המירוץ אחר הלינק (ב’)

המירוץ אחר הלינק – סיפור אמיתי שיהיה (חלק ב’)

כל קשר בין סיפור זה ובין המציאות הנו ספקולטיבי בלבד

לא לקח לאנשים הרבה זמן להבין שהדואר לא בא היום. כל אימייל או SMS שהזכיר מלים כמו “ראש הממשלה”, “שוחד”, “פרשה” – נעלם ולא הגיע ליעדו. אנשים עברו לשימוש בשמות-קוד: “דמי כיס” במקום “שוחד”, “קודקוד” במקום “ראש הממשלה”. אחרים עברו לשיטות פרימיטיביות של כתיבת ההודעה בתמונה ב-Paint, ושליחת קובץ GIF במקום טקסט באימייל. אמצעי הצפנה כמו GPG, שאי אפשר לפרוץ, החלו להיכנס לשימוש. אזרחי המדינה ירדו כולם למחתרת, כדי שיוכלו לנהל שיחה.

כמובן שאחד האמצעים הפופולריים ביותר להעברת המידע היה, ונשאר, קו הטלפון. זה נכון שאפשר בכל רגע לדבר רק עם אדם אחד, אבל תוך כמה דקות אפשר להפיץ כל פריט מידע לחמישה אנשים, הם בתורם מפיצים לחמישה אנשים, ובתוך שעה כמה מאות אנשים כבר מדברים על זה. דווקא את האמצעי הזה צפתה המשטרה מראש: בלשים מיחידת ההאזנות, מגובים בשוטרים צבאיים במיל’ מיחידת “עיט” הידועה, התפרסו במרכזיות בזק והחברות הסלולריות והחלו לנתק כל שיחה שעסקה בעניין. כתבי האישום על הפצת מידע אסור יגיעו מאוחר יותר.

גולשי האינטרנט פונים כעת לאתרים הקטנים כדי לנסות ולדלות מידע על המתרחש מאחורי הוילון הכבד שתלתה הממשלה מול עיניהם. הפורום של רוטר התפקע מרוב לחץ – אך המשטרה, שמכירה היטב את רוטר ואת נטייתו “ללכת על הגבול”, מיהרה לחסום את האתר שלו. הפורומים של נענע, תפוז, פרש והייד פארק מיהרו ליישם מדיניות מחיקת הודעות מחמירה. כל שנותר הוא להתלונן על היד הקשה.

גם הבלוגרים לא טמנו את ידם בצלחת. דיווחים מפורטים החלו להופיע באתרי בלוגים עצמאיים, שצורפו מהר לחסימה ונעלמו מהרשת. תפוז מיהרו למחוק פוסטים מפרים בבלוגיה שלהם. אחד ממשתמשי בלוגלי פירסם פרטים נרחבים, והאתר מייד קרס מרוב עומס. אנשי ערוץ 10, זועמים על סתימת הפיות, ניסו לנצל את ישראבלוג (אליו הם קשורים דרך המיזוג עם נענע) כדי להביע מחאה, וסירבו להוריד פוסטים מפרים מהאתר. פעולת המשטרה היתה מהירה ותקיפה: מנהל ישראבלוג נעצר, יחד עם בכירים בערוץ 10, מול מצלמות הטלוויזיה (במיוחד ערוץ 2 שהתענג על הרגע). שוטרים מהיחידה לפשעי מחשב פרצו אל חדרי השרתים והחרימו מחשבים. האתר הורד בכוח.

בינתיים המרמור בארץ גובר. העיתונים הגדולים וכן פעילי זכויות אזרח עותרים לבג”ץ כנגד הפגיעה המהותית והקשה בזכות הדיבור. כנגד טוענת המדינה כי זוהי מהותו של צו איסור פרסום, ובכלל זכות הדיבור זה לא רק אינטרנט. השופטים מסכימים כי זכות הדיבור אינה מחייבת זמינות מלאה של אתרי אינטרנט, אך נוטים לצמצם את איסור הפרסום; אז שולפת המשטרה נימוקים בטחוניים. השב”כ נכנס לתמונה עם עדויות על כך שסוכני חיזבאללה בארץ עושים שימוש במידע האסור לפרסום. בג”ץ מתיר להחריף את החסימות מנימוקים בטחוניים, ודעת הקהל מושפעת מהשמועות על “הגנה על בטחון המדינה”. עסקנים חרדים ואנשי הציונות הדתית נהנים להתראיין ברדיו ולהגיד “אמרנו לכם שרק רע יבוא מהאינטרנט הזה.”

איש לא יודע שבינתיים אותן ראיות שהיו למשטרה מלכתחילה התבררו כלא מדויקות, ושבעייתי לבסס עליהן תיק. היועץ המשפטי לממשלה תומך בהמשך איסור הפרסום, כדי שהכשלון החקירתי לא ייחשף; וכך גם ראש הממשלה, שמעדיף שהעניין ייקבר. ישראל היום מפרסם כתבת תחקיר גדולה על מחדלי החקירה והקשר להשתקת הסיפור. שר הפנים מצווה, בתוקף סמכותו, על סגירה מיידית של העיתון. הגליונות שהודפסו נאספים ומושמדים, והפרקליטות מאיימת על עורכי העיתון באישומים על עבירות בטחון המדינה. המידע כבר דולף ממאות ואלפי אתרים בחו”ל. שר התקשורת מחליט על סגירה של האינטרנט לחו”ל פרט לאוניברסיטאות ובעלי רשיון מיוחד, בהסתמך על פסיקת בג”ץ לפיה זכות הדיבור אינה מחייבת גישה לאינטרנט.

סוף חלק ב’

13 מחשבות על “המירוץ אחר הלינק (ב’)

  1. I will put it this way:
    In my opinion for short term I believe the post is pessimistic.
    For long term however it is optimistic, with a religious state in the doors…

  2. כן כן פסימיסטי והכל, אבל בכל זאת מעורר מחשבה.
    אין סיבה להאמין שדבר כזה לא יכול לקרות, וזה כשלעצמו מצב מעורר דאגה.

  3. let them come

    כשמדובר בהתעמרות המדינה כשהיא מנצלת את כוח הזרוע, יש מקום למחות ולפעול במישור הציבורי. אבל בשדה הקרב הלא סימטרי של האינטרנט, שיבואו. היכולות המפוקפקות שלהם יפלו ברגע אל מול אחרון ילדי הסקריפטים, החוק יהפוך לאות מתה, כמו רבים מאחיו. זה חופש שאנחנו יכולים לכבוש לעצמנו, לא הגב החסון של מוסדות הממשל שומר לי על חופש הדיבור.

  4. ר”ש היקר,
    נו באמת. אני בטוח שגם אתה קראת את 1984 של אורוול בנערותך וכמוני אתה יודע שהכוח החזק ביותר הוא זה שלא מופעל. אתה באמת מאמין בכל מה שכתבת? אני מקווה שלא. הכל נשמע בנאלי מדי. תפוז הוא אתר הבלוגים המוביל ב-2015? גיב מי אה ברייק.

  5. נכון, צודק, 2013. צריך לדייק שלא תתבע אותי איזו אופירה אסייג (במלרע לא במלעיל, לא העיתונאית הלוחמת).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: