לא מזמן קראתי ניתוח של שיר. הניתוח היה כה, המממ, מעניין, שהחלטתי לנסות את כוחי במטלה דומה. בחרתי לנתח את האלמנטים המטאפיזיים בשירו של ד. סנדרסון, "הכסא נמוך מדי" (לחן: א. אולארצ'יק). הנה אני מתחיל:
הכסא נמוך מדי
מוך מדי מוכמי מוכמי
הכסא נמוך מדי
מוכמי מוך מדי
שמו של השיר של דני סנדרסון, "הכסא נמוך מדי", מעורר שאלות באשר למהותו: מהיכן הגיע אותו כסא ומדוע הוא נמוך מדי? כל כסא הוא נמוך או גבוה באופן יחסי למי שמתקרב אליו (כפי שהודגם בסיפור "זהבה ושלושת הדובים"), אז על איזה כסא נמוך מדבר המשורר? נראה שמתחת לשם השיר רוחש רובד עמוק המתכתב עם גובהו של המשורר שהוא מוכמי מוכמי.
הז'קט לא בול עלי
בול עלי בולה בולה
הז'קט לא בול עלי
בולה בול עלי
גם בבית השני, הבנוי מארבע שורות ויש בו אלמנט לירי החוזר על עצמו (מבנה גרפי-מצלולי בו ניתקל גם בהמשך) מציג המשורר את סלידתו מגופו ומתסכולו על כך שגם כאשר הוא מנסה לעטות על עצמו בגד נאה, הוא לא בול עליו. השימוש באלמנט "בולה בולה" משדר תחושה סמי-אפריקאית של אדם הנטוע בתוך טקס דתי-מסורתי בו הוא מנסה להכיל את הזרימה התת-קרקעית של תחושותיו עד לכפתור הז'קט. הכעס כה גדול, כאשר הוא מגלה שהוא אינו בול עליו עד שהוא חוזר על המשפט פעם נוספת.
בול עלי, בולי עלי
הז'קט לא בול עלי
כן.
השוטר התיז עלי
תיז עלי תיזה תיזה
השוטר התיז עלי
תיזה תיז עלי
בחלקו השני של השיר, הבנוי שלושה בתים סכמטיים, מציג המשורר שורה של מצבים משפילים הנובעים מאותה טראומה בראשיתית מכך שהכסא מוך מדי. תחילה זהו השוטר שמתיז עליו. למרות שהמשורר אינו מבהיר מה השוטר מתיז עליו, הסיטואציה קשה: שוטר המנצל את סמכותו כדי להתיזה-תיזה משהו וזאת באופן גס ושרירותי. המצוקה הנפשית הקשה של המשורר הופכת לשבר בבית הבא.
הם זרקו תפוז עלי
פוז עלי פוזה פוזה
הם זרקו תפוז עלי
פוזה פוז עלי
המשורר אינו מבהיר מי הם אותם "הם" מטאפוריים שזורקים תפוז עליו, ואולם הבחירה בתפוז אינה מקרית. התפוז הוא פרי כתום מבפנים ומחוץ זאת לעומת המשורר המרגיש כלוא בתוך גוף בלתי שלם (מוך מדי) ונאלץ להתמודד עם שוטרים שמתיזה-תיזה עליו. הביטוי "פוז עליי" הוא ניסיון עקר (הנחשף בקלות על ידי פרשן מיומן) להסתיר את המשמעות האמיתית המדברת על "בוז עליי", הו כן "בוז עליי". האישיות הנוירו-פסיכופטית של המשורר מתקלפת שכבה-שכבה כמו בצל שמתקלף אהמממ, שכבה-שכבה.
הכלבלב נבח עלי
בח עלי בחה בחה
הכלבלב נבח עלי
בחה בח עלי
לא רק שהכלב המוצג בבית זה נובח על המשורר, הוא עושה זאת באופן מזלזל; אין המדובר ב"הב הב" מושקע כי אם ב"בחה בחה" מתריס ומבזה. אם היתה נדרשת הוכחה נוספת להדרדרותו של המשורר הרי שזו מוצגת בבית השלישי בחלק השני של השיר הראשון. זהו אולי התיאור הקשה ביותר, הגרפי ביותר למצבו הרעוע והפגוע של המשורר עד שלרגע שוקל הקורא האם להסיט מבט ולא להמשיך לקרוא את שורות השיר. רגע לפני שהמשורר נוטל את נפשו בכפו מגיעה הגאולה.
אבל את טובה אלי
בה אלי וי וי
אבל את טובה עלי
וי בה אלי
דמותה של האישה הגואלת מגיחה מהאפלה העמוסה כתפוז כרימון בדמויות שרירותיות, פרי הדר ובעלי חיים. זה המקום בו חוסר הביטחון האינהרנטי-פולני של המשורר בא לידי ביטוי בזעקתו "וי וי". גם כאשר האישה טובה אליו, הוא אינו מסוגל להתמודד עם האמת הארכיטיפית. אין פלא שהקריסה המוחלטת מתרחש בבית האחרון.
בה אלי
בה אלי
אבל את טובה אלי
הם זרקו תפוז עלי
הכסא נמוך מדי
מראות קשים. למרות שהאישה הגואלת טובה אליו ומטפלת בפצעיו, הוא אינו מסוגל להיפרד מההיסטוריה השורטת ומכרסמת שצצה ועולה בכל פעם שהוא חושב על מצבו האקזיסטנציאלי: התפוז הנזרק, הכסא הנמוך מדי מוך מדי. התוצאה היא ריסוק של מבנה הארבע-שורות שליווה אותנו מהרגע הראשון. לפתע צצה לה שורה חמישית הזוקרת אצבע משולשת. למרות שזהו סופו של השיר זה רק תחילתו של מסע שינוע כמו קטר מעשן מהפרטיקולרי אל עבר האפיסטמולוגי בניסיון להגיע להשלמה שהיא לא השלמת שווא כי אם השלמה שיש בה משום שלמות אונתולוגית.
כתיבת תגובה