המירוץ אחר הלינק – סיפור אמיתי שיהיה (חלק א')
כל קשר בין סיפור זה ובין המציאות הנו ספקולטיבי בלבד
ישראל, 2013. גורמים פוליטיים, המתנגדים לאחד המהלכים האחרונים של ראש הממשלה, מעלים באוב חשדות לשוחד שהתרחש (או לא) כחמש-עשרה שנים קודם לכן. במשטרה עטים על הפירורים כמוצאי שלל רב: כבר מזמן המטרה העיקרית שם היא חקירות מתוקשרות, שמעלות את קרנם של הקצינים, ולא מלחמה בפשע או משהו כזה.
אלא שחשדות נגד ראש הממשלה זה חדשות ישנות, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. הכל כבר מוצה עם אולמרט ב-2007-8, ולפני כן עם שרון, ולפני כן עם ברק, ולפני כן עם נתניהו. מה אפשר לעשות כדי לזכות בשער ענק עם אותיות לבנות על רקע אדום? האמת שלא צריך הרבה, ידיעות נותנים שער כזה גם אם החזאי טעה. ובכל זאת, צריך שיונית תכריז על חקירה בטון דרמטי, מיקי תיראה מזועזעת ויעקב יראה כמו שהוא תמיד נראה. ישבו, חשבו, ומצאו טריק שהשתמשו בו פעם: מוציאים צו איסור פרסום ומדליפים ללא הכרה, כדי להריץ את השמועות.
ישראל, 2013 היא לא ישראל, 2008. אז, בעבר הרחוק, היו אנשים שלא שמעו על בלוגים, וגם אלה שכן, חשבו שזה פינה אינפנטילית בארץ נהדרת. היו אנשים שהאתר היחיד שהם מבקרים בו זה Ynet. ואפילו היו אנשים שמקור החדשות העיקרי שלהם היה קול ישראל. בתקופה הפרהיסטורית ההיא, לצו איסור פרסום היתה משמעות כלשהי, אפילו אם היו דליפות פה ושם. אבל בשנת 2013, אפילו הבודדים שעוד קונים עיתון, יודעים להשתמש בגוגל. צוי קריאה למילואים מגיעים באימייל (עם הצפנה וחתימה דיגיטלית, כמובן. פה זה לא הפקרות). מהירות החיבור עולה בהתמדה (אפילו ה-upload עלה קצת). לכל הומלס יש דפדפן בסלולרי. מה הטעם באיסור פרסום, אם הכל מופיע בתוך שניות באתרי העיתונים בחו"ל?
אחד הקצינים הציע, שהמשטרה עצמה תימנע מלהדליף את הפרטים, ותשמור על סודיות לשם שינוי. אחרי שגמרו לצחוק, אמר קצין אחר שאפשר פשוט לחסום כל אתר שמפרסם פרטים על החקירה. הרי חוק צינזור האינטערנט בתוקף כבר שנים, ושר התקשורת יכול לחסום אתרים כאוות נפשו. ובעניין 5% הגולשים הנותרים? אין בעיה. נוציא צו שמכניס אותם זמנית לחסימה. וכך היה: בית המשפט מיהר להיענות לבקשה, ספקיות האינטרנט עירערו אך נדחו (בדלתיים סגורות, כמובן), וכך נעלמו אחד אחרי השני אתרי החדשות בחו"ל, כל אחד אחרי שפירסם פרט כזה או אחר מהחקירה.
חרושת השמועות בארץ התלהטה. כולם צבאו לפתחיהם של קציני המשטרה שנהנו מאור הזרקורים אך סירבו להתראיין; בחדרי חדרים הכל הודלף לעיתונות – שנאלצה לשמור על הסוד; אתרי החדשות בעולם פירסמו את הפרטים בהרחבה, בעוד צוות של עובדי משרד התקשורת עסקו בהוספת שמות האתרים לרשימת החסימה. CNN היה הראשון. אחר כך ABCNews, ה-BBC ואתרי העיתונים הבריטיים, כמו גם רשת Sky. גם הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט. גם עיתוני שיקגו, סיאטל, לוס אנג'לס – כולם נחסמו בזה אחר זה. אחר כך הגיע תור עיתוני רוסיה וצרפת, גרמניה ואיטליה. כל מי שדיווח על הפרשה הפך ל-"אתר מפר" וגולשי האינטרנט בישראל לא יכלו להגיע אליו.
כמובן שלמרות שכעת 100% מהגולשים היו תחת מערכת החסימה, אפשר היה להגיע אל האתרים האלה בדרכים עוקפות, והמידע הגיע לאנשים רבים. אבל איך אפשר לפרסם אותו? הדואר האלקטרוני התחיל לעבוד במרץ, והגורמים המעוניינים החלו לתבוע את התערבותו של שר התקשורת. "אוצרות המידע שלנו זולגים דרך האימייל!" זעקו. בזמן כה קצר הרי אי אפשר לשנות חוק, והשר מיהר לחתום על תקנה לשעת חירום, המחייבת את ספקי האינטרנט בארץ לסנן כל דבר דואר המכיל מידע על הפרשה. כך כל דברי הדואר האלקטרוני בישראל עוברים סינון על ידי תוכנה אוטומטית, המפקחת על מה מותר ומה אסור לומר.
סוף חלק א'
כתיבת תגובה