אם אני יכול לחלום

אני לא אוהב את אלביס. אף פעם לא אהבתי. אולי נולדתי בעשור הלא נכון. אולי נולדתי במדינה הלא נכונה. ההרגשה שלי היא שבניגוד לביטלס, שאותם אפשר לאהוב בכל מקום ובכל זמן, אלביס הוא טירוף אמריקאי. אלביס לא הופיע מחוץ לארה”ב; הוא הסתפק בלאס-וגאס.

למרות זאת אלביס היה רחוק מלהיות דמות שטוחה. הוא הופיע בסרטים שעשו הרבה כסף אבל הרגיש שהם עושים איתו עוול. הוא צדק. הסרטים מחורבנים.

ב-1968 הופיע אלביס בתוכנית מיוחדת לחג-המולד ברשת NBC וזאת לאחר שבע שנים בהן לא עלה על במה. הוא חשב שהתוכנית תעשה צדק עם הכישרון שלו. הוא צדק. ויקיפדיה מספרת שהתוכנית הזו, שהיתה באותה התקופה יוצאת דופן כמעט בכל מובן, חשפה את אלביס לקהלים חדשים והציגה אותו במלוא תפארתו. לקראת התוכנית הוא הוריד במשקלו ונתן את הופעת חייו. התוכנית, לה כמה חלקים, מוכרת כיום בשם “הופעת הקמבק של אלביס” אבל באותה התקופה היא פשוט נקראה בשם NBC-TV Special.

אלביס היה איש דתי וכילד הושפע ממוזיקת הגוספל האמריקאית. אין פלא לכן שאת הספיישל הוא חתם בשיר, If I can dream, שמושפע עמוקות מהשירים להם האזין כילד. זהו שיר שמדבר על ישועה, על אחווה ובעיקר על הגשמת חלום.

לא מזמן ראיתי בערוץ 8 תוכנית דוקומנטרית על אלביס. הציגו בה את השיר הזה.

אני לא אוהב את אלביס. אף פעם לא אהבתי. אבל בשיר הזה יש משהו. יש משהו בקול הצלול, בכנות, בנגינת החצוצרות הסוחפת ברקע וגם במילים הקיטשיות שבאופן מפתיע עושות לך משהו. קטע הוידאו שמופיע ביוטיוב הוא לא זה שהוצג בתוכנית אבל הוא מוצא חן בעיניי אפילו יותר. הוא מציג את אחד הטייקים שצולמו לשיר ומופיעים בו שני החלקים של אלביס: 35 שניות של שטיקים דוגמת ה”אה-הא!” המוכר שלו ואז שלוש דקות בהן הוא שר מעומק ליבו. הוא לא מזייף את זה (עדכון: לצערי, הקטע הוסר מיוטיוב).

במשך עשר שנים רצופות שימשתי כעיתונאי. מ”אנשים ומחשבים” עברתי ישירות ל”הארץ” ומ”הארץ” ישירות לנענע ולאחר מכן לחדשות ערוץ 2 ול”ידיעות אחרונות”. לפני כמה דקות נכנסה לתוקף הודעת ההתפטרות שלי ואני כבר לא עיתונאי, לא ב”ידיעות אחרונות”, לא במקום אחר. בפעם הראשונה מזה עשר שנים לא אוכל לומר “עיתונאי” כאשר ישאלו אותי “מה אני”. אני מניח שאדם הוא לא המקצוע שלו אבל כולנו רגילים להציג את עצמנו באופן הזה. יש אתגר גדול בלהתמודד עם מצב בו אתה מוצא עצמך מחוץ למשבצת שהגדירה אותך במשך זמן כה רב. אני ניגש לאתגר הזה בחשש אך גם בהרבה מאוד מרץ, חדווה ותקווה.

כבר בתקופת הדמדומים, בה נודע שאני עומד לעזוב את העיתון אך טרם עזבתי, קיבלתי פניות רבות, הצעות עבודה מרתקות וכמה כיוונים חדשים ומסקרנים. למרות זאת, אני לוקח את הזמן. עדיין לא התחייבתי לדבר. אני לא ממהר.

יש לי חלום וגם אם אני עוד לא יודע לנסח אותו, אפילו לא לעצמי, אני מקווה להגשים אותו.

 

נכתבו 21 תגובות לפוסט “אם אני יכול לחלום”

  1. צפריר:

    בהצלחה!

    (קאמבק של הפחח?)

  2. רוגל:

    בהצלחה!

  3. דנדוש:

    יובלי, ברגע היסטורי זה, אני ארשה לעצמי להקדיש לך את אחד מהשירים העבריים האהובים עליי.
    למה? ככה. את המילים כתב יהורם טהרלב הנפלא, יאיר רוזנבלום הלחין, ובועז שרעבי מבצע.
    המון אהבה והצלחה בכל מקום שאליו תבחר ללכת.

  4. יובל:

    תודה לכולכם 🙂

    דנדוש – לא הכרתי את השיר! הוא באמת מקסים. תודה!

  5. MrM:

    בהצלחה יובל 🙂
    אני מקווה שמה שלא תעשה, תהנה ממנו ותפיק ממנו את המירב

    😀

  6. זה משנה:

    יובל בהצלחה. לפחות עבורי, כל עוד אתה ממשיך לכתוב ב’עין השביעית’, אתה בהחלט עיתונאי, גם אם במיל’ או במשרה חלקית.

  7. velvet:

    בהצלחה בחיים החדשים. לא תאמין עד כמה רחב האופק.

  8. כפור:

    בהצלחה!

  9. תמר:

    בהצלחה!

  10. שושי:

    מעולה!
    בהצלחה!

  11. רועי:

    אני פדלאה ועיוות גנטי (הכי מגודל במשפחה מזה דורות, שיער מלבין, ADD, YOU NAME IT, I GOT IT!) לכן הטירונות די קשה לי. אז אחרי שאתמול חזרתי לשישי שבת והיום בבוקר התעדכנתי בשלושה פוסטים שלך אני מרגיש יותר טוב (למרות שאימבוד היוטיוב לא פועל אצלי בגלוב בFF), אני מקווה שבתקופת האי וודאות הזאת שלך, תתנחם גם אתה בלהמשיך בכתיבה, ובנו, המגיבים המתמידים (אפילו שלא שמת ת’העדר המדהים שלי :[ ) שימשיכו לעוט על כל פוסט טרי ולשתף אותך בתובנותינו העמוקות (גם אני אף פעם לא אהבתי את אלוויס. אבל גם לא את הביטלס. המי לעומת זאת בכל מצב).

    נקודה אחרונה לסיום – גם אם לא תוכל להגיד שאתה עיתונאי, ולא תשקול להראות את תעודת העיתונאי שלך, עכשיו תוכל להציג עצמך בתור דוקטור, שזה לדעתי הרבה יותר שווה מעיתונאי.

  12. ירון:

    לעמוד בצומת גדול, לא מוכר, ולא לדעת לאן לפנות זה מפחיד, אבל יחד עם זאת נותן עוצמה. עד כמה שזה קיטשי, השיר הזה נראה לי ממש מתאים כאן.
    אני כבר מת לסיים את הלימודים ולעמוד באותו הצומת.

  13. האביר שלא היה:

    טוב, אז דבר ראשון בהצלחה.
    דבר שני, שעולה על דעתי שמשנה לשנה אנחנו צריכים לפעמים לרוץ הרבה יותר מהר כדי להישאר במקום, אז יופי שויתרת עליו.
    דבר שלישי, המיתון עומד לדפוק על הדלת, ואני מציע לך לא להתייחס. אני מאמין שכשרוצים משהו באמת העולם כולו מתגייס כדי להושיט לך אותו ברגע שאתה מרפה, על אף שאתה צריך לפרנס משפחה וכו’, כשרוצים מסתדרים.
    דבר רביעי, שיקרו לך. עצמאים משלמים פחות מיסים, ומס חברות הוא תמיד 30% ולמדינה יש תמיד אינטרס להוריד אותו.
    דבר חמישי, תזכור תמיד שחוק מרפי אומר שאם אתה צריך הלוואה, עליך להוכיח קודם שאינך נזקק לה.
    דבר שישי, ניתן לעשות המון כסף רק מלהקשיב, אז אם כל מה שאמרתי לך עד עכשיו נשמע כמו קלישאות נבובות, תזכור את הדבר האחרון שאמרתי ולעולם לא תהיה רעב.

  14. שושי:

    יובל
    בשנים האחרונות אני מאמינה שתכלית חיינו להתפתח, ואני שמחה שהצלחת להציב את עצמך במצב הפתיחות והנכונות הנוכחי
    אני מאמינה שיש לזה גם ערך חינוכי
    החלטתך מתקשרת לעניין הדודו. השתתפתי בכמה שיעורי ימימה וחשתי שקיימת כמיהה עזה לעיסוק ברוח. השיעורים מביאים, להערכתי, להתפתחות מוסרית, ליתר התחשבות באמת הפנימית
    בפוסט התייחסת לאקדמיה, ואני מוצאת קשר. הצהרת במשתמע, שצריך לדייק במידת החשיבות שמייחסים לשיקול הכסף. אתה גם נאה מקיים. מכאן נמשכת הדרך לשיפור יוקרתם בשוק של חוגים לא משתלמים, לכאורה
    (נזכרתי שמתורת הלוגיקה – התפלספות מעופפת, כביכול – פתאום התפתח המחשב)
    קראתי את דו”ח מקינזי על החינוך (תרגום צורף ל”הד החינוך”. אני לא מורה). יש מדינות בהן מעמד המורה נסק באופן יזום. בהן צובאים על החוגים לחינוך/סמינרים 10 מועמדים על כל מקום, והם ניצבים בראש טבלת הביקוש. שינוי הגישה הוא אפשרי. השלב הראשון הוא חלום

  15. האביר שלא היה:

    אה, וכשהייתי בבית הספר היסודי, קניתי פעם ספר לימוד תנ”ך שעל כל דף שלו היה כתוב elvis presley the king. אני בחמת זעם ביליתי קיץ שלם למחוק את השטות הזו במחק וטיפקס, כך שבסוף התהליך היה כתוב במטושטש ובלבן elvis presley the king. עכשיו אני חושב שלמרות שלא רציתי שיחשבו שאני חושב שאלביס הוא המלך, יש משהו די מחמם לב בילד שגדול ממך בשנה שחושב שאלביס הוא המלך, ואינני יודע מצד שני מי יותר פאתטי, זה שכותב או זה שמוחק.

  16. יהונתן:

    בהצלחה, כמובן.

    כמו שאמרתי כבר, עיתונאי זה לא מקצוע, זה אופי והכשרה. עיתונאי כותב בעיתון כמו שזבן מוכר בחנות. אבל האם מרגע שזבן סיים את העסקתו בחנות נעליים הוא לא ייחשב זבן??

  17. יהו:

    יובל, בהצלחה!

    ואם לא ידעת,
    אלביס לא מת!!!

    🙂

  18. העלמה עפרונית:

    יהונתן (16) – לתומי חשבתי שאלא אם מדובר בזבן שזבניותו-אומנותו (האמנם יש כאלה?), הוא כבר לא ייחשב כזבן אם הוא לא עובד בחנות. יש לי כמה וכמה חברות שעבדו כמלצריות, למעט אחת (שמילצרה ארבע שנים וגם היא תפנים שהיא כבר לא) אף אחת מהן לא מתייחסת לעצמה כ”מלצרית שעושה כרגע משהו אחר”. גם חברי המאבטחים[1] לא מתייחסים לעצמם כ”מאבטחים שכרגע לא מאבטחים” אלא כאנשים שפעם עבדו באבטחה.

    [1]כן, החברות שלי מלצריות והחברים שלי מאבטחים. הכי ציידים ומלקטות.

  19. הבלונדינית הסודית:

    בהצלחה נשמתי.

  20. עומר:

    אם אפשר להמליץ על שיר שאני אוהב שחשבתי עליו בעקבות הפוסט:

    “the most interesting people I know didn’t know at 22 what they
    wanted to do with their lives, some of the most interesting 40 year
    olds I know still don’t”

    בהצלחה ותמיד יש את הגלוב כשאתה רוצה לכתוב על משהו. פה הקוראים גם עונים 🙂

  21. שיה:

    לעזוב עיתון זה לא דומה וזה לא קל.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: