כאשר מוסיף העלה לראשונה את הרעיון שגוטליב יצלם תגובה לפוסט, הייתי בטוח שהסיכוי שהדבר יתמשש קטן. כמובן שלא לקחתי בחשבון שמדובר במוסיף שעושה רושם של חנון סוציאליסטי אבל בעצם הוא בולדוזר עצבני שלא מוותר עד שהוא משיג את המטרה שלו (ובדרך כלל הוא משיג).
התוצאה היא לא פחות מהורסת.
החלק המעניין בסיפור, כמו בסיפורים רבים, החל לאחר שהוא פורסם. ראשונים להגיב היו אנשי וויינט שסיפקו קישור לפוסט בגלוב. תוך שניות החלו לזרום לגלוב עשרות, אחר כך מאות ולבסוף יותר מ-2,000 גולשים, רובם המכריע מעולם לא ביקר בגלוב. וויינט היא ללא ספק מפלצת של תנועת גולשים. שעה אחר כך, נענע העלו כתבה ובה ציטוטים של היו"ר ושל עידו רוזנטל. למרבה הפלא, הכתבה הזו הובילה מעט מאוד גולשים אל הגלוב, אולי מכיוון שהם הציגו את הסרטון אצלם. כעבור זמן קצר גם וואלה הצטרפה לחגיגה והובילה לכמה מאות ביקורים של גולשים.
התוצאה היתה שכבר בערב יום ראשון ביקרו בגלוב כ-2,300 גולשים (כל המספרים אינם כוללים ביקורי רסס).
ביום שני המומנטום נמשך לאחר ש"עכבר העיר" דיווח על הסיפור (שבילה כמה דקות בעמוד הבית של "הארץ" לפני שמישהו התעשת והסיר אותו) וגם הבלוגוספירה החלה לקשר לגלוב. באופן שלא הפתיע אף אחד, נרג' היה אתר התוכן היחיד בישראל שהתעלם לגמרי מהסיפור. טוב נו, היה להם סקופ. בסופו של יום שני ביקרו בגלוב יותר מ-3,700 גולשים, חלקם הגדול גולשים חדשים שצפו בפוסט המדובר. במשך 48 שעות צפו יותר מ-5,400 גולשים בקטע ביוטיוב ומן הסתם עוד כמה אלפים טובים שצפו בקטע שהועלה באופן עצמאי בנענע.
אינני יודע לאיזה היקף של פרסום זוכה גוטליב בדרך כלל, אבל קשה היה שלא להתרשם מהדרך שבה המהלך שלו כבש לחלוטין את אתרי האינטרנט המרכזיים בישראל. וויינט, וואלה, נענע, הארץ-עכבר העיר ובלוגים רבים בבלוגוספירה, דיווחו בבת אחת על המהלך שלדעתי הוסיף לו לא מעט נקודות זכות שלא לדבר על חשיפה ובאז שקשה לקנות אותם בכסף.
ניתן להסיק כמה מסקנות על האירוע הזה, שהיה מרתק להסתכל עליו מהצד ולבחון את הדרך שבה הוא מטופל ברחבי הרשת. המסקנה המרכזית שלי היא שגם אירועים שמתרחשים בבלוגים (שלא לדבר על גלובים) מסוגלים לייצר אירוע מדיה שמוביל לדיווח נלהב ומקיף ברחבי הרשת.
אפשר לזלזל בכך ולהגיד: "נו טוב, האינטרנט מדווחת על האינטרנט – אף עיתון או ערוץ טלוויזיה לא דיווחו על זה!". זו חשיבה מיושנת. בוויינט לבדה מבקרים כמיליון גולשים ביום והיא מגיעה לכ-70% מכלל הגולשים בישראל. תוסיפו לכך את וואלה, נענע ו"הארץ" וקיבלתם כיסוי מוחלט של ארבעת מיליון גולשי האינטרנט במדינה. אין זה אומר שכל ארבעת המיליון נחשפו לסיפור – אחרי הכל לא כולם מתעניינים, לא כולם מכירים, לא כולם גלשו באותו הרגע לאתרים, לא כולם בחרו להיכנס לידיעה, אבל הפוטנציאל הוכח באופן מוחלט וקשה לי לראות מישהו שמסוגל לערער עליו.
נראה שמי שיצליח להתחבר לאנרגיה (פפפףףף) המיוחדת שקיימת בבלוגוספירה, מי שידע ליצור את שיתופי הפעולה הנכונים באמצעות פעולות מקוריות שיוצאות מהחשיבה הקופסאית הבנאלית, יזכה בג'קפוט. המהלך של גוטליב הוכיח שבגלל שמעטים כל כך מצאו לנכון לחשוב בכיוון ובגלל שרבים כל כך תקועים בתוך תבניות חשיבה ישנות ומאובנות – מי שבורח לרגע מהמסגרת, מצליח באמצעים פשוטים למדי לגרוף את כל הקופה.
אני מקווה שבכל הקשור לגלוב, הניסוי שעשינו עם "עד כאן" וש"עד כאן" עשו איתנו (ושלא יהיה ספק – אף אחד לא ממש ידע מה יקרה לאחר פרסום הסרטון. אני בטוח שגם עבור מערכת "עד כאן" היה מדובר בניסוי), היה רק יריית פתיחה לניסויים ושיתופי פעולה דומים. נראה לי שבשורה התחתונה – everybody wins.
מהלך מדהים. יובל, לך הוא מכין משהו באופן אישי, לא ? 🙂
פעם ערוץ הרשת של NRG היה המקום הכי לעניין והכי מבין עניין בתחום. חבל עליהם. היום הוא מעודכן בעם שלושה ימים.
אבל אתה שוכח שכל זה לא היה קורה אם הנפשות הפועלות היו כולם עיתונאים ואנשי תקשורת, שהשתמשו בקשרים ובזכותם קיבלנו את התגובה של גוטליב.
מה אם מישהי בעשירייה הפותחת של שראבלוג הייתה מעלה פוסט עצבני על אורי גוטליב? האם היה לזה אותו אפקט? אני לא בטוחה שבישראל ה"בלוגוספירה" אכן נהנית מאותה אנרגיה ייחודית שציינת. אני נוטה להסכים עם החוקרת ההיא ממכללת ספיר, שכחתי את שמה, שטוענת שהבלוגים החזקים הם ממילא של עיתונאים ומכאן כוחם.
יובל: נראה לי שיחצ"ן השתלט לך על החשבון בוורדפרס. לפחות ככה זה נקרא.
אדר – הכל תלוי בהקשר ובכימיה שנוצרת בין המדיה לבין הבלוגרים. במקרה של גוטליב נגד הבלוג נוצר מצב מאד ייחודי – בלוג מאד בולט מארח סאטיריקן מאד בולט בקטע וידאו שנוצר במיוחד עבור הבלוג. החיבור הזה לא היה יכול להתאפשר אלמלא היתה איזושהי זהות בין התכנית לבלוג ובין צופי התכנית לקוראי הבלוג, ואלמלא אנשי התכנית היו פתוחים והרפתקנים. ככה חיבורים כאלה צריכים להיות, והם מצוינים לשני הצדדים.
זו הזדמנות להודות שוב לאהוד, לעידו, לאורי גוטליב (המלך) ולדני (איש החרגול) קרפל (המלך) על המאמץ והאומץ.
יש הרבה מאד בלוגים פופולאריים שאת לא חשופה אליהם, ושיש להם קהילות חזקות שאפשר לעשות איתם חיבורים דומים.
קחי למשל את צפניה (מכירה? כדאי לך). צפניה כותב על תוכניות טלויזיה וצבר לעצמו לא מעט מעריצים. חלקם גם יוצרים מתחום המדיה הישנה (טלויזיה). במהלך שמסמן חלק מתהליך, החליטה הפקת "הישרדות" לשתף את צפניה ביחסי הציבור של התכנית, ולאפשר לו לראיין לבלוג חלק ממשתתפי התוכנית.
עד כמה שידוע לי, צפניה הוא לא עיתונאי.
הבלוג של צפניה.
מה שאדר והירנוט אמרו.
סיימתי את הטקסט עם טעם מריר של שויץ וטפיחה עצמית על השכם על ידי בניתוח של כל העניין כאירוע מכונן באינטרנט הישראלי וכיוב'.
עדיין – כל העניין משמעותי בהחלט. הראיתי לאחותי הקטנה (שאוהבת את הרצועה) את הסרטון והיא אמרה לי "אה, ראיתי בנענע משהו על זה." 🙂
הכל טוב ויפה, אבל מי זה אורי גוטליב?
אני מסכים שזה אכן אירוע יוצא דופן. אני קצת מתפלא שכל כך מעט נכנסו לבלוג. כלומר, הכל יחסי, אבל חמשת אלפים – ששת אלפים איש זה הרבה לבלוג, זה לא הרבה לאתרים פופולאריים במיוחד או לכלי תקשורת. מצד שני, החשיפה של הנושא הרבה יותר גדולה מכמות האנשים שצפו בוידיאו
לדעתי הרווח הוא בעיקר של אורי גוטליב ותוכניתו שהרוויחו לא מעט יחסי ציבור חיוביים מאוד מול קהלי יעד שלבטח פוטנציאלים לצפיה בתוכנית, גם אם לא זו הייתה כוונתם המקורית.
עומר – זה אכן אירוע מכונן שתוכנית טלוויזיה מתייחסת לתגובות בבלוג ונכון שזה יזום בפניה ונכון שמדובר בבלוג פופולארי ובבדרן עם חוש הומור מוצלח מאוד.
אדר – אני מסכים איתך באופן חלקי. העובדה שיובל הוא עיתונאי ואיש תקשורת, הצליחה אולי לתת את הסטרט הרציני לבלוג, שגרמה להרבה אנשים להכנס אליו בתחילת ימיו. אבל אם נסתכל על זרובבלה, כמשל, הרי שאפשר גם ליצור בלוג פופולארי גם בלי להיות איש תקשורת. הבלוג הזה (הגלוב) חי בזכות עצמו בזכות הכותבים השנונים, המגיבים וכיו"ב.
זו ש, זה האלטר אגו של גידי גוב
אני די מתפלא על ההפתעה שבה יובל מתנסח – יש למישהו ספק שכל (מאה אחוזים מלאים) של צופי "עד כאן" הם גולשי אינטרנט? אז הם ראו משהו, שמזכיר את התוכנית שלהם + בלוג (גלוב, כן, אני יודע).
הדבר המפתיע הוא הכמות הנמוכה של התנועה. אולי אני תמים, אבל התחושה שלי היא שזה מספר נמוך יחסית, בטח למספר 4 מיליון שיובל מזכיר פה.
אחד העם – יובל דיבר על חשיפה.
כן – חשיפה של 4 מיליון, 5000 איש הגיעו: תנועה של פרומיל. זה טוב? לא יודע, לא מבין בזה.
מוסיף: זה המקום (אומנם באיחור, אבל מוטב וגו') לשבח אותך על הרעיון, הביצוע והיוזמה. באמת כל הכבוד, ויש כבוד.
לך, ולכל מי שקשור במהלך המרשים הזה. (טפוח, טפוח לעצמך אחת הגונה על הכתף)
🙂 תודה כפרה.
אני מברר עכשיו איך זה נחשב במונחי חשיפה לבאנרים.
אני עדיין חושבת שהצדק עם אדר. נכון, בכוחו של בלוג-פופולרי-מאוד לייצר אירוע מדיה ברשת, אבל כמה בלוגים כאלו יש? ואם אני לא טועה ברובם המוחלט של הבלוגים-המאוד-פופולריים מעורבים, בצורה זו או אחרת, אנשי תקשורת (ואל תנופפו לי בזרובבלה, יש אחת כזו, והיא בדיוק היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. ואגב, אם אנחנו כבר בסוגריים, אין אפס. יש סיבה שבגללה דווקא עיתונאים הופכים לבלוגרים פופולריים) (ובעוד סוגריים – בדיוק דיברתי עם חברה שלי על הנושא לפני שבוע. הוא עלה בשיחה על הבלוגים המעולים של יואב קרני ואורי קציר).
"נראה שמי שיצליח להתחבר לאנרגיה (פפפףףף) המיוחדת שקיימת בבלוגוספירה, מי שידע ליצור את שיתופי הפעולה הנכונים באמצעות פעולות מקוריות שיוצאות מהחשיבה הקופסאית הבנאלית, יזכה בג’קפוט".
אבל הרי כל העניין של המדיה המסורתית בסיפור היה בגלל שהוא יוצא דופן. אם שיתופי פעולה כאלו היו משהו יומיומי, אז לא היה לזה שום אפקט. כלומר, מדובר ברעיון שימצה את עצמו די מהר, ויהפוך, במקרה הטוב, ל"עוד משהו שעושים בשביל יח"צ", ובמקרה הרע פשוט יעלם לגמרי.
דיגי דוב! יאמי! כמה צריך להעליב אותו בשביל שיצלם סרטון בעירום?
אני בור בתחום, אבל האם לא היה מוטב כי מוסיף יציין בפוסט הראשון כי הוא חבר של המפיק? מה שקרוי גילוי נאות? או שהוא לא נחשב עיתונאי? או שגם עיתונאי לא היה צריך לציין קשר שכזה? או שבלוג הוא לא עיתון? בור כבר אמרתי?
הרבה טקס בישבן נהיה אצלכם בגלוב. אורי גוטליב הצטלם אחרי השידור (!) ואמר שמות של מגיבים בגלוב ועשה דאחקה! ו4000 איש נכנסו לראות את הדאחקה!
אם כן, א. "עד כאן" אכן מצויינת אבל הקטע הנידון לא היה יותר מרשים מאותם סרטונים מעפנים שעושים בכל חתונה/בר מצווה/מסיבת שחרור/מסיבת סיום הלימודים וכד' שבהם מביאים איזה סלבריטי דמיקולו שיעשה כאילו הוא מדבר באמת בתוכנית שלו על החוגג/ים.
ב. כמו שנאמר, 4000 איש זה קצת אפילו במונחים הפרובינציאלים שלנו.
יובל אל תיקח ללב את התגובות.
אלו אנשים חולים.
מחלות פנימיות!