במקרה הכינותי מראש ספונטניות

חלפו כבר כמה ימים מאז שקראתי את הטקסט הזה של דרור פויר במדור המצוין שלו "פואנטה" במוסף G של "גלובס", אבל רק עכשיו התפניתי לכתוב פוסט (בתקופה האחרונה אני עמוס בטירוף, זה לא עומד להשתנות בקרוב ושאר הכותבים בגלוב הם, כידוע, עצלנים. גם זה כנראה לא ישתנה בקרוב. אני לא סובל אותם).

הטקסט של פויר, שהוא באמת יצירה משעשעת במיוחד, מספר על חוויותיו ממועדון הגנקי בתל-אביב אליו מגיעים העשירים והמפורסמים כדי להרגיש בנוח עם עשירים ומפורסמים אחרים. הטקסט של פויר הוא, כמיטב המסורת, ציני ולעגני. די בצדק. מעבר לעובדה שאני ממליץ לקרוא את הטקסט עצמו, משכו את תשומת ליבי חלק מהתגובות ובמיוחד חילופי הדברים בין חלי גולדברג לפויר.

חלי כתבה:

ת ג י ד ואם מישהו מוכשר ושנון ומתבונן כמוך היה פולש למקום שאתה וחבריך "הנגינג אאוט", ונצא מנקודת הנחה שגם מבין הפרצופים שם היו כאלה שהיה מצליח לזהות, זה לא היה אותו דבר? (…) אנשים מפורסמים מרגישים נוח ליד אנשים מפורסמים, יותר מהם או פחות מהם, ועוד אנשים לא מפורסמים מסביבם וכולם מבלים או מנסים להעביר כמה שעות בדרך שהכי משמחת אותם מה רע?

על פניו, טיעון נאה. שימו לב לתשובה של פויר:

חלי, אני אנסה לענות לך.
דבר ראשון – לא "פלשתי למקום", כמו שאת כותבת. הוזמנתי. כעיתונאי. באתי עם צלמת. בפנים היו עוד די הרבה כתבים וצלמים שהוזמנו והגיעו וצילמו וכתבו (נכון שאף אחד מהם לא עשה את זה יפה ומצחיק כמוני, אבל זה כבר סיפור אחר). הגנקי, שימי לב, הוציא הודעה לעיתונות לכבוד האירוע בו הבטיח (הבטיח!) כי במקום יהיו נוכחים האנשים שהוזכרו למעלה ועוד רבים אחרים ש"ירקדו על השולחנות".
זה לבדו צריך למוטט את הטיעון הצדקני משהו שלך. זה לא סתם "הנגינג אאוט", זה הנגינג אאוט בסימן שופוני. לא שיש משהו רע בזה, כמובן, וכמו שכתבת "מפורסמים אוהבים לבלות עם מפורסמים", אבל אם אתה מגיע למקום שידעת מראש כי הוזמנו אליו כתבי רכילות, ואם אתה עושה פוזות לצלמים שמחכים לך בכניסה, אל תצפה שכבודך יישמר.

פויר הוזמן למקום, והיה שם עם עוד עיתונאים וצלמים שצילמו את ספונטניות מתוכננת בהתגלמותה. אני מודה שאני לא מבין את זה. האנשים שהיו שם ושעליהם פויר כתב, ממילא נמצאים במוקד תשומת הלב הציבורית. האם גם כאשר הם יוצאים לבלות הם מרגישים צורך לעשות פוזות למצלמות? איזה סוג של אישיות צריכה להיות לך כדי לשתף פעולה עם מהלך יח"צני דוחה שכזה (ולא מדובר באיזו דוגמנית שמחפשת את הפריצה הגדולה. מדובר בפאקינג באמנים מהשורה הראשונה ושועי עולם שיש להם בחשבון עובר ושב סכום שאליו לא אגיע במהלך כל חיי)? כמה תשומת לב חסרה לאנשים האלו שהם מרגישים בנוח לשחק ב"אני קוף מפורסם שרוקד על שולחן. בואו צלמו אותי"?

עצוב. פשוט עצוב.

19 מחשבות על “במקרה הכינותי מראש ספונטניות

  1. זכותם לחגוג איך שהם רוצים. מבחינתם, אני מאמין, עצם זה שהשם שלהם הוזכר בעיתון (או באינטרנט, same same) מצדיק הכל. איך אומרים בפולנית? שיהיו בריאים

  2. ושוב מופיעה כאן טענה בנוגע ל"זכותם".
    אני לא מבין, יש משהו בטקסט שטען שזו לא "זכותם"? מאיפה מגיעה התגובה האינסטנקטיבית הזו של "זכותם"? האם זו הנקודה – האם יש להם "זכות" או אין להם "זכות"?

  3. גם עצוב שפויר, שפעם היה מקורי, היום ממחזר את עצמו למוות. מה הוא בדיוק עשה באירוע הזה שהיה ברור שהוא אירוע יחצנות? התשובה הפשוטה היא שהוא שיתף פעולה עם היחצנים, אז מה הופך אותו לשונה מכל מי שהיה שם?

  4. הטקסט הזה של פויר הוא אחד בסדרה ארוכה של דיווחים שלו על אירועים שבהם משתתפים מפורסמים. גלובס משלם לו על זה כבר לא מעט זמן והם מתפרסמים במוסף סוף השבוע של גלובס.

    בדיווחים האלה דרור כל הזמן מסתובב ובודק וחוקר את הנקודה של "מה זה להיות מפורסם".

    בחקירה הזאת יש גם אמפתיה למפורסמים וגם רתיעה מהיות מפורסם.

    אני חושב שמי שיקרא את הדיווחים האלה של דרור, לא ירצה להיות מפורסם.

  5. די מזכיר לי תהליך בהתהוות של בלוגרים שהולכים ומפרסמים את הפוסטים שלהם בFACEBOOK, ולאחרונה גם באימיילים ישירים לרשימה שלהם. כאילו, בשביל זה המציאו RSS לא? אם אני רוצה לדעת כשאתם כותבים, אני יודע, מה זו מחלת הפרסום הזו?

  6. ליאור, לא כולם קוראים בלוגים. אני יודעת שזה עשוי להשמע מזעזע, אבל יש אנשים! בארץ! הזאת! שאין להם מושג מה זה RSS. לי היה ניוזלטר לפני שהיה לי בלוג. אני ממשיכה עם הניוזלטר למרות שיש לי בלוג מאחר ורוב האנשים שקוראים את הניוזלטר שלי לא קוראים בלוגים, באופן מוצהר, או סתם כי לא יוצא להם.

    (דרדרפת יוצאת להגנת הניוזלטרים)

    נ.ב – אגב, אני חושבת שגם ליהונתן קלינגר היה ניוזלטר לפני שהיה לו בלוג.

  7. הסבר אחד יכול להיות שזה פשוט ממכר. טפיחה נוספת על הכתף ועוד ליטוף קטן לאגו זה מה שמניע את אותם מכורים. כאשר יש לך יותר כסף ממה שהיו"ר יגיע אליו בימי חייו אז זה כנראה לא בגלל הכסף.
    סיבה אחרת יכולה להיות ההרגשה שאם לא תהיה כל הזמן באור הזרקורים, פשוט ישכחו אותך. אמנים אנשי עסקים שכמותם לא יכולים לתת לזה לקרות. ואם אפשר בנוסף לזה גם להתלונן על כתבי הרכילות והפפראצי אז זה אפילו טוב יותר.
    ומה שהכי מצחיק הוא שאחרי זה אותן זונות תקשורת (באנגלית זה נשמע יותר טוב) יצחקו על בריטני.

  8. זה כי הם לא באו להנות. הם באו לעבוד. ואם אפשר גם להנות מהעבודה אז בכלל מצוין. לדעתי, זה לא בדיוק תשומת לב אלא האפשרות להצטייר (גם, בין היתר) כמו מישהו שנהנה מהחיים וגו' וכו' וכיוצ"ב… אבל כאמור זו עבודה.
    עכשיו אני אקרא מה כתב פויר.

  9. מרק אתה טועה. כמי שעוקב אחר הטור הזה של פויר מזה זמן מה, אני חייב לומר שזו פיסת העיתונות החתרנית והמעניינת ביותר היום בישראל הקשורה לחיי ועינוגי ההון-שלטון-מפורסמים.

  10. יצא לי במקרה לקרוא השבוע את הספר "מקימי" של נעה ירון. בספר מספרת ירון על החזרה בתשובה שלה ודי בתחילת הספר היא סיפרה על פגישה שהייתה לה בתחילת דרכה המקצועית עם סלב ידוע, שהזהיר אותה במרירות מהפרסום שעומד להרוס את חייה. ירון כתבה על תחושה של ריקנות, על חור ענק בבטן שאי אפשר למלא ואין כל זמן האורות והמצלמות עבדו הם הצליחו להסתיר אותו אבל מיד כשהם כבו החור גדל עוד קצת.

    הרבה "מפורסמים שהלכו לאיבוד" (חזרו בתשובה, התמכרו לאלכוהול או סמים, פתחו הפרעות אכילה וכיו"ב) סיפרו על הריקנות הזו. אני ראיתי אותה לא מעט אצל כלמני זמרים/שחקנים/סלבס מטעם עצמם שיצא לי להכיר ולתחושתי אירועי הגנקי ודומיהם פשוט מעלימים קצת את החור הנורא.

    באמת עצוב.

  11. דרדפת – אין לי בעיה עם ניוזלטרים או אימיילים וכדומה למי שמבקש אותם, זה מדיום מכובד כלפי עצמו. אני מדבר על אנשים שדוחפים את עצמם לכל עבר, למרות שהם כבר מוכרים, כבר נמצאים שם בחוץ – אבל הצורך להיות עוד יותר מוכרים גורם להם ללכת יותר רחוק ממה שאדם רגיל יחשוב ללכת.

    אה, ואם את שולחת את הניוזלטרים גם לאנשים שלא מבקשים, ביקשו, או רוצים לקבל אותם..

  12. כנראה שאתה לא מבין את הערך שיש בעיני האנשים הללו ל-SHMOOZING או איך שלא קוראים לזה.
    תסתכל על זה כאילו מישהו שאתה מאוד מעריך ולא האמנת שידע מי אתה ירים אלייך טלפון ויספר לך כמה הוא אוהב לקרוא את הבלוג שלך. אותו אפקט.

    לי זה קרה אתמול משהו דומה והאגו שלי התנפח לגודל שמעולם הוא לא חשב להגיע.

  13. הטור של פויר משובח ומשעשע אבל הפוזה שלו שחוזרת בטורי היחצנות מזכירה לי קצת את מייקל מור (וזו לא מחמאה). לכולם סיגנון אחיד של – "אני דרור האנדרדוג נקלעתי לחברת מעשני הסיגרים המסריחים (בחר את המסריח) והנה אני האנטי-גיבור המושלם קצת מסתלבט עליהם עד להזמנה לסיקור הבא". דרור הוא חלק מהמשחק. הוא תוכנית התחקירים הנשכנית שנותנת מעטה של לגיטימציה לערוץ מסחרי שנועד לטמטם ולסמם את הציבור.
    אבל מה – כותה יפה החרא. כותב שיכור ומאוחר ויש לו עבודה מחר.
    (למען האמת, אולי התגובה הזו צריכה להופיע אצלו ולא כאן)

  14. אני דווקא חושב שהמצב קצת שונה. אנשי הגנקי הם אלו שרוכבים על גב המפורסמים. כמו נגיד משרד התירות של קניה. החיות גם ככה נמצאות שם: צדות, ישנות ומזדווגות. הם רק קוראים לתיירים מזדמנים ( כמו מה שפוייר מייצג) לראות את מלך החיות המפורסם , הצ'יטה המהירה והאיילה האצילית במו עיניהם.

  15. חתרנות? מה חתרני בname dropping? אם מסירים את שכבת הציניות הדקיקה שבה פויר עוטף את המאמר אין הבדל בינו לבין לכל סיקור אחר של מסיבות היפים והעשירים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *