רני רהב והיו”ר: מחשבות שאחרי

שבוע לאחר שפרסמתי את הטקסט ב”עין השביעית” והרוחות סביבי עדיין סוערות, לא מעט בשל ההחלטה להפנות את הטקסט גם מכאן ולעורר דיון שבשלב זה אינו אפשרי באתר “העין השביעית”. לאחר שסגרתי את הפוסט הבטחתי שאפרסם את מחשבותיי בנושא. לא הצלחתי לתמצת את מחשבותיי והפוסט ארוך במיוחד.

השתדלתי להימנע מלענות לכמה תגובות בפוסט המקורי בכדי שלא להפוך את הדיון, שבעיניי הוא חשוב במיוחד, להתנצחות. ובכל זאת כמה הערות לכמה מהתגובות.

1. עומר הציע: ללכת ולעשות רשימה של כל העיתונאים שהביאו ילדים. גם אחת מבין עשרות (!) התגובות שהגיעו אליי למייל, שנשלחה אליי על ידי עיתונאי שאני מכיר ומוקיר, נזפה בי על כך שעשיתי עבודה חלקית שאינה “מביאה את הבשר”. לאותו עיתונאי וגם לעומר אני עונה: אכן, הייתי צריך לשלם על כרטיס טיסה, לנסוע לאילת ובעזרת צוות התחקירנים שלי לתעד את העיתונאים. או אולי הייתי צריך לוותר על יום עבודה, לנסוע לנמל התעופה ולזעוק: “מי כאן עיתונאי שירים את היד!” ואז ללכת אחד אחד, לשאול את שמותיהם, להחרים להם את תעודות העיתונאי ולחזור הביתה. רוצה לומר, אני מבין את מה שאתם אומרים אבל היי, זה רק אני פה.

2. חלק מהתגובות הצביעו על חוסר המוסריות בציטוט שיחה שהיתה אוף דה-רקורד. ראשית יש לציין, כי בשום רגע במהלך השיחה עם דפנה, למעט ברגעים האחרונים לקיומה, לא נאמר כי השיחה היא אוף דה-רקורד. ובאשר לרני רהב: אכן רהב הבהיר כי השיחה היא אוף דה-רקורד. לאחר מכן הוא טרח לאיים עליי, לרמוז כי לעובדת שלו יגרם נזק רב (צריך להיות עיוור וטיפש כדי לא להבין את האיום המקופל ברמז הזה) ולנתק לי את השיחה בפנים. לאחר מכן, יטענו המבקרים כי המעשה שלי לא היה מוסרי. טענה זו מקרינה, לדעתי, על הסולם המוסרי של אותם המבקרים.

3. “ספיחס” טען כי גם בעיתון שלי היו גם היו דברים מעין אלו. זו תגובה המבקשת להסיט את הדיון למקום שהוא מעולם לא היה בו. בשום מקום בטקסט לא התייחסתי לעיתון ספציפי. לא האשמתי את “מעריב”, “הארץ” או כל עיתון אחר. הדיון עסק במערכת היחסים המתנהלת בין עיתונאים – מכל עיתון שהוא – לבין אנשי יחסי ציבור. הניסיון לטעון שבכך אני מנגח עיתון כלשהו הוא ניסיון עקר. מאכזב לראות שעיתונאים, האמונים על קריאת טקסט וכתיבתו, לוקים בהבנת הנקרא.

4 “שושי” טענה שאני “מכוער, קירח שמנמן ומתוסכל”. ואני אומר: שמנמן?! שמנמן?!?!?!

5. “עיתונאי” העיד על עצמו בעילום שם שהוא לא לקח דבר מעולם מיחצ”ן ודרש כקטגור שאחתום יחד איתו. באזור הזה הדיון החל להדרדר. עיתונאים עלומי שם החליטו לסגור איתי חשבון. אין לי מושג מי הם, רק שהם החליטו שהדיון הוא לא על הטקסט אלא עליי. הדרישה שאני אגן על עצמי מפני האשמות מכפישות שניתכות עליי מצד עיתונאים אנונימיים היא לא פחות מאשר מגוחכת. אינני מתכוון לענות על כך לא מפני שאין לי תשובה (יש לי גם יש לי) אלא מפני שבכך אני נותן לגיטימציה לשיטה הנפסדת של עיתונאים פחדנים שמסתתרים מאחורי אנונימיות ודורשים (!) במפגיע (!!) שיתנו להם תשובות.

**

בשבוע האחרון קיבלתי יותר תגובות לטקסט הזה ממה שקיבלתי לכל הכתבות והמאמרים שכתבתי ב”ידיעות אחרונות” בשלוש השנים וחצי האחרונות. כולן, למעט אחת, מחזקות את ידיי ומוסיפות שלל סיפורים מסמרי שיער על הצעות מושחתות מצד גורמים שונים. אחרות שופכות אור נוסף על הפרשה עליה דיווחתי, אור שהופך את הסיפור למחריד עוד יותר.

יש להדגיש, כפי שהדגשתי בפוסט המקורי: אין בפרסום המקרה הזה להעיד על כל אנשי יחסי הציבור. ממש לא. ואולם יש מבין המשרדים הסבורים כי ישיגו חשיפה גדולה יותר ללקוחותיהם אם ישמנו את העיתונאים. בעוד שלתחושתי בעבר פרקטיקה זו לא נענתה בהתלהבות, הרי שבחלוף הזמן, “ההיענות היא ענקית. אתה הראשון שמתלונן”.

אנצל את ההזדמנות הזו כדי להוציא מהארון פוסט בן 4 שנים וחצי אותו כתב דרור גלוברמן במארס 2004. הפוסט המדובר עוסק בעיתונאי שקיבל מוצר לבדיקה, כתב סקירה שלילית ובתגובה זכה לאיום מפורש מהיח”צנית לפיו הוא לא יקבל ממנה מוצרים נוספים לבדיקה מכיוון שהציפייה היא שבתמורה לשבוע שבו המוצר נמצא אצלו הוא יכתוב ביקורת חיובית. העיתונאי זרק אותה מכל המדרגות. כאשר הבינה שלא תצליח להסתדר איתו, הלכה והשמיצה אותו אצל עורכיו הבכירים בעיתון. גם הם זרקו אותה מכל המדרגות. העיתונאי, המכונה בפוסט של גלוברמן בשם “יוד”, הוא אני והיחצ”נית היא היחידה מבין היח”צנים בישראל שאיתה אני לא מחליף מילה. אני לא מוציא מכלל אפשרות שאחת או יותר מהתגובות שנכתבו בפוסט המקורי יצאו ממקלדתה.

הטקסט שפרסמתי ב”עין השביעית” הוא סוג של בית-ספר לתקשורת בזעיר אנפין בשל שלל הסוגיות העיתונאיות והאתיות איתן הייתי צריך להתמודד: האם היה עליי לצטט את דפנה שלא הבינה שאני מתכוון לצטט אותה למרות שלא החבאתי ממנה בשום שלב את כוונתי? האם היה עליי לצטט את רהב לאחר שהבהיר שהשיחה היא אוף דה-רקורד? האם היה עליי לפרסם את הסיפור לאחר שרהב איים עליי ועל פרנסתה של העובדת שלו?

את הבחירות שלי עשיתי והייתי חוזר עליהן פעם נוספת.

הצעות דוגמת אלו של עידוק ואחיהוד לפיהן הייתי צריך לצטט “מקורות בכירים” חוטאות לעניין. העניין הוא להציג ברבים, באופן ברור ובהיר, כיצד נראים אחורי הקלעים. אי אפשר לעשות את זה באמצעות ביטויים מכובסים. העובדה שרהב מרשה לעצמו להשתולל ולהלך אימים על עיתונאים בעוד שאני אמור לשמור על כללי האתיקה משל הייתי ג’נטלמן בריטי היא דרישה שאינה מבינה את המסר אותו ניסיתי להעביר: מתנהלת כאן מלחמה על דמותו של העיתונאי והעיתונאים מפסידים בה. מי שמבקש לדווח על המלחמה הזו מתוך בועה סטרילית עושה לעצמו חיים קלים. כדי להבהיר עד כמה המצב חמור יש צורך לטבול בחרא, סלחו לי על הצרפתית, וכפי שניתן להתרשם מחלק מהתגובות, מדובר בחתיכת חרא מסריח.

מאז הפרסום, כמעט כל שיחה של עיתונאי איתי מתחילה ב”אפשר להגיד לך משהו אוף דה-רקורד?”. אם זה המחיר שעליי לשלם, הרי שאני משלם אותו בהכנעה. אכן, אמינותי נפגעה ויש החוששים שמעתה שיחה איתי תפורסם ברבים. אני מבין אותם. מי שחושב שעשיתי זאת בשמחה הרי שאין לי אלא לומר לו שהוא אוויל. מקצוע העיתונות אהוב עליי, חשוב ומכובד בעיניי. בפעם הראשונה בקריירה שלי החלטתי שאני מפר את כלל האוף דה-רקורד ועשיתי זאת לאחר התלבטות ארוכה. מצד שני, אם במהלך עשר שנות עבודה הייתי צריך לבחור מקרה אחד שראוי שבגינו יופר הכלל הרי שזו הבחירה שלי ואינני מתחרט עליה.

אם יש דבר אחד עליו אני מצטער הוא על כך שבעקבות פרסום הטקסט דפנה שביט ממשרדו של רהב נפגעה. אני מקווה בשבילה שיום אחד תמצא מקום עבודה בו העובדים אינם נפגעים כאשר הם אומרים דברי אמת.

(מכיוון שאני מודע לכך שהדיון עלול לגלוש שוב לפסים אישיים, יתכן שאדרש פעם נוספת לסגור אותו לתגובות ואיתכם הסליחה)

נכתבו 48 תגובות לפוסט “רני רהב והיו”ר: מחשבות שאחרי”

  1. אור:

    פסים אישיים לגמרי: יובל, כל הכבוד.
    כל עיתונאי מכיר סוג התנהלות כמו שתיארת. לכולם קל יותר (ותכלס, גם נעים) לשתף עם זה פעולה מאשר לצאת למלחמות. פחות ופחות טורחים בכלל לחפש תירוץ עיתונאי שיצדיק את טובות ההנאה שמזמן המקצוע. לפחות מדי עיתונאים עדיין חשובה דמותו של המקצוע, והמהות שלו.
    הדיון שעוררת חשוב מאין כמוהו.
    אני אומר את זה כמי שבעברו שחה בסחי הזה בהנאה גדולה (ועם המון הצדקות).

  2. אריאל:

    חזק ואמץ.

  3. תולעת ספרים:

    הי, תודה. באמת. הראת שיש כאן בעיה רצינית, בעיקר כל הסיפור עם העיתונאי האנונימי. בתור בן אדם ששואף לעשות קריירה בעולם העיתונות ועדיין מלא אידאליזם תמים למקצוע העיתונות, לימדת אותי שיעור חשוב. ברור שידעתי שזה קיים, אבל כמו הפעם הראשונה שלי במחסום צהל”י, זה תמיד מדהים כשרואים את המציאות בעיניים. שוב, תודה.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    טוב, זה לא לגמרי קשור, אבל מזמן לא אמרו לך: איזה כיף שחזרת לכתוב בגלוב. שמחה גדולה לראות רסס שלך ולעולם אינני מחמיצה אותם.

    ולענייננו – אתה סוף סוף הפוסט עיתונאי יובל *דרור* ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אנחנו שמחים על כך ועומדים מאחורייך (כן נכון, אתה כזה רזה שרואים אותנו ואי אפשר להסתתר, אבל במקרה הנ”ל, רהב עומד לפנייך אז אנחנו מוסתרים היטב). ואכן, סליחה דפנה. אבל בחייאת, לכי תמצאי לך מקום עם קארמה טובה לעבוד בו.

    תדע לך, היו”ר, זה הכל בגלל הכתב.

  5. עומר:

    יו”ר, לא יפה. לא אמרת שאחרי שהבנתי שאתה לא הולך שהצעתי שתדבר עם מישהו שנוסע לשם על חשבונם שיסע על תקן החפרפרת שלך. בנוסף, שנינו יודעים שאתה מכיר עיתונאים משנותיך במקצוע ושאתה יכול בהחלט לזהות די הרבה מהם בלי לבקש מהם להרים ידיים. (שלא לדבר על זה שבטוח שיקרה שם איזה תדרוך עיתונאים, חלוקת שקיות הפתעה או ליטוף אגו אחר)

    והייתי בטוח שחיזקתי את ידיך בפוסט ההוא, אבל אני אעשה את זה גם עכשיו. צדקת.

    אגב, יש עכשיו מלחמה בין TechCrunch לבין ה-PR, על נושאים שחלקם חופפים למה שאתה מדבר עליו עכשיו. קריאה מעניינת.

  6. אור:

    כבוד על העמוד שדרה.

    STAND STRONG

  7. קסטה:

    ישר כח, חזק ואמץ
    גם הציבור וגם העיתונאים צריכים להודות לך על שלקחת על עצמך לכתוב את הפוסט ההוא

  8. לוטטי:

    יובל דרור סתם מזבל. אני אישית ראיתי אותו אוסף יחצנות על ימין ועל שמאל. הוא מתגעגע לימים שיחצנים היו מפנקים אותו.

  9. גלעד:

    רני רהב מצווה להוסיף לשולחנו מסך שישי ברגעים אלו, עבור הגלוב, כמובן.

    שום דבר לא השתנה בהתנהגותו של כבוד הקונסול.

    דרך אגב, האם דפנה שביט אכן נפגעה? האם היא פוטרה? מתבקשת תגובה ממשרדו של רהב. אחרי הכל הם מומחים בתקשור מידע בעייתי.

  10. איתן כספי:

    בתור מי שכתב את הפוסט שהוביל את גלוברמן לכתוב את הפוסט הנזכר, אני רואה שהכול בסדר, דבר לא השתנה.

    אין שאלה בכלל שטוב שפרסמת את מה שרהב (שם טוב ליחצ”ן, מעיד על התוכן) אמר לך (להבא אולי תקליט את השיחה ותעלה אותה לפוסט כקובץ אודיו… שלא יוכל להכחיש אח”כ…).

    לא יכול להיות שמחוץ לתקליט יהיה סוג של “מגן אנושי” שמשתמשים בו כאשר רוצים להסתיר את גלגלי השיניים המניעים את יחסי יחצ”נים-עיתונאים וכאשר נוח ומשרת מטרות – חוזרים להיות על התקליט.
    בטח לא כאשר מדובר באיומים, הן על העיתונאי ובטח עוד יותר תת-רמה – כאיום על העיתונאי כגורם נזק לצד ג’ שרק עשה את עבודתו. לדעתי OFTR נשבר ברגע שעוברים לפסים האלו.

    בהתאמה, בהחלט היה לגיטימי גם להיפך, שיחצ”ן יפרסם OFTR שלו עם עיתונאי במידה והעיתונאי סחט ממנו טובות הנאה או הבטיח X ועשה Y.

    בכלל, טוב יהיה אם כל נושא ה-OFTR יבוטל, לפחות מול יחצ”נים, או ברמה אישית על ידי עיתונאים או יותר טוב – ברמת המערכת. ייפסק משחק המסכות הזה, ש”קוקו” – עכשיו אני לא לציטוט, “קוקו” – עכשיו אני כן לציטוט.

  11. יעלה:

    תענוג לקרוא. אתה ענק.

  12. צור:

    לא כיף לחזור על דברי אחרים, אבל קשה שלא לצעוק “כל הכבוד”.
    טוב גם לדעת יותר על הנושא הבעייתי, וגם מעניין מאוד לדעת קצת מה עובר לכבוד היו”ר בראש. אומנם הוא “ישות על-טבעית תלת-ממדית דו-גלגלית מגלקסיה אחרת לחלוטין” אבל עדיין שווה הכרות.

  13. אהרן:

    יובל. כל הכבוד, על האומץ. השמגג הזה מחזיק כל כך הרבה חוטים ביד, וכל כך הרבה כוח, והמערכת- כולנו יודעים, הושחתה כל כך, שאני מעריץ את היכולת שלך לא לקבור את הסיפור הזה- ולהוציא אותו למרות שאתה יודע שתשלם מחיר, וסביר שתשלם מחיר.
    זה ממש מזכיר את כל סרטי המאפיה האלה, כשהמשטרה כולה חיה על ה payrole של הגנגסטרים.
    זה מתקשר לי למאבק היוצרים ומתחשק לי לכתוב פוסט ממש על זה. אומר רק בקטנה:
    מסממים אותנו- את היוצרים והעתונאים, ומשחדים אותנו בקטנה, וזורקים לנו כאן בונוס, וכאן פרוייקט, ואנחנו מרגישים לא פעם- ואצל היוצרים זה אפור הרבה יותר, שהעסק לא נקי- אבל המשכנתא וכו מושכים אותנו לנגוס בפתיון- ואז כבר לא נעים לצאת מהעסקה. ועכשיו היוצרים מגלים את זה. שהפרח הנחמד הזה, שפעם דרש רק טיפת דם קטנה- רוצה עכשיו קרבנות אדם. והקרבנות הם היוצרים והתרבות שלנו. אבל אולי כדאי שלא אנפח פה את השכל, ואחזור לעניין שלך.
    העתונות היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. השחיתות של טובות ההנאה הורסת אותה. (אגב גם השחיתות של עיתונאים המסקרים את התחומים הפוליטיים ומלקקים את ידו של הפוליטיקאי המאכיל אותם)
    יישר כוחך יובל. הלוואי ואחרים יבואו בעקבותיך.

  14. שושי:

    נזכרתי באימרה שהצלחה נמדדת לפי המחיר שמשלמים בעדה. אז רהב גרם לך להצליח. לול.

  15. אלירם:

    המלחמה שלך צודקת, אבל אני עדיין חושב שלא היה נכון לפרסם דברי OFTR. כן, גם אם רהב איים.
    אני גם סבור שחיילי צהל צריכים להיות מוסריים יותר מהמחבלים למרות שאלו האחרונות מבצעים דברים נוראיים הרבה יותר מאיומי סרק.
    הפגיעה לכאורה היא לא רק בעצמך, אלא בכלי חשוב של עיתונאים רבים. אתה תמצא לך חריג ואז עוד מישהו ועוד מישהו ופתאום מרואיינים יעברו לדבר עם עיתונאים לציטוט בלבד מה שימנע מהם חומר רקע, דיווחים מפי “מקורות” וכו’.
    בניגוד למה שנכתב בתגובות, זה לא משחק טפשי. זהו כלי עיתונאי חשוב בעיני (ואני לא עיתונאי, רחוק מזה, אני בלוגר) וכל עוד אתה מכנה את עצמך עיתונאי אתה אמור לכבד את כללי המשחק.

    כן, רהב ניסה לאיים עליך ועל עובדת שלו. זה נורא. הדיווח עורר עניין ודיון אינטלקטואלי. הסיכון של מתנות ושוחד לעיתונאים למקצוע העיתונות הוא ממשי. אבל אני לא בטוח שבמקרה הזה המחיר שווה את זה.
    מותר לך לחלוק על דעתי, כמובן. רק קח את כל ההשלכות בחשבון.

  16. לא יפה:

    מה, היא באמת פוטרה??!!

  17. אחד העם 18:

    יובל, אנחנו מאחוריך!!

    (הרבה מאחור, בכל זאת, רני רהב מפחיד נורא)

  18. על יח”צנים ועיתונאים | אנקדוטות:

    […] תגובה אצל יובל דרור בעקבות הפוסטים שלו על רני רהב בגלוב ובעין […]

  19. מיס מארפל:

    אני רוצה לחזק את ידי היו”ר בנקודה שנדמה לי שהיא- היא -הנקודה העיקרית (!) היו”ר דפינטלי לא שמנמן!

  20. זה משנה:

    בשבוע האחרון קיבלתי יותר תגובות לטקסט הזה ממה שקיבלתי לכל הכתבות והמאמרים שכתבתי ב”ידיעות אחרונות” בשלוש השנים וחצי האחרונות.

    לצערי, נראה לי כי רהב ייקח מהסיפור הזה רק את משפט זה. הוא שוב יציג את עצמו כסובל מנחת עיטם של הממורמרים שמחפשים לעשות על שמו הטוב כותרות, והוא, הוא הצדיק היחיד במדינה שיודע טוב מכולם, מה נכון ומה שגוי, מה לבן ומה שחור, ממש כפי שניתן היה להבין את משנתו בראיון לארז טל בתכנית ‘איפה טעינו’.

  21. רגשות מחושבים:

    “רני רהב מתראיין אצל ארז טל בתוכנית ‘איפה טעינו’.”
    מתנגן לי יפה המשפט הזה לאור השפעתם של שני אלה על צורתנו לאחרונה. מין שיא אירוני שרק החיים יכולים ליצור.

  22. תולעת ספרים:

    בואנה נכון, שכחתי לגמרי לגבי עניין השמנמן. שושי הזו הייתה טרול רציני. נכון שהוא לא מייקל פלפס או גוונית’, אבל רבאק, לקרוא ליו”ר שמנמן מוציא את כולנו די רע. די למיתוס היופי!! תנו לאכול פיצות בשקט!
    מה שכן, הוא קירח. אין, אף אחד לא מושלם.

  23. תולעת ספרים:

    הי פתאום קלטתי שעברתי לפסים אישיים. אז רק שיהיה ברור, התגובה שלי פוליטית לחלוטין. גם הקטע של הקירח. היעדר שיער משמיד את התרבות המערבית ומספרות הם בתי המטבחיים של הציוויליזציה שלנו. אהההה, ותנו לשומן לחיות!
    שוב, לא שליו”ר יש שומן שצריך לחיות וכ”ו

  24. יאיר דקל:

    הרגיזו אותי התגובות האנונימיות או בכינויים או בשמות פרטיים בלבד. מגיפת האנונימיות, ההסתתרות והטחת האשמות ממלאת את הרשת. אם העתונאים פוחדים לפרסם בשמם את התגובות (הצמחוניות למדי) – אוי לנו.
    למנוע ספק, אני פנסיונר אחרי ארבעים שנות עתונות.
    נ. ב. עדיין לא קראתי את הדברים של יובל דרור בעין השביעית. אקרא ואוכל להתייחס.

  25. רויטל סלומון:

    @יאיר דקל, אל תשכח שהעיתונאים ה”פחדנים” הם חלק ממערכת חדשות, עיתון, אתר או טלוויזיה כזו או אחרת. הם לא יכולים סתם להגיד מה שבא להם, כמו שעובד חברת היי-טק לא יכול לטנף על המנכ”ל שלו באופן חופשי. מדובר בעובדים, במקום עבודה, בפחד לאבד אותו ובסתם תרבות ארגונית של “אצלנו זה לא ככה”.

    ובאופן כללי: אין ספק שעיתונאים צריכים לייצג ערכים והתנהגות הרבה יותר טהורה ונקייה משאר האזרחים. ככה מצפים מהם. אבל מצד שני, למה שעיתונאי שמרוויח 5,500 ש”ח לחודש במקרה הטוב, לא ייקח הביתה איזו חבילה של יוגורטים, פסטה או קרם לחות? או טיול לאילת? או ארוחה מפנקת במסעדה? או גאדג’ט יוקרתי?

    בשבתי בעולם הזה בעבר, ראיתי את כל התופעות מכל הסוגים – מהזמנת שוחד יחצ”נים על פי מידה ועד החזרת מתנות הפגנתית ומזועזעת (מתנות בשווי אלפי שקלים בחבילה אחת, שנשלחו על ידי יחצ”נים בלי בושה). אפשר להגיד הרבה דברים על יחצ”נים ועיתונאים, אבל אי אפשר להתחיל משפטים כאלה במילה “כל”.

  26. שושי:

    @יאיר דקל, אני לא מסתתרת ממך אלא מgo גל. לא רואה את עצמי מחוייבת לשתף אותו במה שאני כותבת כאן. ואגב, בפוסט הקודם עבר טרול שהשתמש בשמי הפרטי והוא שטפל על היו”ר האשמות מופרכות ואוויליות. בעיני היו”ר די הורס [סלנג שמשמעותו חיובית דווקא].

  27. מנחם:

    הטכסט כתוב במיומנות.אך מנקודת ראותו של הכותב.מה ברור שהכותב ניצל/הפר את בטחונה של מי שדיברה איתו שסברה שהשיחה לא לציטוט ולא לייחוס. ההסברים של יובל דרור לא משכנעים בכלל.הם מתממים במקרה הטוב. הוא מודה שבעצם הפרסום הייתה “פגיעה מסויימת” באמינותו. לא פגיעה מסויימת. פגיעה מוחלטת.שום מטרה,מוצדקת ככל שתהייה בעיני הכותב, אינה מצדיקה את מה שעשה. עם כל הכבוד ובלי רצון לפגוע יש בכך גניבת דעת של מי שדיבר איתם.[זה לפחות.] בעיני נוכל מוסרני אינו שונה מנוכל מושחת

  28. יובל:

    מנחם: אני מודה לך על הביקורת הספרותית. בפעם הבאה אשתדל לכתוב את הטכסט מנקודת ראותך ולא מנקודת ראותי.

  29. קורא:

    בכל זאת, הטענה כאילו המעשה הלא מוסרי של רני רהב מכסה על המעשה הלא מוסרי שלך היא פשוט לוגיקה עלובה, שלא לומר דמגוגיה. זה שמישהו אחר אנס לא אומר שזה בסדר שאתה רוצח.

  30. יובל:

    קורא – ואני הדמגוג 🙂
    אוחחחח, שעות של הנאה. שעות!

  31. שי:

    און דה רקורד, אוף דה רקורד. רק צטט אותי! צטט אותי יובל דרור.

    הדיון פתטי, כי כולם מייחסים למעשים את החשיבות העליונה.
    העיקר הוא התכלית.

    תכליתו של המאמר בעין השביעית שכתב יובל דרור היא העברת ביקורת על יחסי היחצ”ן-עיתונאי בארץ, מטרה מבורכת.

    תכליתם של המעשים של רהב, הן קידום החברה אותה הוא מייחצן והטלת אימה על קהילת מבקריו.

  32. תולעת ספרים:

    קורא, באמת אהבתי. כל המטפורה עם הרוצח והאנס מאוד עבדה לך, באמת העברת כאן נקודה חשובה. והכי חשוב שלא הידרדרת לדמגוגיה כדי להעביר את הנקודה שלך על דמגוגיה. אנחנו זקוקים לפאשיסטים נוספים כמוך. תגיד, יש לך רעיונות מאירי עיניים על איך הכתב הרס את התרבות השחורה והטהורה באפריקה?

  33. לוטטי:

    22. תולעת ספרים:

    22 בדצמבר 2008, בשעה 14:09

    בואנה נכון, שכחתי לגמרי לגבי עניין השמנמן. שושי הזו הייתה טרול רציני. נכון שהוא לא מייקל פלפס או גוונית’, אבל רבאק, לקרוא ליו”ר שמנמן מוציא את כולנו די רע. די למיתוס היופי!! תנו לאכול פיצות בשקט!
    מה שכן, הוא קירח. אין, אף אחד לא מושלם.

  34. דנדוש:

    תולעת- תעשה לי ספר!
    יו”ר- את דעתי עלייך ועל פועלך המבורך תמיד אתה מכיר היטב, אין צורך אמיתי שאני אחזור עליה.

  35. חיים:

    אגב, מעניין שכולם התעלמו מהעובדה שהעין השביעית הסכימו לפרסם את הטור של דרור. מילא, כמו שהוא אמר, הוא כבר לא בדיוק עיתונאי, אבל העין השביעית מחשיבים את עצמם לכתב עת מכובד, אם גם אינטרנטי היום, אכסניה ראויה לנחום ברנע וכו’..

    העובדה שעיתונאים ותיקים ומכובדים (מבין חברי מערכת העין: “עוזי בנזימן (עורך ראשי), שוקי טאוסיג (עורך), כרמית גיא (מנהלת הפורום), רפי מן (תקשורת עולמית), אורן פרסיקו.”) החליטו לצטט את רהב אוף דה-רקורד היא רעידת האדמה האמיתית כאן, במיוחד לאור העובדה שעיקר מטה לחמו של כתב העת הוא מתקפה אתית על עיתונאים.

  36. ג:

    רני רהב הוא איש מגעיל. אבל זה לא כזה אישיו.
    הסיפור הוא על איך יחצנים מצליחים לקנות עיתונאים. ברוב המקרים זה עובד. התפקיד של היחצן הוא להטות את דעת הקהל לטובת הלקוח שלו, והתפקיד של העיתונאי הוא למסור מידע ענייני ואמין.
    זאת אומרת שה”רעים” בסיפור הם פחות היחצנים ויותר העיתונאים שמשתפים איתם פעולה, לא?

    אני תמיד מוטה מראש לצד שלך, יובל. אבל במקרה הזה, באמת צר לי על דפנה, שבטח עברו עליה ימים של סיוט רק בגלל שפלטה משהו שכולנו ידענו. איכשהו, היא הקורבן הכי פחות רלוונטי לעניין הזה.

    צריך לציין גם שהמערכות העיתונאיות הן שותפות מלאות לשיטה הזאת. דרך מקובלת לצ’פר כתב היא לשלוח אותו לאיזו נסיעה או לאירוע מטעם יחצנים, במקום לתת בונוס על חשבון המערכת.

    אז כיף להיכנס ברני רהב, אבל הוא לא מוקד הבעיה.

  37. מנטפק:

    עם כמה שאני מסכים עם כל מה שנאמר, אני עדיין מחזיק בדעתי שיצאת שמוק שציטטת את היח”צנית. אמנם די ברור שרני רהב מתנהג כטרוריסט, כשהוא מסביר שההתנהגות שלך תגרום לדפנה להפגע כשברור לגמרי שהוא האחד שבסופו של דבר יפגע בה, אני הייתי עושה בדיוק אותו הדבר, ז”א מפר את האוף עם רהב. אבל למה עדיין לפגוע בדפנה? לא יכלת לכנות אותה מקור בכיר בפוסט? “לשמור את שמה במערכת”?

  38. herenot:

    מנטפק(37): אם* יובל עשה משהו לא נכון – זה היה כשציטט את רהב בשיחה שהוגדרה כאוף-טופיק. הציטוט של דפנה היה 100% לגיטימי, בעיני.

    אם כבר עושים השוואות דמגוגיות – אז אני אוסיף אחת: יש איש ציבור שחשוד כאנס סדרתי, עיתונאי כלשהו מקבל הוכחה לעניין הזה בשיחה און-טופיק עם המזכיר שלו (שמנהל עבור האנס את הרישום מי לאנוס ומתי). העיתונאי מעמת את האנס עם המידע שנמסר לו על ידי המזכיר – והתגובה של של האנס היא איום שאם זה יפורסם – המזכיר יפוטר.

    העיתונאי צריך לפרסם את דבר השיחה עם המזכיר?

    נו באמת. המזכיר צריך לדעת באיזה עולם הוא חי.

    —-

    *גם לי יש תהיות לגבי זה אבל אין לי דעה נחרצת.

  39. עינת מירון:

    יובל היקר (צוחקים איתך. תירגע),

    אני רוצה דווקא להתחיל מהסוף. לצערי/צערך/צער לא יודעת.. למרות הזמן שעבר ולמרות המים הרבים שזרמו בכל הנחלים האפשריים הפגיעה שלי ממך כל כך גדולה ולמרות הרצון הכן לא הצלחתי אפילו לייצר רקמת צלקת על הפצע ולכן, ורק בגלל זה נמנעתי עד היום לקרוא כל טקסט שלך. באינטרנט. במודפסת. כששמעתי אותך ברדיו העברתי תחנה. בחיי. מפעם לפעם המליצו לי לקרוא פוסטים שלך אבל תמיד ויתרתי ואם התעקשו ואמרו ששווה העדפתי לקבל את הסייפא. בע”פ. ולא.. תעצור רגע את הרפלקס הציני, לא מתארת את זה מכוונה לפגוע אלא רק להסביר שבאמת, העדפתי לנתק מגע. כמו 3 הקופים. לא לשמוע. לא לראות. לא להגיב.

    לפני שבוע שלח אליי עיתונאי לינק למאמר שלך בעין השביעית. הפעם קראתי והגבתי. בריפליי. למייל שלו. לא מעבר. לא כתבתי אפילו לא מילה אחת בתגובות. לא שם. לא כאן. לא באף מקום אחר. אפשר לבדוק את זה. ההנחה שלך כאילו ואני אחראית לכמה ממכתבי האהבה שקיבלת מעידה (לפחות לדעתי) שגם אצלך המקרה ההוא, המתואר, עדיין יושב ומציק ומפריע.

    לכאן הגעתי אחרי שחבר/קולגה אחר ששמע על הסיפור מנקודת הראות שלי, הסב את תשומת ליבי אתמול. היום ביקשתי לקבל לינק והנה אני כאן.

    אז כן, גם אני הוצאתי את הסיפור ההוא מהארון וגם אני כתבתי על המקרה שלנו (חושבת שהוא קרה לפני יותר מ-5 שנים, אבל מי סופר) http://cafe.themarker.com/view.php?t=582545
    ויודע מה תמיד הדהים אותי? החד צדדיות. הדרך המאוד מסוימת שבה בחרת להציג את מה שקרה. כי יובל, באותם הימים, הגדרתי אותך חבר טוב שלי. ודווקא בגלל שככה התייחסתי אליך הפגיעה היתה כל כך קשה.

    ולא. למען הסר ספק אם הפוסט שלי לא ברור מספיק, אני ממש לא מצפה לקבל ביקורות אוהדות ומוצלחות. אני, וזו אני ובגלל זה עובדת עבור עצמי ולא עבור אחרים, מבינה שהעיתונאים לא עובדים אצלי. לא מצפה שיעבדו אצלי. לא רוצה שיעבדו אצלי. רוצה שתהיה מערכת יחסים הוגנת. כי יובל, אין מה לעשות, המציאות היא שיש יחסי ציבור והם גורם מתווך וראשי בקשר של עיתונאי והסיפור שלו וצריך לדעת לכבד את זה. זה הכל.

    גם לי יש ביקורת מפה ועד להודעה חדשה על חוסר מקצועיות של קולגות שלך ועל התנהלות לא אתית, אבל מעולם, וזה כנראה מה שהכי הפריע לי במריבה שלנו, שלמרות שהכרת אותי והכרת טוב, בחרת דווקא בטענה שהכי לא מאפיינת אותי – מעולם לא ציפיתי מעיתונאי שקיבל (ומקבל ממני היום) מוצר או יושב בראיון עם לקוח שלי לגמור עליו את ההלל. מעולם לא!!!!

    והע/ארת אגב בנוגע לטרוניה כנגד פניה לעורכים.
    קודם כל וכהנחת יסוד – פניה לעורך היא לא דבר נורא ואיום ובטח לא שלילית. עורך אם היה בארגון עסקי אחר היה נקרא בעצם מנהל ותפקידו לתת גם מענה כשיש בעיה. כשפניתי אז לעורכת שלך לא עשיתי את זה מתוך פנטזיה שייפול עלייך בלוק גדול אלא מתוך רצון אמיתי לקבול על פגיעה אישית ועל התנהגות שלטעמי גבלה בחוסר אתיות.

    יכולה לספור על כף יד אחת את מס’ הפעמים שבהם פניתי לעורכים וקבלתי על משו. בדיוק פעמיים מלבד התקרית שלנו. הפעם השלישית היתה החודש באילת, בכנס העיתונות, בנוכחות קולגות שלך שאף עודדו אותי לעשות כן כי גם הם חושבים (כמוך) שאת הג’יפה צריך להוקיע. הפעם השנייה אגב היתה מזוויעה ומטרידה ברמות קשות. אם תרצה אספר לך.

  40. אהוד:

    רגשות מחושבים (21), זה היה יכול להתנגן אפילו יותר יפה אלמלא השם של התוכנית הייתה “איפה צדקנו?”.

  41. רגשות מחושבים:

    רק קראתי את התגובה שלפני. גם איפה צדקנו יוצא טוב עם שני החבר’ה האלה, אבל באמת קצת פחות.

  42. חיים:

    האמת ש-37 העלה נקודה טובה – למה באמת פרסמת את שם היחצ”נית? הרי בסופו של דבר הטור (כפי שגם עולה מהכותרת) עוסק ברני רהב, אין שום חשיבות ציבורית לשם של יחצ”נית שרובנו מעולם לא שמענו את שמה, ומכיוון שהיא נפגעה ואפשר להניח שיידעת שהיא עשויה להפגע, הרי שלא היה מקום לפרסם את שמה.

    ודאי שאי אשר לנמק זאת בכך שהשיחה איתה הייתה און דה רקורד, כי אותו הנימוק יפסול את פרסום דבריו של רהב.

  43. אבי:

    37 ו-42, אתם די נאיביים. לרהב לא היה אכפת הם יובל יצטט אותה בשמה. העובדה שהוא מצטט מישהו מארגונו של רהב גרמה לו לאיים בפיטוריה, והוא היה עושה זאת בכל מקרה (בין אם שמה היה מופיע או לא, האיום בפיטורים נועד ללחוץ על מצפונו של יובל, ותו לא.)

  44. דליה:

    לעיתונאים, ניתן להציע הצעות ,נראה כמה עיתונאים יסרבו לקבל .(מעטים מעטים -או 1כמו במקרה הזה).

    כדי שהמשוואה תתקיים צריך גם עיתונאים שיקחו ואנשי יחסי ציבור שיתנו.
    עם כללי אתיקה ברורים- אנשי יחסי ציבור לא יציעו.

  45. רועי:

    היי היי, רק רגע, לאותה יחצנית אין אינטרנט? אם היא פוטרה או חטפה מרהב על הראש, היא בטח כבר היתה מחפשת את שמו של יובל דרור בגוגל ומגיעה לכאן ומגיבה. אבל היא לא. אז ייתכן שלא קרה לה כלום? ייתכן שרני רהב הוא לא הרוע בהתגלמותו, והוא מסוגל לחוש רגשות אנושיים, כמו שאר בני התמותה?

  46. תמיר:

    גם אנחנו זכינו לאיומים ממנו..אל תדאג:)

  47. EDאולוגית:

    אני עובדת בתחום יחסי הציבור, בושה ונכלמת שהאבטיפוס המייצג את המקצוע שלי בארץ הוא רני רהב. עם כל הערכתי להשגיו, אני נבוכה מהדרך, ובפרט מלשונו העילגת. אני חושבת שהטקסט שלך אמיץ ואפילו עוד לא נגעת בקצה העבירות האתיות בהן נתקלתי. חשוב שתדע, שכמו שיש עיתונאים כמוך השומרים על נקיון כפיים (כן,כן) כך גם ישנם אנשי יח”צ שמקפידים על התנהלות אתית.

  48. EDאולוגית:

    ואגב,27 התנסח פה באופן עילג הדומה לאופן שבו מתבטא מושא הכתבה

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: