעי פרשני. כלומר, כשאהרון ברק פירש את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו על בסיס עקרונות הדמוקרטיה הליברלית כדי לפסול חקיקה רגילה – זה בסדר. אבל אי אפשר להתלות במשהו שהוא מחוץ לחוקי היסוד כדי לפסול חוקי יסוד. אלא אם שני חוקי יסוד מתנגשים בבירור זה בזה על בסיס מה שכתוב בתוכם ממש, לא ניתן לפסול חוק יסוד על סמך שום דבר – אפילו לא על סמך חוקי יסוד קודמים.

    העניין עם פרשנות, יובל, היא שזה כלי די מסוכן אם משתמשים בו בליברליות יתרה. אריה דרעי הסביר זאת היטב, כשהצהיר בזמנו שהוא יתנגד אפילו לחוק יסוד עשרת הדיברות, בגלל שהוא פשוט לא יכול לדעת מה בג”צ יעשה על בסיס החוק הזה, ויש לו תחושה שזה לא יהיה לרוחו.
    כלומר, המחוקק נרתע מלחוקק חוקי יסוד (שדרושים למדינה כדי להרכיב חוקה) בכלל שהוא חושש שהוא נותן כלים עודפים בידי בג”צ כדי לסתור את החקיקה שלו. אני לא אומר את זה לזכות המחוקק, אלא רק כעוד שיקול שצריך לעמוד למול עיני בית המשפט.

    בכל מקרה, אם הגענו למצב שבית המשפט שוקל לבטל חוק יסוד, הוא לא יכול לעשות זאת בעצמו – בין השאר, כמו שאמרתי, משום שאין בידיו שום סמכויות אכיפה – ולכן בית המשפט צריך, במצב כזה, לפנות בתחינה לציבור שיפעל כנגד נבחריו ויבהיר להם שמעשיהם מנוגדים לרצונו… עד כדי הפיכה דמוקרטית, אפילו, אם צריך. מדובר במצב של שבר מוחלט של הדמוקרטיה – ורק הציבור יכול להציל את המדינה מעצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: