חבל שאחרי שיתוף כל כך גדול של המגיבים בתכנים של הגלוב לא זורקים לנו אפילו עצם. נכון שזה אתר והחלטה אישית אבל בלוג ולא מחברת שכותבים בה הגיגים ומחביאים במגירה, בלוג מעצם טבעו הוא חשוף ופתוח, במיוחד הגלוב הזה.
(תמר [כלשהי], תגובה מספר 10, כאן)
יש משהו בדבריה, הא? במשך שנתיים וחצי הזמנתי חבורה גדולה, גדולה מאוד של אנשים לתוך חיי ומגיע לה יותר בשעה שאני נפרד ממנה.
כשאנשים שלא פגשו אותי זמן רב נתקלים בי, הם נדהמים מהשינוי הפיזי שעבר עליי בשל הדיאטה שעברתי. הם שואלים: מה קרה שהחלטת לעשות דיאטה? או אז אני פוצח בהסבר קצר ופותח במילים "זו היתה מפולת של אירועים". ואכן, באוגוסט 2006 התרחשו מספר אירועים, אין ביניהם שום קשר, אך החיבור ביניהם הוביל למחשבה. ואז להחלטה. ואז למעשה.
הלוגיקה הזו תקיפה גם בהחלטה שלי לזנוח את הכתיבה בגלוב. לפחות לעת עתה.
אז מה הם אותם אירועים, ודאי אתם שואלים. האמת היא שקצרה היריעה ולכן אספר רק על חלק מהם וגם זאת רק על קצה המזלג.
כתיבה היא מעשה של חשיפה. גם כתיבה שמנסה להסתיר חושפת ולחשיפה יש מחיר שמצטבר, כמו חלודה. אינני מדבר על מחיר נוסח תביעות דיבה, כעסים מצד אנשים שכתבת עליהם וכדומה. זהו מחיר שאין לי בעיה לשלם כאשר אני כותב משהו שאני מאמין בו. המחיר הוא אחר והוא הופך עם הזמן מציק, שוחק ומעייף. כמובן שניתן לטעון, ובצדק, שהכותב הוא שאחראי על מידת החשיפה שהוא מרשה לעצמו ובמובן הזה אדם יכול רק להאשים את עצמו. כך או כך, העובדה היא שעייפתי.
כתיבה היא גם מעשה הנובע מאגו. אנחנו כותבים כי אנחנו רוצים שיקראו אותנו ומכיוון שאנחנו רוצים שיהיו לדברים שכתבנו השפעה. כאשר כתיבתך משפיעה (והשפעה נמדדת ומאופיינת בצורות שונות, מתגובות רבות [אתה מעניין/מעצבן] דרך טראקבקים [כותבים על מה שכתבתי] וכלה בהשפעה אמיתית על אירועים) אתה זוכה למנה קבועה של ליטוף לאגו. אבל מה זה אומר שאנחנו זקוקים למנה קבועה של ליטופים? מה זה אומר עלינו? מדוע אנחנו זקוקים לזה ומדוע יש כאלו שזקוקים לזה יותר וכאלו הזקוקים לזה פחות? אלו שאלות פתוחות ולכל אחד תשובות משלו. לי יש את התשובות שלי ובחרתי לבדוק אותן באמצעות ניתוק ממקור הליטוף (כמובן שזה לא לגמרי מדויק, אני ממשיך לכתוב בעיתון, ועדיין).
לבסוף, כתיבה ובייחוד כתיבה בגלוב, היא מעשה תובעני. אחד מסודות הגלוב נעוץ בתדירות עדכונו. בתקשורת יש חוק אחד והוא: צור הרגלי קריאה/צפייה/האזנה. הרגלים מייצרים נאמנות, נאמנות מייצרת מחויבות ומחויבות מייצרת יחס רגשי כלפי המקום אליו התרגלת להגיע. זו הסיבה שעם ההודעה שלי על סגירת הגלוב קיבלתי עשרות (באמת!) הודעות דואר אלקטרוני, סמסמים ואף שיחות טלפון מבוהלות. אנשים מרגישים שהגלוב הוא חלק משגרת יומם, חלק מהסיבוב שלהם בשכונה. הגלוב הוא לא מנוע חיפוש, הוא לא ממלא פונקציה, הוא לא מגביר את יעילות הגולש (אם כבר, אז בדיוק ההפך), ובכל זאת אנשים בוחרים לתקוע דגל ולהגדיר את הגלוב כאתר הבית שלהם. היש מחויבות רגשית גדולה מזו?
את הדומיין רכשתי כשעזבתי את "הארץ". אמרתי לעצמי שאם אף אחד לא ירצה לפרסם את הגיגיי, אפרסם אותם בעצמי. עברה שנה עד שמימשתי את הכתובת והקמתי את האתר. במהלך התקופה הזו הכרתי עשרות, אולי אף מאות אנשים חדשים. אני רואה במוסיף, ג'וני, ר"ש, תמר וילדה חברים טובים שלי שנפשי נקשרה בנפשם. מפעם לפעם יוצא לי להיפגש עם קוראים של הגלוב. זו חוויה מוזרה ומשעשעת. אלו אנשים שמרגישים שהם מכירים אותי ואין לי מושג מי הם. אף פעם זה לא הרגיז אותי אבל זה תמיד הפתיע אותי. יש במילים משהו שמייצר חום וקרבה.
מוסיפיניו נוהג לומר שארגונים צריכים להצטרף לשיחה שמתנהלת ברשת.
שנתיים וחצי התנהלה בגלוב שיחה מדהימה באיכותה, בכנותה, ברגישותה. אך מה קורה כאשר נגמרות המילים או שלחילופין, דווקא השתיקה מבטאת את מה שאתה רוצה לומר?
ותיקי הגלוב ודאי זוכרים את האמוציות שנשפכו כאן על אבי לן, על החשיפה הבלתי נשלטת שלו, על הסגנון הצבעוני-תוקפני שלו. זוכרים אותו? אולי כבר לא מכיוון שכמו שאבי לן נכנס לתוך חיינו כך הוא נעלם. יום אחד הוא הפסיק לכתוב. האיש לא רצה להיות עוד חלק משיחה ואף לא ליזום אותה. הוא רצה לחזור למקום בו הוא מדבר רק עם עצמו, עם חבריו, ועשה זאת. פוף, הוא התאייד. קשה שלא להעריך את הצעד שלו.
הודעתי שהגלוב סגור אבל זו היתה טעות. כפי שאמרתי לא פעם, הגלוב כבר מזמן יצא משליטתי. יש כאן כותבים נוספים, מוכשרים, שנונים וחכמים (וגם עצלנים, אבל נו, אף אחד לא מושלם).
באשר לי, אני אצא לחפש תשובות. יכול להיות שאחזור כבר מחר (לא סביר), יכול להיות שלא אחזור אף פעם (לא סביר). בינתיים אני זקוק לקצת שקט. שקט מאורגן, מעודכן, מפואר, מהכפר. שקט בקופסה, מארץ רחוקה.
אני כבר מתגעגע.
אני נותנת לך 2 דקות לפני שאתה חוטף קריז ורץ לפה בחזרה. ורק בגלל שאתה נשמע נחוש. אחרת הייתי נותנת לך חצי דקה.
תודה שחזרת לרגע בשביל לעדכן אותנו. דרך צלחה…
אהבת חיי,
אני שונאת סופים ויותר מזה פרידות, אז אני ארשה לעצמי לוותר על מילות פרידה ולדמיין שאתה תכף חוזר.
נשימה נעימה (שמעתי שיש אחלה אוויר בפרדס חנה).
זה הכל בגלל שהתעצבנת מזה שלא יצא לי להכין את העיצוב החדש, נכון?
ויותר ברצינות, כל מי שכותב בלוג במשך חודש או שנתיים, מבין בדיוק מאיפה אתה מגיע בנקודות שאתה מעלה כאן. אז קח את הזמן, תתאוורר, ותחזור לגלוב, או שלא.
ובכל מקרה,
תתנחםתהנה מהידיעה שיצרת כאן משהו גדול ומשמעותי באמת שנגע בהמון אנשים.אני לא יכול שלא לתהות – אתה יצאת לא אחת נגד תרבות הניו אייג'. עכשיו אתה יוצא לחיפוש עצמי, שלא אסוציאטיבית מתקשר לניו אייג' ולאשרמים מוזרים. האם אתה פונה לניו אייג'?
רציתי רק להגיד לך- משהו אישי- פעם פגשתיך, לא אמרתי כלום. לא זוכר לפחות שאמרתי לך משהו. למען האמת, פחדתי להגיד, מחשש שתתנפל עליי, משל הייתי רועי ציקי ארד ואתה היית האחד המטורף שהרביץ לו ברחוב. אני יודע יכלתי לבדוק ולהשתמש בשם המדוייק כדי שהאנלוגיה תהיה טובה יותר.
האם החשש שלי מוצדק? האם יש לך טינה לאנשים מסויימים, עד כדי כך שהיית צורח עליי (מבחינתי אלימות מילולית מצד כותב אינטיליגנטי שקולה לשמאלית חזקה של מתאגרף מנוסה) אם הייתי מציג את עצמי?
דבר אחרון ממני לזמן הקרוב – אני חושב – אני מבין לגמרי את הקטע של ליטופי האגו. ניסיתי לחפש כאן ליטופי אגו, ניסיתי במקומות אחרים בבלוגוספירה. אני משער שאני כמו אבי לן (אני משער רק עם רזומה פחות עשיר), בסופו של דבר חזרתי לקונכיה שלי ומקבל את ליטופי האגו כשחברים לספספל הלימודים צוחקים מהבדיחות שלי וכשאני מצליח להתווכח עם מורה לתנ"ך על פרשנות מודרנית, כאן אני מוצא את האושר שלי. נורא חבל לי שלא מצאתי אותו גם כאן ועוד יותר חבל לי שבסופו של דבר מצאתי כאן ההפך- עלבון לאגו ולאינטילגנציה שלי.
אבל אני משער שאני הבאתי את זה על עצמי. בחודשים האחרונים לא נכנסתי כל יום לגלוב ולמען האמת לא קראתי כל כך טקסטים שלך. קראתי בעיקר את הטקסטים של מוסיף תמר ורואה שחורות. אבל אני אמשיך להיכנס (אם לא תהיה סלקציה בכניסה), ואני יכול לאחל לך הרבה דברים, אבל אני אאחל לך את מה שאתה כנראה הכי צריך-
הלוואי, הלוואי, הלוואי, שתמצא שקט נפשי.
חשבתי דקות רבות (כרגע אין עדיין תגובות לפוסט) האם להוסיף את ההערה הזאת, האם היא מגעילה, מה יחשבו עלי בגללה – בבקשה תעלה במשקל. יכול להיות שיש לי פוביה מוזרה שכזאת, אבל יש לך חזות ממש מאיימת. לפני יומיים חשבתי אולי זה כמו בסיפור מאחד הספרים של אתגר קרת, ההוא שגדל וגדל וההורים שלו מתכווצים. חשבתי- אולי דנה היא המשקל שהוא הוריד? אני מעדיף לא לחשוב ככה. בקצב הזה אתה תהייה 30 ס"מ תוך 4 שנים. גם התיאוריה הזאת פאקין מטומטמת שצריך לירות בי.
כל טוב. אנחנו נתגעגע.
בשנתיים ומשהו האחרונות אני קורא את הגלוב בקביעות, גם אם לא מגיב המון.
אני מרגיש חלק מהקהילה שנוצרה פה, כאילו אני מכיר הרבה אנשים שמעולם לא פגשתי, מעולם לא פגשו אותי ולא הייתי מזהה אותם ברחוב גם אם היו נופלים עלי בתלבושת ברווז.
הגלוב (ועוד כמה בלוגים עצמאיים) שינה לי את הרגלי הגלישה מהקצה אל הקצה, גרם לי להתחיל להשתמש ברסס ובזבז לי המון שעות מהחיים.
תודה.
(ובהתחשב בהצהרות שלך בעבר על הפסקת הכתיבה פה, אני מצטרף להערכה של ילדה)
קח לך את המנוחה שאתה צריך ושיהיה לך שקט לא מכאן. ואם יבוא לך לכתוב איזה יום, תמיד אתה יכול להוסיף כותב חדש לגלוב ואף אחד לא ידע שזה אתה. בינתיים אני בטוח ששאר הכותבים ימלאו את החסר (בעצם, אולי "בטוח" זו מילה קצת חזקה מדי)
כנראה שהאוויר של פרדס חנה מתחיל להשפיע 🙂 בהצלחה יובל, תודה !
אני מקווה שלא תוכל להתאפק הרבה זמן ושהרצון לחלוק תובנות ולהעלות שאלות במרחב הזה, יחזירו אותך לכאן מהר.
תודה. היה משובח.
שמחתי להכיר.
רק טוב שיהיה!
[ותודה על הציטוט למעלה. גם אני אוהבת ליטופים לאגו]
יובל, הצורך בליטופי אגו קשור להיותנו חיות חברתיות. אל תטפל בו באיבחת סכין.
ותסביר לו, שהיחס הרגשי שלנו לגלוב נוצר יותר בזכות התוכן – שתורם לנו – מאשר בזכות התדירות הטכנית פחח.
תודה ענקית, ושלווה מועילה ומהנה!
ראשית כל תודה. היה כיף.
שנית, אני רואה בדבריו של יובל קריאה ברורה, לתמר, מוסיף ור"ש, להמשיך ולכתוב כאן. אנא עשו זאת.
תודה על מה שיצרת(ם) כאן. תרגיש טוב ותהיה מאושר. להתראות.
זה כל מה שהיינו צריכים.
תודה.
וואלה יהודה, הראית לו מה זה. יצאת מה זה גב-גבר.
בהצלחה יובל. נהנתי מאוד לקרוא אותך ואת כל הכתבים המעולים שהבאת לגלוב. האתר הזה, שלטעמי, לא בכדי לא נקרא "בלוג" אלה "גלוב". הוא ייחודי בתוכן שלו, בקהילה שנוצרה סביבו וסביר להניח שגם תדירות העדכונים השפיעו מאוד על הפיכתו שונה מאוד מרובם המוחלט של הבלוגים. אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת על כתיבה או אולי התבטאות בכלל, וקצת עצוב לי לחשוב שתפסיק לכתוב לנו פה אבל מצד שני אני מאחל לך הצלחה רבה. זו נחמה גדולה בשבילי לדעת שהאתר עצמו ממשיך לעמוד ושאר הכותבים ימשיכו לכתוב. אשתדל להשלים את הפער דרך קריאת טוריך בעיתון למרות שקשה לי נורא למצוא אותם בד"כ.
הטור שלך לא אמור להופיע ביום חמישי בידיעות?
בכל אופן בהצלחה ושתצליח למצוא את התשובות שאתה מחפש. וכמובן אני מקווה שבעת שיתאים לך תחזור אלינו.
רשימת הרסס שלי לא תהיה אותו דבר בלי העדכונים היומיים מהגלוב.
ליטוף אחרון לאגו:
אחרי שבמשך החצי שנה האחרונה קריאת בלוגים הייתה העיסוק העיקרי שלי בזמן הגלישה באינטרנט, אני יכול לומר את מה שלחלק ברור מאליו, אבל יחד עם זאת צריך להאמר, אתה יובל, הבלוגר מס' 1.
יכול להיות שכולנו נרוויח בסופו של דבר מההפסקה הזו שאתה לוקח, כשנקבל יובל חדש עם רעב לכתיבה אחרי שתחזור.
תודה רבה על החשיפה, העקביות, ההשקעה והעניין הרב שהגלוב עורר.
בהצלחה.
בשנתיים האחרונות נכנסתי כל יום (!), לפחות פעם אחת, לגלוב . ולפי התגובות פה אני לא לבד.
היה כיף גדול.
אז היה שלום ותודה על היפנים.
יובל, שתמצא את מה שאתה מחפש, נהנתי לקרוא אותך – תודה.
עד עכשיו שתקתי- הגיע הזמן לדבר.
במשך ארבעה חודשים בארה"ב, למעט אימיילים מחברים וקרובים, הגלוב הזה היה הקשר היחיד שלי לישראל.לא קראתי אתרי חדשות, ולא ראיתי טלוויזיה. המקום הזה היה, במובן הכי מילולי- הבית שלי הרחק מהבית. זו הייתה דרכי להשאר עם יד על הדופק בארץ. אני לא יודעת מה זה אומר עליי, אני חושבת שאני יודעת מה זה אומר על הגלוב.
ואני גם לא יודעת איך אני הולכת לשרוד עוד קיץ בחו"ל בלי המקום הזה.
נרג', ככל הנראה.
הסיבה היחידה שלא שלחתי לך מייל היא כי לא רציתי להציק. טוב, זה והעובדה שהייתי בטוח שאתה עובד עלינו. העדפתי להציק למוסיף. 🙂
כמישהו שכותב בלוג, אני יכול להזדהות עם ההרגשה (עם אלף אלפי הבדלות). מעין עייפות החומר. אין מה לעשות.
כמו שאמרתי בפעם שעברה שרצית חופש לעצמך מהגלוב – קח אותו, תהנה וחזור אלינו יום אחד. מגיע לך.
רק חלאס עם ההפחדות האלה, כן? יהיה לי אולקוס בגיל צעיר. 🙂
ויהודה – לא מבין למה אתה צריך לחזור על דברים שיובל מודה בהם רק בכזאת ארסיות ואז להוסיף עוד רוע על זה. אם אין לך משהו יפה להגיד, אל תגיד כלום. או יותר טוב – פתח בלוג משלך והצף אותו בהגיגיך.
חבל 🙁
ותודה על מה שהיה.
יש בי שמחה קטנה בלב כשאני חושב על הזמן הפנוי שיהיה לי עכשיו.
אך בכל זאת קצת עצוב-
תודה רבה!
אמרתי לכם (כבר באוגוסט 2006)
חבל שזה נגמר.
תודה על הכל.
~מוחה דמעה~
יו. תמר. מה שלומך?
שאלות בסופו של גלוב:
1. האם הסתלקותו של היו"ר והשארת הגלוב לשאר הכותבים היא עוד טריק שנועד לגרום לנו, המגיבים, לחשוב שהוא דמות נפרדת ממוסיף ור"ש?
2. האם הכותבים הנותרים ינסו לחסל אחד השני במטרה להפוך ליו"רים ולרשת את שנדריבליון הדרכמות אותן היו"ר מעולם לא חילק?
3. למי בצעם שולחים פוסט אורח עכשיו?
תודה.
היה סבבה, בדרך כלל.
תהיה לי בריא.
אני בשוק. שלושה ימים אין לי אינטרנט, העוברים את הגלוב?!
יובל, תודה על הרבה עניין והנאה. אני מקווה המנוחה תעשה לך טוב, ואם שורה עליך המוזה, הRSS שלי מחכה.
המון תודה. בלי לדעת ובלי להתכוון לימדת אותי המון על בלוגים בעברית. תודה.
הלה צה (31) – מסכים.
פשוט תודה.
נפלה עטרת ראשנו.
חנן – זה הפוסט שבעקבותיו אני הצטרפתי.
יובל – שתהיה דרך צלחה. אני מעריכה שהרוב כאן ישב ויחכה לבד בחושך עד שתחזור
Hi Yuval
I can understand where you coming from. Take care and spend some time with your family, you sure will enjoy there.
I have learned quite a bit from the glob, thanks
זה פוסט פרידה, ועם זאת הוא העלה חיוך על פני. היה טוב, טוב שהיה, וגם – איכשהו – טוב שנגמר. דרך צלחה.
אני גולש כאן מהיום הראשון ונדמה לי שזאת הפעם השנייה שאני מגיב כאן.
היה טוב וטוב שהיה. גירה לי את השכל, העלה חיוך בפי, העציב ועיצבן. אני לא חושב שביזבזתי זמן כאן (כן, גם לא עם פוסטים על יפנים). קח את הזמן ותחזור מתי שתראה לנכון.
הבלוג כבר מזמן לא שייך רק לך ושום קונצרן לא ייסגר בגלל שהמנהל שלו התעייף.
אז קח בנתיים חופש שחיקה, ואחר כך נתכנן את תנאי החזרה שלך.
בשלב הראשון של החזרה אני מציע לדריקטוריון שישלם לך שנדריביליון דרכמות לפוסט בחודש.
אני בטוח שאחרי השלב החמישי… הוא כבר ישלם לך 10 שנדריביליון רק כדי שתפסיק שוב לכתוב.
כל טוב וחופשה נעימה
אולי זה הדחקה, אך אני מסרב להפרד (בכלל, אני ממש חלש בפרידות). להתראות – ואני מתכוון לזה
יובל.
פוסט נוגע.
תודה על הגלוב, תודה על כתיבתך החכמה השנונה והמצחיקה.
בהצלחה רבה. טוב לעשות שינויים, לחפש ולבדוק.
אשמח לפגוש כל גלגול חדש.
גם אם תקרא לו "לובג" או "בגול" או "לבגו". אני אגיע.
היה שלום ותודה
ניסיתי להתנתק מהגלוב, אבל כמו פייסבוק, לא יכולתי. היה לי מנוי אימייל ורציתי להפסיק אותו, אבל שלוש פעמים שמתי את האימייל שלי וביקשתי שיפסיקו לעדכן אותי, ולא קרה.
אמנם היתה זו אי-נוחות, אבל אני חושב שהפתרון שלך לבעיה הטכנולוגית הקטנה הזו הוא מוגזם. כדאי שתדע שבסוף הוספתי פילטר שפשוט מארכב את עדכוני האימייל ישר כשהם מגיעים. אז זה כבר לא מפריע לי בכלל שאתה מעדכן את הגלוב. אתה יכול לחזור. תודה.
אני שונא פרידות.
(עכשיו תגידו את זה בקול של רגזני)
גם אני לא הגבתי כאן הרבה, אבל רציתי לומר שבהחלט היה משהו מיוחד בגלוב.
אני לא מופתע מהסגירה.
רק מקווה שתשוב בזמן ובמקום המתאים. 🙂
אפשר לדעת לפחות איך נגמר המשפט בסוף של כל פוסט "היפנים האלה"?
הרגתי את הדיון? 🙁
הגורו התמסד, כן פשוט התמסד, כמה חבל, רק לפני מספר חודשים
הצטרפתי כקורא פאסיבי וצ'יק צ'ק התמכרתי לקול המיוחד,המקורי, הביקורתי, העשיר, האישי
והמשעשע.
אפשר להבין , דוקטור ( אוטוטו , מזל טוב :-] וכתב בקונצרן ידיעות אחרונות…
חבל
ובהצלחה