שמעתי עכשיו את רזי ברקאי מראיין את שרת החינוך, לימור לבנת בגלי צה"ל. בחודשים האחרונים (ואולי לא רק), הגיברת לא יודעת לשים נקודה בסוף משפט. למעשה, הייתי עד באופן אישי לכמה מראיינים שניסו להיפרד ממנה באופן נואש – ופשוט לא הצליחו. גם כאשר היא נואמת, היא לא יודעת לסיים.
כמאזין אתה חש ששרת החינוך אונסת אותך. יותר מאשר זה מרגיז זה מתיש. לאחרי שאני מקשיב לה (אם אין לי ברירה אחרת) אני פשוט רוצה ללכת לישון.
גם אני הקשבתי ומייד נרדמתי.
מזל שהתעוררתי בזמן ל"מילה האחרונה".
אח…
החיים הטובים של הסטודנטים…
חיים טובים? איפה?!
בערוץ ה.
מוזר. אני תמיד מתעורר כשאני שומע אותה. מעבר לעובדה שעל הדברים שהיא עשתה למערכת החינוך, היא תשפט בבית המשפט הבינלאומי בהאג, אני ממש מתמלא פחד בכל פעם שהיא אומרת את המילה "שמאל" (ססססססססססססססססססססססססססססמאל).
חוק ראשון לפוליטיקאי המתראיין: אל תפסיק לדבר ל ע ו ל ם . אם המראיין היה מספיק טיפש לתת לך לדבר, אל תפסיק והמשך למלא את ראשם של המאזינים בפרופגנדה המזויפת שרקח יועץ התקשורת שלך.
חוק שנה לפוליטיקאי המתראיין: לעולם, אבל לעולם אל תענה לעניין. המראיין ישאל מה שהוא רוצה, אתה תענה מה שאתה רוצה. לדוגמה:
מראיין: האם גנבת את מכשירי ההצבעה?
מרואיין: התקשורת מחפשת אותי.
אם אתה מנומס במיוחד ומנסה ליצור רושם שאתה ג'נטלמן, אתה רשאי לשנות את הנושא יותר בעדינות. לדוגמה:
מראיין: האם זה נכון שהמדינה מימנה לך סיגרים בסכום של 11 אלף שקל בחודש?
ביבי: הרי לא זו השאלה. השאלה היא מדוע עמיר פרץ מחלק את ירושלים?
שמעתם את נאום ציפי ליבני בפסטירבין האחרון? לא בדיוק פריקלס. אולי יש לה איזושהי התערבות עם לימי.
לא שציפי לבני היא איזו רטוריקנית מבריקה, אבל אם תצמידי אקדח לרקתי ותבקשי ממני לבחור, אבחר תמיד את לבני.