בחזרה לפאודליזם

רוגל אלפר, במאמר מרתק (כרגיל), מתאר את תרבות הפיטוריזם הישראלית בה כל אחד מוצא את עצמו מתישהו מפטר, מפוטר או מתפטר. בראשית המאמר הוא נזכר בסיטואציה בינו ובין דיוויד לנדאו, עורך “הארץ” (רוגל שימש כעורך מוסף “הארץ” בתפקידו האחרון ופוטר מתפקיד זה כעבור כשנתיים על ידי לנדאו):

“אנחנו צמיתים‭,”‬ אמר לי פעם דיוויד לנדאו, עורך “הארץ‭,”‬ בשיחה לילית בערך שנתיים לפני שפיטר אותי, בניסיון להסביר לי מדוע שוב לא הגן על האינטרסים שלי מול המו”ל, “והוא הווסל‭.”‬

אינני יודע האם הטעות היא במקור או שמא הזיכרון של רוגל בגד בו, אבל השימוש במטאפורה במקרה הזה שגוי. בעוד שניתן לראות בעיתונאים כסוג של צמיתים, ההשוואה של שוקן לוסאל היא השוואה משונה. הוסאל, מספרת ויקיפדיה “היה אדם שנכנס בעול מחויבות ושבועת אמונים הדדית עם אדון פיאודלי. במסגרת המחויבות העניק האדון לווסאל בדרך כלל פיף, נחלה קרקעית, כסף או כיבוד אחר, ובתמורה התחייב הווסאל להעניק לאדון שירותים מסוימים”. שוקן אם כן, בהשוואה הזו, הוא לא וסאל אלא האדון הפאודל. אפשר לתקן את המטאפורה הזו אם העובד הוא צמית, שוקן הוא וסאל והכסף הוא האדון הפאודל.

בהיצטרפות מקרים קוסמית, אדם נוסף נדרש בסוף השבוע למטאפורה פאודלית בשעה שתיאר את יחסי העבודה והיה זה לא אחר מאשר סגנו של שוקן למו”לות, גיא רולניק. רולניק יוצא נגד ההצעה של שלי יחימוביץ’ להגביל את שכר הבכירים במשק לגובה מרבי של פי 50 משכרו של העובד בעל השכר הנמוך ביותר בחברה. לשם כך, הוא כתב סוג של טור סאטירי בו אנשים דמיוניים כותבים מכתבים ליחימוביץ’ ומספרים לה את דעתם על ההצעה. אחד מהם הוא “איתי חיים-טובים”, יורש של הון אגדי (הוא טס במטוס של סבא שלו), שכותב ליחימוביץ’:

מאז ומעולם האמנו שכל המנהלים-כוכבים האלה שקפצו בשנים האחרונות ועשו מיליונים הם תופעה לא תרבותית ולא אצילית. הם ממילא לא יודעים מה לעשות עם כסף. כסף צריך להישאר עם אנשים שיש להם הרבה כסף, רצוי כמה דורות לאחור, ולא לעבור לידיה של החבורה השאפתנית וההישגית הזאת. יש וסאלים ויש פיאודלים – ואם הווסאלים רוצים פתאום נתח גדל והולך בעוגה – אנה אנו באים.

הטקסט של רולניק נועד להטביע יוזמה שכל תפקידה הוא לאפשר לוסאלים נתח טיפה יותר גדול מהעוגה, אלא שבעיני רולניק הוסאלים הם העובדים באשר הם: המנקה, הפקיד, המנהל והמנכ”ל והפאודל הוא בעל השליטה בחברה. זו, בעיני, תפיסה מעוותת של המציאות. המטרה של ההצעה של יחימוביץ’ היא לא להוריד את שכר המנכ”לים (שלקרוא להם וסאלים זו פשוט בדיחה – כן הם שכירים אבל איפה הם ואיפה אני) אלא להעמיד מול עיניהם את אלו המשתכרים את הסכומים הנמוכים ביותר בארגון שבו הם עובדים (עובדים שהמונח “צמיתים” עושה עמם חסד).

מעבר לשימוש הקלוקל במטאפורות היסטוריות, מטרידה העובדה שיותר ויותר אנשים נדרשים להשוואות מראשית ימי הביניים כדי לתאר את היחסים בין עובד למנהלו בין מועסק למעסיקו.

נכתבו 23 תגובות לפוסט “בחזרה לפאודליזם”

  1. רועי:

    הפתרון במקרה שההצעת חוק תעבור, לדעתי באופן אינטואטיבי, יהיה פשוט לפטר עובדים עם שכר נמוך. מי צריך את עובדי הנקיון הערבים שאנחנו נותנים להם 3 בחודש? ניקח מנקות שוודיות וניתן להן 14! זין על כל הנערים הנחמדים שמנסים להיכנס לעולם העסקים ועובדים במשרות סוג ז’ תמורת 1500 שקל!

    ובכלל, מה ההצעת חוק הזאת שווה? אני לא חושב שיש עובד בחברה שיש בה מנהל סופרסטאר[יענו חברת השטיחים של משה היא לא מהחברות האלה], שאם יכפילו את שכרו ב50, המנהל הבכיר לא יעמוד בתשלומים על הגוש זהב מצופה זהב עם עיטורי זהב שהוא קנה לארוחת צהריים.

  2. יובל:

    כרגיל, רועי, אתה מצליח בסגנון המעודן שלך להעביר מסרים מורכבים. כמובן שזה לא מפריע לך לטעות לחלוטין בהבנת הבעיה. הבעיה היא לא שיפטרו את העובדים הערבים שנותנים להם 3 שקל בחודש הבעיה היא שמעסיקים עובדים (ערבים או יהודים – מה זה בכלל משנה) תמורת 3 שקלים בחודש.

  3. זו ש:

    כמה השתנו הזמנים. אני זוכרת את המהומה שהוקמה כשהתגלה שכרו של ארנסט יפת בבנק לאומי.

    פי חמישים נשמע לי מופרך לגמרי. אם אני לא טועה, בסקנדינוויה ההבדל הממוצע בין הזוטרים למנהלים עומד על פי עשר. אבל את המודל הסקנדינווי קשה לאמץ כאן, כי מזמן אין פה תחושת אחווה – היא התחלפה בטינה הדדית ובזעם.

  4. זו ש:

    פי עשרה!

  5. יהונתן:

    יובל,
    הבעיה של רולניק, וזה מבלי להמעיט בחשיבות העובדה שההגדרות ההיסטוריות מעוותות, היא ששכר הבכירים לא בא לידי ביטוי במשכורת אלא דווקא באופציות ובגמולים שונים שמאפשרים להם להנות מכספם של בעלי המניות, העובדים והציבור מבלי להיות אחראים לכך.

    כלומר, כשמנכ”ל בנק X מחליט להעלות את עמלת השורה ב0.01 ש”ח, הוא מכניס לקופת הבנק מיליארדים, הציבור מפסיד מיליארדים, בעלי המניות אבל לא מתעשרים כל כך מהר, כיוון שהמנכ”ל הגדיל את הרווחים, ולכן האופציות שלו שוות יותר – ואז החברה מפסידה את הכסף.

    הרעיון של פיאודליזם בתרבות התאגידית הישראלית הגיוני כמו להשוות את בנק הפועלים לקואופרטיב לטובת העובדים.

  6. רועי:

    הכוונה ל3K. ואני לא חושב שיש בעייה שמשלמים למישהו 3 אלף שקל בחודש. עובד חרוץ, בשמרה מלאה, עם 20 שקל לשעה, יכול בקלות להגיע ל4, ומעל זה זה כבר מס הכנסה, וכאן אני לא ממש יודע כמה שווה כמה.

  7. יוסי גורביץ:

    הצמיתים לא היו חלק מהמערכת הפיאודלית (שבה ווסאל היה נשבע אמונים לפאודל), אלא חלק מהמערכת המנוריאלית (נחלתו של הווסאל או הפאודל). וכל ההשוואות הללו שגויות, משום שהזכות האחת שהיתה לצמית היא לא להיות מפוטר – אי אפשר היה לפנות אותו מאדמתו.

  8. רועי:

    יוסי, אמנם זה לא קשור לנושא, אבל תדע לך שאני תמיד שמח לראות שאתה מגיב. אם יש בגלוב לפחות 50 מגיבים קבועים או לא קבועים, שנחשבים לבעלי ידע כזה או אחר, אתה האחד שאני הכי אוהב לקרוא.

  9. צליל:

    רועי, חישוב חשבוני פשוט מראה שאתה טועה. משרה מלאה ב-20 ש”ח לשעה יכולה להניב כ-3700 ש”ח. ואל תשכח ששכר המינימום (שהוא שכר המקסימום במקרים רבים) הוא 19.45 ולא 20. כל זאת, כמובן, במקרה הטוב בו שכר המינימום אכן משולם.

  10. כפור:

    1. אני לא מכיר את פרטי הצעת החוק, אבל מה ימנע מבעל חברה להקים חברת ניהול לחברה המקורית שלו וכך לעקוף את הצעת החוק? אולי הוא פשוט יפטר את המנכ”ל שלו, ובמקום, יעסיק אותו על כיועץ חיצוני? או, בעצם, פשוט הרבה יותר יהיה להעסיק עובדים זוטרים במיוחד רק דרך חברות כוח אדם.
    2.
    אני דווקא מכיר את המונח וסאל ככינוי לאדון שהוא חלק מההיררכיה הפאודלית. כגון, ברון הכפוף למלך, ואפילו המלך, אם היה כפוף לקיסר. כמו שהיתה בבעלותו אדמה, כך היו בבעלותו צמיתים שעבדו אותה. לפי הערך בוויקיפדיה באנגלית, אמנם בתחילה היה הוסאל רק מלווה של אדונו , אולם עם הזמן הוא גם קיבל אדמה:
    “A mounted vassal needed wealth to equip the band of mounted fighters he was under obligation to contribute to his lord’s frequent disputes, and wealth, where a money economy had disappeared, was only to be found in land and its productions, which included peasants, as much a resource of the land as wood and water.”
    מהערך ‘פאודליזם‘:
    “There were thus different ‘levels’ of lordship and vassalage. The King was a lord who loaned fiefs to aristocrats, who were his vassals. Meanwhile the aristocrats were in turn lords to their own vassals, the peasants who worked on their land. Ultimately, the Emperor was a lord who loaned fiefs to Kings, who were his vassals. This traditionally formed the basis of a ‘universal monarchy’ as an imperial alliance and a world order.”

  11. רועי:

    צליל, יכול להיות שאני לא בקיא במונחי העסקה, אבל אני יודע, שלמשרות שמתאימות לקבוצת הגיל שלי, 8 שעות משכורת רגילה, שעות נוספות 150%. בהנחה שהמשרה הזאת היא 6 ימים בשבוע… טוב חישוב יבש באמת מראה שאני לא משיג 4. העניין הוא, ששכירים, גם במקצועות מאוד נחשבים, עובדים הרבה מעל 8 שעות ביום, וזה שמישהו לא השיג את משרת החלומות שלו, לא אומר שהוא צריך לזלזל בעבודה שלו. אם אני מסוגל להשיג חוזה עם מעסיק, בבית קפה, בתור פיקולו[בלי טיפים], שאני עובד ביום מינימום 12 שעות, זאת אומרת נותן את מלוא יכולתי, 8 שעות משכורת רגילה, 4 שעות תוספת שכר, אפשרות לעבוד יותר שעות מה12 ליום שבחוזה, ו6 ימים עבודה בשבוע, בנאדם מסוגל לעבור את ה4. היכרות עם מישהו שצעיר ממני בשנה, הוכיחה לי שזה לא רק אפשרי, אלא גם נעשה, הילד נשר מבית ספר[אל תזלזלו, קובו בבו צוחק על כל בוגרי MIT כשהוא רוכב על מירי כל לילה], וקרע ת’תחת, ועשה בחודש 4700. אמנם אין לו מס הכנסה, עדיין, זה אפשרי, ולא לשכוח שמדובר במישהו בן 16, באחת העבודות ההכי נצלניות שיש, כמובן מהעבודות הרשמיות, שמשלמים בצ’ק, ויש תנאי העסקה.

  12. רועי:

    תודה רבה יובל. וד”א, שכחתי לחלק לפסקאות, אני נורא מצטער לכל הקוראים הפוטנציאלים של התגובה.

  13. הבלונדינית הסודית:

    רועי. כשהתחלתי לקרוא את התגובה שלך רציתי לכתוב הסבר מנומס על ההבדל בין עבודה של נער שמשלים דמי כיס לעבודה של מבוגר, שצריך לשלם על דיור ואוכל ולפרנס ילדים מהמשכורת שלו ועל ההבדל בין משרה זמנית (לשנה- שנתיים- ארבע- עד סוף התיכון/תואר) לבין העבודה שלך.

    התכוונתי לכתוב את כל אלה בנימוס וברוגע, אבל אחרי שקראתי את כל התגובה שלך (והאמת שלאחרונה אחרי כמעט כל תגובה שאתה כותב) הדבר היחיד שאני רוצה להגיד לך הוא שהכתיבה המלוכלכת שלך וה”דימויים” המגעילים בהם אתה בוחר להשתמש לא מקובלים בשיחות כאלה ופוגעים בכותבים ובקוראים האחרים. בבקשה די.

  14. רועי:

    דימוי אחד. והשאלה לא הייתה לאן הכסף הולך, השאלה הייתה האם זה אפשרי להרוויח את המשכורת המינימלית בעבודה, איך לומר, מסריחה. וזה ברור לי לגמרי שבנאדם, יתרה מזאת, משפחה, לא יכולים לחיות על 4000 שקל בלבד. האמתי אני חושב שיכולים, אבל זה לא מאוד ריאלי.

  15. מרק ק.:

    לקח לי יותר מעשר שנים לשכנע חבר שלי שהמילה עבודה נובעת מהמילה עבד, לכן ההשוואה מול ימי הביניים לא מקוממת בעיני, ולא חשוב מה הם בדיוק המינוחים הנכונים היסטורית.

    בעיני ההבדל העיקרי בין היום לימי הביניים הוא שהיום יש דרכי העסקה נוספות על אילו שהיו נהוגות בימי הביניים. עדיין אם אתה עובד בבית תוצרי העבודה שלך שייכים לאדון שהזמין אותם, ואם אתה עובד במשק (או חברה) של האדון אתה נתון להשגחה קפדנית ותנאי מחיה מינימאליים. ההבדל העיקרי הוא שהיום אתה יכול לבחור בהרבה יותר קלות מי הוא האדון שלך.

  16. הבלונדינית הסודית:

    השאלה היא לא אם אפשר להרוויח משכורת מינימלית מעבודה “מסריחה” (כמו שאתה מתעקש לקרוא לה) אלא אם אדם עובד יכול להתפרנס ממשכורתו ומה קורה כשיש שכבה הולכת וגדלה של עניים עובדים, שמשכורתם אינה מתקרבת לסכומים הנדרשים לקיום סביר. ומשפחה בישראל לא יכולה לחיות מ4000 ש”ח.

  17. רועי:

    אין לי כוח יותר להתווכח. נכנעתי, הבלונדינית הסודית צודקת, רועי טועה. לילה טוב.

  18. עומר:

    מרק – ואני לתומי חשבתי שמילים בעברית מגיעות משורשים, כמו למשל ע.ב.ד שהניב את “עבד” ו”עבודה”, בין היתר.

    אותי מעניין איך הגיעה יחימוביץ’ למספר “50” כמכפלת גובה השכר. הוא נראה לי כמספר אקראי מדי.

  19. רועי:

    בלונדינית, דרך אגב, יש דרך להתבטא. אני מעדיף שתתני את הדימויים ההכי מגעילים וסוטים שיעלו לך בראש, מאשר את הגישה המגעילה הנוכחית.

  20. א' נדב:

    מרק, “היום אתה יכול לבחור בהרבה יותר קלות מי הוא האדון שלך” – הייתי אומר שההיפך הוא נכון. היום האדונים יכולים לבחור הרבה יותר בקלות מי יעבדו בשבילם. לאדון בימי-הביניים היה אינטרס בשמירה על רמת קיום מינימלית עבור העובדים שלו, כי הוא לא היה יכול פשוט לקבל בכל רגע עובדים חדשים מהחברת כוח-אדם. בימינו, לעומת זאת, האדון בשוק חופשי “גמיש” ו”תחרותי” יכול לקחת עובדים חדשים בכל רגע. מבחינתו העובדים יכולים גם למות בסוף כל יום עבודה, הוא תמיד ימצא עובדים חדשים. מבחינת העובדים החופש לבחור אדון חדש לפעמים לא קיים בכלל (ע”ע אבטלה), ולפעמים קיים רק אם אתה מבין “לבחור” כ”להסכים לעבוד בכל עבודה תמורת שכר רעב וללא תנאים בסיסיים”.

  21. צליל:

    זו בדיוק הבעיה, שאתה צריך לקרוע את עצמך מסביב לשעון בשביל להשיג רמת קיום מינימלית. בנוסף העבודה בשעות כאלה בלתי אפשרית כשיש ילדים. לא ייתכן שאדם שעובד משרה מלאה יהיה עני, ולא ייתכן שיצטרך לעבוד 12 שעות ביום בשביל משכורת שמספיקה לקיום בסיסי. הדרישה מהאדם להקדיש את כל זמנו ואת כל קיומו להשגת תנאי המחיה הבסיסית, והעובדה שהיא הפכה לגיטימית, מראה עד כמה גרוע המצב אליו הגענו.

  22. מרק ק.:

    א’ נדב, זה עובד בשני הכיוונים. כשיש מיתון ויש פחות מקומות עבודה למעסיקים יש יותר חופש בחירה, וכשהמשק צומח לעובדים יש יותר כח. בימי הביניים הם די היו תקועים זה עם זה עקב נסיבות גיאוגרפיות בלבד. למי שהיה חרא של אדון היו חרא של חיים ולא בטוח שהאדונים הבינו שמשרתים מאושרים הם משרתים טובים.

  23. Asaf:

    תגובה לקטע
    ======
    נכון,
    זה באמת מאוד עצוב שיש עדיין כאלו הרואים לנכון להשתמש בדימויים מימי הפאודליזם, לשם תיאור המתרחש בעולם המערבי כיום.
    זה עצוב במיוחד בהתחשב בעובדה שבמדינות חוק כיום, הפאודליזם לא קיים בשום צורה ודרך, ודאי במגזר הפרטי, בו אף אחד לא כופה בכוח הזרוע שום דבר על אף אחד, ומי שכן עושה זאת נכנס לכלא.

    כנראה שהפאודליזם קיים בימינו רק אם:
    א. מדברים על מדינות שאין בהן שלטון חוק מודרני;
    ב. מחשיבים את הממשלה, שבישראל לדוגמה מהווה יותר מ-50% מהכלכלה, כ”אדון פאודלי”.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: