הכל בגלל הכתב (והאדם הלבן)

נתקלתי בטקסט הזה של אהוד אמיר “איך הכתב הורס את התרבות“. לטקסט לא מעט תגובות, חלקן נלהבות ומשבחות. לא קראתי את כולן. את הטקסט דווקא קראתי ואני חייב לציין שכבר מזמן לא נתקלתי בגיבוב של כל כך הרבה שגיאות וסילופים היסטוריים מופרכים שמובילים לכדי מסקנות דטרמיניסטיות שחשבתי שכבר עברו מהעולם. למעשה, הטקסט הזה הוא טקסט חובה לכל מי שרוצה ללמוד מהו דטרמיניזם טכנולוגי.

למי שאין סבלנות לקרוא את כל הטקסט של אמיר אגיש תקציר קצר במיוחד המורכב מנקודות המופיעות בטקסט שלו: הכתב הוא מנגנון להשמדת ידע, האדם הלבן ידע לכתוב ובעזרת הטכנולוגיה הזו הוא השמיד את תרבויות אפריקה. השיטה: הנחלת הכתב בתרבויות האפריקאיות. הנחלת הכתב הרסה כל אפשרות להנחיל את המבנה האפריקאי המסורתי, הנחלת הכתב מחקה את האמצעי להנחלת התרבות. אנחנו האפריקאים החדשים, האינטרנט הפך את הכתב להרסני עבורנו, בעידן האינטרנט אין היררכיה של ידע, אל האינטרנט פלש הכתב של הבורים. המסקנה: כתבו פחות. קראו יותר כי אנחנו ממיטים הרס על תרבותינו במו ידינו.

הממממ, מאיפה מתחילים?

האם מתחילים בכך שהכתב היא לא המצאה של האדם הלבן? בכך שכתב היתדות השומרי החל מדרום לעיראק, שכתב החרטומים פותח במצרים, שישנן עדויות למערכת כתב סיני משנת 1,500 שנים לפנה”ס, שהאלף-בית השמי נולד איפשהו באזור מדבר סיני?

הטקסט של אמיר נטול תאריכים או כל ציון של נקודת ייחוס היסטורית. השתלטות האדם הלבן על האפריקאי – מתי? השמדת תרבות אפריקה על ידי הכתב – מתי? על ידי מי? מי זה “האדם הלבן”? הרומאי? הצלבני? הטורקי? הבריטי? הספרדי? האמריקאי? זהו טיעון מעורפל שלא ניתן לאחוז בו מכיוון שהוא נוזל לך בין האצבעות.

כאשר הדרך כל כך בעייתית, אין להתפלא על המסקנה: מהרגע שמגיעה הטכנולוגיה של הכתב, היא משמידה תרבויות. לא ניתן להתנגד לה, היא כוח הרסני, שמספיק להציג אותה בפני עמים נטולי כתב בכדי שהם ישמידו את עצמם לדעת. לא רק זה, זו היתה קונספירציה, פעולה מודעת, מכוונת, נשק אינטלקטואלי שהופעל במודע: בואו ניתן “לתרבויות אפריקה” (מה זה בכלל? האם אפשר להכליל את “תרבויות אירופה”?) כתב, הם כבר יהרגו את עצמם.

את התוצאות אנו רואים בדארפור ובזימבבואה, בקניה וברואנדה, באוגנדה ובאריתריאה.

והרי לכם דטרמיניזם טכנולוגי קלאסי. בראבו.

מכיוון שכך בנוי הטיעון כך גם הוא נמשך: כעת האינטרנט היא הטכנולוגיה שהורסת את התרבות על ידי כך שהיא מנגישה את הטכנולוגיה הכותבת, הכתב, לכל בור שרוצה לכתוב. פפפףףףף, חצוף קטן! רוצה לכתוב?! בחיי שאין לאנשים בושה. הם לא מבינים שהם הורסים את התרבות?

אין לי עניין להתווכח עם טיעון כל כך רדוד. ובכל זאת, אם אנחנו כבר בדטרמיניזם טכנולוגי הנה הצד השני שלו: ללא כתב אין מהפיכה מדעית. האנתרופולוג הבריטי ז’אק גודי, טען שחברות שאין להן כתב לא יכולות לחשוב כמו חברות שיש להן כתב. הכתב, טען גודי, משנה משהו בסיסי בחשיבה של החברה. אבל מי אמר שזה משהו רע? הטקסטים הראשונים של האנושות היו רשימות: חמש כבשים, עשר פרות, שלושה סוסים, שני שקי קמח. רשימות. רשימות על רשימות. ברגע שכותבים שמות של עצמים ברשימה אפשר להתחיל ולמיין אותם, לקטלג אותם, לחשוב עליהם. לדוגמה, מהו טל? היכן נמקם אותו ברשימה? האם הוא שייך למשהו ששייך לארץ או ששייך לשמיים? גודי טען כי הכתב הכיל בתוכו את הפוטנציאל לחשיבה מדעית מכיוון שהוא מכריח את האדם הכותב לחשוב על מה שהוא כתב, להיות רפלקסיבי. קונספט מעניין: לחשוב על מה שאנחנו עושים. אולי יש בו בכל זאת תועלת מסוימת?

“מאות שנים הכתב העביר תרבות”, גורס אמיר. “היום הוא יוצר בורות”. לפחות בדבר אחד אמיר צודק: הטקסט שלו אכן יוצר בורות.

50 מחשבות על “הכל בגלל הכתב (והאדם הלבן)

  1. יובל, כדאי לך לקרוא את דרידה “בית המרקחת של אפלטון”. המאמר שאתה מבקר אותו אינו מעיד על בורות של הכותב, אלא על שתי פרצפציות שונות שלך ושלו (קוהן). אתם רואים את העובדות אחרת. כמו שבובליל הוא מימוש תוכן משתמשים, שמעיד על נסיון הטלוויזייה להתמודד עם ווב 2.0. זה נתפס רע על ידי קליקת הבלוגרים וקליקת האמנים וקליקת העיתונאים בישראל.
    אז למה לימוד הקריאה והחשבון מזיק?
    תמיד יש “טריידאוף” של רווח ו7הפסד בכל שינוי.

    ברצוני להוכיח ממחקרים רבים מהנוירולוגיה ומההיסטוריה של החינוך, כי התנהגות זו של “ילדי האינטרנט” מעניקה להם חיסון מפני הנזקים שבלימוד החשבון והקריאה ומפני סוגי הבדיקה הפרימיטיביים הקרויים מבחני בגרות ופסיכומטרי.

    ניתן למנות 4 נזקים הנגרמים על ידי תוכנית הלימודים של היום:

    הנזק הקוגניטיבי: הילדים אינם דיסק קשיח.

    מבחינה קוגניטיבית ההעתקה של הילדים מפנה להם משאבי “דיסק נפשי” לטובת ה”CPU הנפשי”. בהעתקה, הילדים אומרים לנו כאילו “ממילא אתם אומרים לנו לשנן ולא לחשוב על דברים שהם חסרי ערך מבחינתנו, אז אנו נעבוד עליכם, נעתיק את מה שחסר ערך ונשקיע במה שהוא באמת בעל ערך או עניין עבורנו. כמו משחקים, יצירה, וחברים”.

    גיבסון כותב לפני 20 שנה ברומן המהפכני שלו “נוירומנסר” שמתרחש אי שם באמצע המאה ה21: “הסתכלתי מבעד לחלון המלון, מספר אנשים החזיקו גיליונות נייר מודפסים. הדבר העיד על כך שבאזור מפגר זה של העולם עוד מתייחסים ברצינות למילים כתובות. סבי סיפר לי שפעם היו אנשים קדמונים שהשתמשו בקוד מוזר הקרוי “אלף בית” שהיה מודפס על עלים מלאכותיים מצהיבים הקרויים “דפי נייר” שנכרכו יחדיו למכשיר העתיק הקרוי ספר. מכשירים כאלה היו מונחים במחסנים עם המוני מדפים, ממוינים בגנזכים הקרויים ספריות, לפי קוד עתיק הקרוי דיואי. אתה קורא את מחשבותי?’ שאלתי את שכני ללובי במלון. הוא ענה ואמר ‘אתה תקוע בפרדיגמת הקריאה. אתה מיושן כי אתה אוריין”. עניתי לו שאם אני תקוע במודל הדפוס, הרי שהוא שבוי בתוככי מקדשי אבן וקתדראלות”.

    הנזק הנוירו-תרבותי: החיים במדבר שטוחלנד.

    לימוד הקריאה הליניארי והפסיבי כמו לימודי החשבון הכופים משטר חשיבה צייתני, מתכנתים לנו את המוח בצורה כזו ש:
    1. כל חוויה רב-מימדית הופכת לשטוחה
    2. כל חוויה קשתית רב-צבעונית פוסטמודרניסטית הופכת לחוויה דיכוטומית שחור-לבן מודרניסטית
    3. כל שוני ומגוון הופכים לדירוג לציון ולעניין של “רמה”.

    גרדנר http://pzweb.harvard.edu/PIs/HG_Changeux.htm שפיתח את המושג “אינטליגנציות מרובות” ששימש בסיס לגילוי האינטליגנציה הרגשית, סוקר את ממצאי המחקר הנוירולוגי של Changeux בדבר השפעת הלימוד הליניארי של קריאת כתב על רשתות הנוירונים במוח. באופן דומה חקר Ong את השפעת טכנולוגיית כתב היד היווני על אופני http://www.utoronto.ca/mcluhan/tsc_ong_transformation_word.htm לימוד הגיאומטריה של אוקלידס ואת השפעת טכנולוגיית הדפוס על אופני הקוגניציה של המתמטיקה המודרנית של דיקארט וניוטון.

    המוח הוא כמו מצלמה עם דגמים שונים, ולא מוח אוניברסלי כמו שהמודרניסטים הניחו. אם למצלמת שחור לבן הייתה תודעה היא הייתה טוענת שהעולם שחור לבן ולא מסוגלת להבין שהעולם הוא גם צבעוני. אם זו הייתה מצלמת סטילס צבעונית, לעומת זאת, היא הייתה טוענת שהעולם צבעוני ולא מסוגלת להבין שהעולם הוא דינאמי כפי שמצלמת ווידאו מראה.

    כך יש הבדלים עצומים בין המוח של האנאלפבית, לבין המוח של היודע לקרוא, לבין המוח של הגולש באינטרנט. לכן דארווין, ופרויד, ופיאז’ה, “הבאבאים והאדמורי”ם” של המחנכים והפסיכולוגים, טעו בהניחם שלבים אוניברסאליים של האדם והמוח. הכול תלוי בטכנולוגיות המידע שאתם המוח השתמש.

    הנזק הרגשי: אי הרלבנטיות של תוכנית הלימודים

    המוטיבציה בלימודי החשבון המתישים וחסרי המשמעות ובלימודי הלשון היבשים לילדים משניאה עליהם את הלימודים. סטודנטית שלי לתואר שני סיפרה לי שבחופש סוכות האחרון הילד שלה בא הביתה וסיפר לה בעצב שהמורה נתנה להם יותר מ50 תרגילים בחשבון. האימא בדקה וראתה שילדה ידע את 5 התרגילים הקשים. היא פתרה לו את כל שאר התרגילים כדי לאפשר לו חופשה נעימה. אז לשם מה נתנו את שאר 45 התרגילים?

    הסטודנט בישראל, כפי שראיתי ב3 האוניברסיטאות שבהם עבדתי ב20 השנים האחרונות, מופצץ מידי סמסטר בשטף מבולבל וחסר ערך מבחינתו, חוץ מערך הציון כמובן. לכן הוא נוקט מדיניות של התכנסות בשריון במשך כל הסמסטר, כדי לשרוד את השטף חסר המשמעות, תוך כדי מחויבויות אחרות של פרנסה וחיי חברה, כדי להגיע לקו הגמר של טקסים עתיקים של מבחנים עם כל מיני דודות ודודים שמשגיחים שחס וחלילה הסטודנט לא יקיא כלום חוץ ממה שהוא בלע בלחץ בזמן ההרצאות.

    הנזק הכלכלי: “חוק פרטו החינוכי”, 80%-20%.

    אנו לא נשתמש לעולם ב- 80% ממה שלומדים בבית הספר ובאוניברסיטה. משום שהשינויים בחיים הם כה מהירים, עד שקצב הזחל והגולם של מערכת החינוך, לעולם לא ידביק את קצב הפרפר של החיים בעידן הווב 2.0. מה שמלמדים בבית הספר ובאוניברסיטה נועד בעיקר כדי לתת משכורות לעובדי חינוך.

    היטיב לתאר זאת מקלוהן בספרו “להבין את המדיה”: “החלוקה של תוכנית הלימודים לנושאים היא כבר מיושנת כמו שהיתה החלוקה בימי הביניים. כל נושא שלומדים בהעמקה מתקשר מיד עם נושאים אחרים (כמו בהיפרטקסט של האינטרנט א.ע.). תוכניות הלימודים בבתי הספר, הממשיכות בדפוסים הקיימים של פיצול וחוסר קשר, מבטיחות שהאזרחים לעתיד לא יהיו מסוגלים להבין את העולם הקיברנטי שבו הם חיים”. עמוד 415.

    מה שעולה הוא שגם מבחינה רגשית וגם מבחינה כלכלית, אנו לא מכינים את ילדינו לעולם המחר. בכלכלת האינטרט ובארגוני האינטרנט, זמן העבודה הוא גמיש, המבנה הארגוני לא קבוע ופרויקטנטי. כל זה בניגוד לעולם שבו הילד מוצא את עצמו במעבדת המחשבים, בכיתה, ובבית הספר.ראה http://www.itu.org.il/uploads/steps/b/46-59.pdf עמוד 51.

  2. אני אפצל את התגובה שלי לשני חלקים:

    הטקסט המקורי והביקורת שלך עליו*
    החלטתי ללכת ולקרוא את הטקסט המקורי בשלמותו. אני מסכים איתך, יובל, שהמחשת הצורך של אהוד אמיר מגוחכת: לא הכתב של האדם הלבן השמיד את המבנה השבטי של שבטים אפריקאים רבים, אלא הדורסנות הקולוניאליסטית ובהרבה מקרים המשיחיות הדתית. אני בטוח שמספיק עמים שפיתחו את הכתב בעצמם נכבשו על ידי עמים אחרים שהשמידו את הידע הנצבר בצורה מאוד פשוטה – השמדת החומר הכתוב.
    בקשר למסקנות שלכם: הוא טוען מחד שהכתוב באינטרנט מרדד את התרבות בכך שהוא מנמיך את איכויות הכתיבה הכוללות בעוד אתה, מאידך, טוען שזה לא משנה ושצריך לקבל את זה כמו שזה (אם הבנתי אותך נכון – רוב מה שכתבת הוא פשוט ליגלוג על הטקסט המקורי). אני חושב ששניכם טועים: מספיק מחקרים כבר נעשו על כמות הסינון שאנשים מבצעים למידע שהם רואים וקוראים – ברמת שימת הלב שאנשים נותנים קריאה של עיתון אינה כמו קריאה של קומיקס וקריאה של מחקר אקדמי אינה כמו קריאה על ה-meme האחרון.
    הרבה מהאינטראקציה החברתית עברה בעשר השנים האחרונות לאינטרנט: הטקסטים שנכתבים על ידי בנות 13 על החתיך השכבתי בישראבלוגים למיניהם הם סך הכל שיחות הטלפון שהן היו עושות עם החברות שלהן כל היום וכל הלילה לפני שהיה את האינטרנט, רק בצורה אחרת.
    אני כן מסכים איתך שכתיבה (שכלתנית ולא אינסטינקטיבית) מכריחה את הכותב לחשוב ולעבד רעיונות באופן טוב יותר.

    הטקסט של אשר עידן**
    ד”ר עידן, אני חוזר ואומר – לא כל תגובה צריכה להפוך לתיזה מנומקת. אילו היית קורא ומפנים את התגובה המקורית שלי בה יעצתי לך כמה עצות, אולי התגובה שלך היתה פחות ארוכה מהפוסט המקורי. שים לב שאני מקדיש חלק שלם מתוך התגובה שלי כתגובה לתגובה שלך.
    ולגופה של תגובה: אני מסכים איתך (וגם רבים אחרים) שיש בעייתיות בצורת הלמידה של התלמידים והסטודנטים כיום, אבל לבטל בהינף יד את צורת הלמידה כיום אינה דבר פרודקטיבי. אני ממליץ לך לבוא ולהעלות רעיונות חדשים (וישׂימים!) כדי להחליף את המערכת הקיימת.
    ולסיום, אצטט בשבילך אנקדוטה שפעם קראתי בתגובות לפוסט עלום בגלוב (מקווה שאעשה לטקסט המקורי צדק): נשאל האדם שישב בראשות הועדה שהחליטה כי הפסיכומטרי יהיה השער ללימודים האקדמיים מדוע דווקא פסיכומטרי – הרי המבחן הוכח כלא אפקטיבי ורק מנבא ב-60% את ההצלחה בלימודים אלו. לכך הוא ענה “כי 60% זה הכי טוב שיש לנו.”

    (תגובה זו לקחה לי כ-20 דקות לכתוב; עמכם הסליחה)

    * כי בחיים לא אגיב בקפה.
    ** וכשאני אומר טקסט… אני מתכוון לטקסט! ד”ר עידן – באמת לקחת 50 דקות שלמות (הזמן בין פרסום הפוסט המקורי לתגובה שלך) כדי לכתוב את התגובה הזו?!

  3. עומר – אני ממש לא טוען שזה לא משנה. אני למעשה לא טוען. בסך הכל ניסיתי להראות שטיעון לינארי שאומר: יש לנו כתב, האינטרנט מעביר את הכתב, הכתב באינטרנט הורס/משפר/משביח/מדרדר (וכן הלאה) את התרבות, הוא טיעון כל כך רדוד וכל כך שטחי שפשוט חבל על הזמן להתמודד איתו – במובן הישן של המילה.

  4. הפוסט שלו בהחלט ראוי להתייחסות מעמיקה, אבל נראה לי שעל הצדדים הפילוסופיים היותר מפורטים אני אעדיף להגיב אצלו בבלוג וברשותך אני אתייחס רק לצד של הטכנולוגיה:
    א.יש איזו חד צדדיות בהתייחסות של אמיר לטכנולוגיה. כמו הרבה כותבים הוא רואה את המושג הזה באופן צר ביותר. אך האם טכנולוגיה פירושה רק התקדמות וכלים בתחומים כמו כתב או חימום או בניין? אני סבור שלא, ויתר על כן אני סבור שבאופן מסוים גם דת היא טכנולוגיה ושאין הבדל מהותי בין ההמצאה של הכתב או הקיטור לבין התפתחות של מבנים כמו הדמוקרטיה באתונה והכנסייה הקתולית.

    המשותף בין שני סוגי הטכנולוגיות הללו הוא שהן מכריחות את האדם להסתגל מחדש, וההסתגלות הזאת היא פונקציה שתלויה לחלוטין ביכלותה המוסרית של החברה לתפוס ולהבין את הקונספט שהטכנולוגיה איננה אלוהים או להפך נתונה לחלוטין בידיו של האדם או לשליטתו אלא היא כפי שאמר פרנק הרברט על התבלין/הסם ב”חולית”: “נותן ביד אחת ולוקח בשניה”(ותיאלצו לסלוח לי על הציטוט הלא מדויק).
    ב. בהתייחסות לאינטרטנט:לא נכון ולא נכון נה נה בננה11! וברצינות, באמת קשה להתמודד עם בורות כל כך גדולה של כותב שמציג את עצמו כמשכיל בנושא השפעות הטכנולוגיה האינטרטנטית על התרבות. לסיום אני ממליץ על ההרצאה בTED שעליה מבוססים חלק מהרעיונות שלי.

  5. הביקורת של היידגר על ההומניזם, היא גם הביקורת שלו על כתב היד היווני (מפיתגורס עד אפלטון ואריסטו.) לכן היידגר רצה לחזור לפרה-סוקרטים. לפני כתב היד היווני ולפני ההומניזם של הקוגיטו היהיר של דיקארט.

    לוינס הרחיק מאוד לכת אף יותר מהיידגר. הוא רוצה לחזור לפרה-יוונים אל הנביאים העבריים שלא נכנעו לאונטולוגיה ולא לפוזיטיביזם. כתב היד העברי ויותר מכך כתב היד המצרי (שהוא בעצם GUI !!!!!!!!!), הם לא אלימים. ראה פירוט מדהים על כך בהקדמה של דרידה “אלימות ומטפיסיקה” לספרו של לוינס “טוטאליות ואינסוף”.

    האלימות הנ”ל באה גם בירידותיך על רוחמה אברהם-בלילה. למה היא צריכה לדבר עברית תיקנית???? שפה, כמו ווב 2.0 היא תוכן משתמשים ולא תוכן בולשביקי כמו האקדמיה ללשון עברית. גם יוליסס בובליל מדבר עברקית לא תיקנית מנקודת מבט מסויימת, אבל אני מקנא בו על העברית שלו. הייתי מת לדבר כמוהו וכמו רוחמה אברהם ששפתה שוברת את הסינטקס והסמנטיקה כמו “פיניגן ווייק” של ג’ויס.

  6. ראשית, אני מתנצל בפני יובל על שאני עונה לעומר מעל גבי הבלוג של יובל.
    עומר, בדיון שהיה בשנות ה90 מעל דפי כתב העת הישראלי למדעי ההתנהגות “מגמות” פרופסור יוגב מאוניברסיטת ת”א הביא ראיות (שאוששו על ידי פרופסור אסא כשר) שייש קורלציה הפוכה בין הצלחה באוניברסיטה לבין הצלחה בפסיכומטרי. פשוט הבירוקרטים של הממסד הפסיכומטרי (שהוא מבחן גזעני שהומצא על ידי גלטון, מאבות האויגניקה, תורת השבחת הגזע) מתעקשים למדוד טייסים מהמהאה ה21 במבחנים של עגלונים מהמאה ה19!!!
    הפסיכומטרי פשוט בודק עד כמה הנבחן קרוב לתרבות של מי שכתב את המבחן. כבר חומסקי ותלמידו לבוב גילו זאת בשנות ה60 של המאה הקודמת. אבל הממסד הארכי-מודרניסטי הישראלי, עוד לא שמע על זה.

  7. אמיר שופך כל כך הרבה מילים (מגוחכות) בשביל להגיד שצריך לקרוא טקסטים באופן ביקורתי ולהפעיל שיקול דעת כלפי הכותב והטקסט עד ששקלתי להרשם לקפה רק כדי להמליץ לן ליישם את עצותיו הוא: לכתוב פחות ולקרוא יותר, ללמד פחות וללמוד יותר ובעיקר, ללכת לספריה, לקחת ספר (היסטוריה) ליד ולקרוא.

    ובאותו עניין כבר כמה ימים שאני משתעשעת במחשבה איך היה נראה עולמנו לו לכל אדם היה מספר סופי של מילים שהוא יכול להגיד או לכתוב בחייו.

  8. בלי לקרוא את הטקסט של אהוד אמר אומר שני דברים.
    פעם דיברתי עם פסיכיאטר והוא אמר לי שכאשר האדם כותב, הריכוז שלו גבוה פי שניים. נדמה לי שגם סטיבן קינג התייחס באחד מספריו לנושא שכתיבה משלימה את המחשבה.

    יש הרבה מדדים לכך שהכתיבה משפרת את הלמצמידה בכך שהיא מאפשרת רפלקציה, וחוץ מזה כתיבה מאפשרת זיכרון היסטורי, שזוהי אם כל חטאת. 🙂

  9. אהוד סיכם את זה בעצמו בצורה נהדרת, לא?

    “כל בר-בלי-דעת שופך שלוליות-שתן של אותיות ממקלדתו אל המרחב הציבורי.”

    ולשתי האגורות המבולבלות שלי בעניין הזה: כמו שיואב אמר, כתב מאפשר זכרון היסטורי. כתב, או ליתר דיוק, תיעוד של ההיסטוריה ושל הלקחים שנלמדו בדרך הקשה, מאפשר הפצה ושימור של אינפורמציה (ולא משנה אם אנחנו לפני לותר או אחריו). אם אין תיעוד שכזה, המידע עדיין יעבור מאב לבן, אלא שהמידע יתעוות, וייווצר כאן “טלפון שבור” לאורך העברת הסיפור מדור לדור, והתורה שבעל פה הזו הופכת להיות הבסיס ליצירתם של מיתוסים מקודשים, שאין לתהות על מקורם.

    בואו ניקח מקרה היפותטי: ביום גשום אחד, בנו של ראש השבט אכל צמח רעיל ומת.
    שלושה-ארבעה דורות אחר כך, הסיפור בוודאי יהיה על אלת הסערה שזעמה על כך הנער הפוחז אכל מן הצמח המקודש וקיללה אותו ואת כל מי שיאכל ממנו. הכל יידעו שאסור לאכול את הצמח, אך הסיבה לכך לא תהיה עוד הסיבה הפרקטית, אלא הפיכתו של הצמח במידה מסויימת לטאבו, ולא הידיעה כי מדובר בפריט מסוכן. במקום “נוהל” קיבלנו “מסורת” או “מיתוס” ומיליוני אנשים שלא אוכלים בשר חזיר.

    [ואולי בכלל גם אני שופכת פה שלוליות שתן של אותיות מהמקלדת. זה קורה לי לפעמים כשאני קוראת טקסטים שסובלים מרלטיביזם מטומטם.]

  10. ד”ר עידן: למרות תחינות לא מעטות שלא אמחק את התגובות שלך (הן גורמות לקוראים רבים להתגלגל מצחוק במשך דקות ארוכות) נראה לי שאאלץ בעתיד להתייחס אליך כאל טרול.
    איתך השלום, הסליחה והברכה.

  11. מאיפה להתחיל?
    הכתב לא הומצא ב “אפריקה שמדרום לסהרה”, אלא בסיני, כמו שיובל אמר. אהוד דובר אמת. על ידי לבנים, כנראה. לידיעתך,תושבי צפון אפריקה והמזרח התיכון נחשבים ללבנים.

    אהוד לא כתב תאריכים, ולכן יובל לא מצליח להבין אותו. התאריכים לא חשובים בעיני: בכל מקום, ברגע שהגיע הכתב, הגיע גם הרס התרבות המקומית. לא מעורפל בכלל. הוא גם מסביר את המנגנון: תרבויות אפריקאיות לא יכולות להיכתב, אלא חייבות להיות מורגשות, כחלק מהחיים. לדעתי, הטיעון שלו קצת חלש ואולי קשה להבנה למישהו שנתקל בו בפעם הראשונה. “הכתב לא יכול להעביר את טעמו של צמח” אומר אהוד, ואני יודע למה הוא מתכוון ולמה זה טיעון חזק רק כי כבר נתקלתי בו בעבר (באתר another way of knowing יש המון מאמרים בנושא)

    בחלק השני, אהוד מבצע הקבלה. הוא טוען, שתרבותנו, המבוססת על היררכיה של ידע, לא יכולה לשרוד את האינטרנט (הוא מתכוון לשתיימאפס אני חושב). ומתרפק על העבר שבו רק נזירים וכמרים יכלו לקרוא.

    תחזיתו סבירה: שתייאפס יהרוס את התרבות הנוכחית. לדעתי, טוב שכך. טוב מאוד שכך.

    לחגב: זו ההרצאה הכי משעממת ששמעתי בTED. הוא חוזה ב2003 דברים שלא קרו. אילו רעיונות לקחת ממנו?

  12. I call bullshit.
    והדוגמא הכי טובה לזה היא שלפי הטענה שלו, הריקוד היה אמור להיכחד מהעולם.
    הטענה שלו כאילו הכתב שהתפתח והתרבויות שנכחדו קשורים אחת בשני מזכירה את ה”הוכחה” של הפסטפריאנז שההתחממות הגלובלית נגרמת בגלל הירידה במספר הפיראטים בעולם (לא ברור לי איך זה מסתדר עם הפיראטים הסומליים, אבל ניחא).

  13. שרון, את לא לגמרי צודקת. בשעה שזה נכון שכתב משמר סוג של ידע היסטורי, זה לא בהכרח נכון שתרבויות אוראליות מעוותות אותו. לא חייב להיווצר מקרה טלפון שבור, להפך, בהרבה מקרים חזרו מילה במילה על מה שנאמר קודם.

  14. יובל, הפעם אכתוב מתון. זו תשובה לעומר ואולי שיעור בהשכלה כללית לקוראיך. אנא אל תמחק.

    הכתב המצרי הוא GUI , זאת למדתי מהסרט “נצחון היורמים”. כי אפשר לתקשר בין בני אדם באמצעות ציורים (ויזו-צנטרי) ואפשר לתקשר בין בני אדם באמצעות כתב לוגצנטרי (מביע מחשבות) או פונוצנטרי (מביע צלילים). משה גילה אצל העברים במדבר סיני (כשברח מפרעה) את זה שהם מסתירים את ידיעת האלף בית מיוסף 400 שנה קודם לכן (בני ישראל היו עבדים כל התקופה הזו). יוסף למד את זה מאברהם. אברהם המציא את הא”ב, בגלל שנדד בין התרבות הבבלית של כתב היתדות לבין התרבות המצרית של ההירוגליפים. הוא ראה שייש דרך שלישית. הכתב העברי הוא טכנולוגיית מידע מדור שני (כתב היד היווני הוא IT מדור שלישי) משום שהעביר אותנו לממשק TUI Text User Interface, כמו ה DOS ז”ל. כשאתה לוחץ על סמל המדפסת או על סמל פתיחת הקובץ ב”חלונות” או ב”מקינטוש” אתה חושב ויזואלית. עד למחשבים, היה יותר משתלם לתקשר בין בני אדם בTUI בגלל שהזיכרון הביולוגי היה חלש והCPU הביולוגי, היה חזק יחסית לכן עברו מכתב ציורים מצרי GUI לכתב אלפא-ביתי. אבל במחשב הזכרון קפץ עם השנים בצורה אקספוננציאלית, לכן כשאין מגבלות זכרון בני אדם חוזרים להביע עצמם לא רק בGUI, אלא בVUI – Video User Interface שזה יוטיוב!!!
    הטרייד אוף בין טקסט לתמונה אינו אבולוציה ליניארית, אלא סינוס מחזורי.
    מ.ש.ל.

  15. באותה נשימה (או, בעצם… אחרי נשימה ארוכה), אני רוצה להציע את פרס בלון המתאן לאתם-יודעים-מי (לא, לא וולדרמורט).

  16. ד”ר עידן אשר,

    CPU נפשי? דיסק קונגניטיבי? בחיי, מדד השטויות פר שנייה מצפצף ונדלקת נורה אדומה. בושה היא למערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית שהוענק תואר דוקטור לאדם שהתמחותו העיקרית היא גיבוב שטויות אינפנטיליות בתחומים שהוא לא מתקרב להבין.

    זה מזכיר לי מקרה מלימודי התיכון, כאשר אחד מחבריי לכיתה, שבנסיון לראות כמה בולשיט אפשר לדחוף לפרשנות בשיעור ספרות, ניתח סיפור שמעולם לא קרא אותו, באמצעות השוואת רכבת (שמופיעה בסיפור) לחודש תשרי. אם אני זוכר נכון הוא זכה לציון גבוה. אני בטוח שסיפורו היה מעורר בך השראה.

    באמת בדיחה.

  17. מודי תולשששש כתב: “תרבויות אפריקאיות לא יכולות להיכתב, אלא חייבות להיות מורגשות, כחלק מהחיים […] “הכתב לא יכול להעביר את טעמו של צמח” אומר אהוד, ואני יודע למה הוא מתכוון […]”

    מודי, can you say orientalism? תיכף תטען שגם נשים לא חושבות אלא “מרגישות”, ולכן הן לא יכולות לקרוא מפות וטובות ברכילות וגידול ילדים.

    וליובל: אשר עידן לא טרול, סתם תמהוני. לדעתי האישית הוא דווקא יוצר תרומה חיובית לדיון, לפחות במינונים הנוכחיים.

  18. מודי, הטענה ‘בכל מקום, ברגע שהגיע הכתב, הגיע גם הרס התרבות המקומית’ היא או לא נכונה, או מטופשת וריקה – תלוי לאיזה ‘מקומות’ התכוונת.
    מסגרת הדיון כאן היא הקולוניאליזם, ולכן אני מניח שהתכוון לטעון ‘בכל מקום, ברגע שהלבנים הביאו את הכתב’, וגו’. אבל לרוב העולם – הלבנים לא הביאו את הכתב. בהודו היה כתב, בסין היה כתב, בדרום אמריקה היה כתב. נכון, היו כמה מקומות שהלבנים הגיעו אליהם עם כתב והתרבות שם נהרסה. בצירוף מקרים מפליא, הם הגיעו לשם גם עם רובים, חומר נפץ, חיידקים והרגשת עליונות תרבותית שגרמה להם להכחיד את התרבות המקומית בכוונה תחילה. איכשהו, לא נראה לי שדווקא הכתב אשם.

  19. לא ברור לי מה ההתנשאות או אוריינטליזם. בחברה שבה כותבים, אנשים פחות יפתחו את היכולת ללמוד בעל-פה. בחברה שיש בה חוק כתוב, אנשים יתייחסו יותר למילות החוק מאשר לרוח החוק.

    תרבות שאין בה כתב היא אחרת – לטענת יובל, אין לה יכולת לפתח מדע. אז אם תוסיף לה כתב ומדע, היא כבר לא תהיה אותה התרבות. היא תהיה משהו אחר. להגיד שהמשהו האחר הזה הוא טוב יותר, שהמדע רק מוסיף ולא גורע, זו התנשאות.

    יואב – ההיסטוריה מוכיחה? איך בדיוק?

  20. תגובה לאלעד 2 ולסירו
    אתם גזענים לא קטנים (נהגים אלימים=בובלילים)
    האלימים ביותר הם העמוס עוזים והביבי-נתניאואים
    מה יש לך נגד רוחמה אברהם-בלילא
    אתה רוצה כמו בולשביק כמוך להכתיב לרוחמה אברהם ולפואד איך לדבר ואיך לחשוב.
    גם דרור פוייר מביצת הבלוגספירה אומר כך “עקף אותי נהג בריון שדומה למאיר סוויסה”. ומה איתי שעקף אותי נהג ביריון שדומה ליוסי ביילין ולא.ב.ג.ד.ה.ו יהושוע????????????????????????????????????
    אתה מבוהל מהבובלילים ומהאחמדים כי הם גמרו לך את ההגמוניה של הקולוניאליזם שרוצה להקים איגלו אירופי בסהרה האפריקאית.
    חוץ מזה למה אתה כותב על ד”ר אשר עידן שהוא תמהוני?
    תמהוני היה מרצה מזה שנים רבות באוניברסיטת בר אילן? אוניברסיטת ת”א? האוניברסיטה הפתוחה? הבין תחומי? תמהוני היה מבוקש ב1000$ לשעה על ידי הנהלות סלקום? פרטנר? ועידת ישראל לעסקים?
    היית מת שירדפו אחריך מ4 אוניברסיטאות ומצמרת הכלכלה הישראלית

  21. מיכאל פוקי היקר
    4 אוניברסיטות והנהלות של החברות הגדולות במשק גם משלמות אלפי דולרים על שירותי קואוצ’ינג, ייעוץ ניו-אייג’י וסדנאות העצמה לעובדים. אם אי פעם עבדת בחברה גדולה שעשתה דברים כאלה, אתה בטח יודע שהעובדים תמיד מופיעים לסדנאות, ומתלחששים ביניהם על כמויות הפלצנות והטמטום שמומטרות עליהם. תשאל את עובדי בנק הפועלים

    זה שיש לזה ביקוש לא אומר שיש לזה טעם

  22. לא ברור לי מה ההתנשאות או אוריינטליזם.

    נתחיל בההכללות שאתה עושה.

    חברה שבה כותבים, אנשים פחות יפתחו את היכולת ללמוד בעל-פה. בחברה שיש בה חוק כתוב, אנשים יתייחסו יותר למילות החוק מאשר לרוח החוק.

    מכיר חברה כזו? אתה יכול לבודד חברה שבה רק הכתב השפיע ולא כל גורם אחר?
    ונניח שכן אני תמיד יכול ללהביא כדוגמה את החברה היהודית, שבה בעבר הייתה גמושות גדולה יותר וכיום יש בקרב הקיצונים היצמדות למילות החוק, אולם הדבר לא קשור דווקא לכתב, אלא למגמות פנים תרבותיות כמו לאומיות, שקשה לה, אבל היא יכולה להתקיים בלי כתב, שוב החברה היהודית והיוונית של ימי קדם.

    תרבות שאין בה כתב היא אחרת – לטענת יובל, אין לה יכולת לפתח מדע. אז אם תוסיף לה כתב ומדע, היא כבר לא תהיה אותה התרבות. היא תהיה משהו אחר. להגיד שהמשהו האחר הזה הוא טוב יותר, שהמדע רק מוסיף ולא גורע, זו התנשאות.

    וקידוש הבורות הוא גם התנשאות. עצם הבקשה שלך שנחסום בגופינו כל ידע מחברות פרימיטיביות ונשאירן בבורותן – אינני יודע אם היא יותר טיפשית או יותר מרושעת.

    יואב – ההיסטוריה מוכיחה? איך בדיוק?

    מכיוון שאינני רוצה להכביד עליך, נתחיל בזה:
    http://www.press.uchicago.edu/presssite/metadata.epl?mode=synopsis&bookkey=23068

  23. שלום דרור,

    את ביקורתך התחלת במשפט “גיבוב של כל כך הרבה שגיאות וסילופים היסטוריים מופרכים שמובילים לכדי מסקנות דטרמיניסטיות שחשבתי שכבר עברו מהעולם.”

    הממממ….. אכן דיון פורה ומעמיק. וגם הסיכום שלך מנומק להפליא:

    “”מאות שנים הכתב העביר תרבות”, גורס אמיר. “היום הוא יוצר בורות”. לפחות בדבר אחד אמיר צודק: הטקסט שלו אכן יוצר בורות.”

    אם היית קורא את תגובותי למגיבים בפוסט המקורי, היית נמנע מהמוקשים הנפוצים בהבנת הנקרא. תתנחם: אתה לא לבד. אוריינים רבים אחרים לא הבינו, ונאלצתי להסביר. מה שאומר שכנראה הטיעון המקורי שלי לא היה ברור, ואני מקבל את דין הבוחר ומבטיח לנסות להשתפר.

    בברכה,

    אהוד אמיר.

  24. מה שתמוה בכל הדיון הזה שמישהו כאן לוקח ברצינות טקטס שנכתב ב”דה מרקר קפה”. זה דיון כל-כך מבולבל וכל-כך לא מתאים לפורמט הבלוגי בגרסתו הישראלית וטעונת האגו. במקום לשוחח, אנחנו קובעים קביעות משונות וחסרות בסיס. יובל, דיברת על “דטרמיניזם טכנולוגי קלאסי” – לייצר טענה כמו “המדע טוב לאנושות” זה דבר בעייתי וכל עוד הוא חסר את התוכן שיגבה אותו – ואני מבקש ממך כאן לנמק את המחשבה הזו שלך כאן – הוא בדיוק, אבל בדיוק, ה-דטרמיניזם הטכנולוגי הקלאסי במלוא תפארותו, זה שאתה נגדו לכאורה. מאיזו נקודת מבט אתה יוצא כדי להסביר כזה טיעון? אם תצליח, תצא מהפולמוס עם אהוד אמיר כשידך על העליונה. המדע הוא המצאה מערבית שניסיונה העיקרי הוא לכמת ולמדוד את העולם דרך אותה פריזמה צרה ומצומצמת, ובסופו של דבר להציג את הממצאים כ”אמת”. אם זו לא התנשאות, אם זו לא ההגדרה הבסיסית של עליונות ידע, אינני יודע מה כן.

    ובכל מקרה, לא רציתי לעסוק באמירות כאלה ואחרות כאן. רציתי להגיד שהדיון לא קיים בזמן שאנחנו לא מצדיקים את היכולת שלנו להשתמש בטקסט כדי לקיים אותו. כלומר, מה נותן לנו, כמערביים לבנים, את היכולת לברוח מהטקסט רחוק מספיק בשביל לקיים עליו דיון ביקורתי? איזה משפט שנאמר או לא נאמר מכיל בתוכו את הבריחה או היציאה מחוץ לאיזורי הקיום של הטקסט?

  25. אל תתנו לי להפריע לדיון הפורה והעמוק שמתנהל פה, אבל חשוב להזכיר שישנם אנשים שיש להם תאוריות-מחמד, והם לא ייתנו לעובדות לבלבל אותם. כמו שנאמר “מספיק נתונים יתמכו הכל תאוריה”. לפעמים הם כותבים פוסטים ארוכים ומנומקים חלקית, ולעיתים הם מגיבים לפוסטים כאלה…

    אגב, לעניין המגיבים הגרפומאנים, יש לי שם של מישהו שיכול לעזור לכם עם זה.

  26. “ללא כתב אין מהפכה מדעית” – לדבר על מדע בלשון של “מהפכה”, להציג אותו כאילו הוא דבר ‘טוב’, המנוגד לגישה ה’אנטי-מדעית’ של אהוד אמיר – זה בעיניי לראות את המדע בצורה חד-צדדית ולא ביקורתית; להעמיד את המדע כתומך בכתב (או להיפך), כאילו מדובר בצורה פוזיטיבית ב”צד השני של המטבע” (מילים שלך) – זה, שוב, אני לא יודע, נראה לי קצת בכל זאת מתנשא, או לכל הפחות די שטחי.

  27. יוסף – במחילה ממך, תן את כל הציטוט. אתה יודע מה, עזוב, אני אעשה את זה בשבילך:

    אם אנחנו כבר בדטרמיניזם טכנולוגי הנה הצד השני שלו: ללא כתב אין מהפיכה מדעית.

    הו, כלומר אני מכתיר את העמדה הזו כדטרמיניזם טכנולוגי – לא הייתי צריך אותך בשביל זה. אבל רגע, של מי העמדה הזו בכלל? שניה, אעזור לך:

    גודי טען כי הכתב הכיל בתוכו את הפוטנציאל לחשיבה מדעית מכיוון שהוא מכריח את האדם הכותב לחשוב על מה שהוא כתב, להיות רפלקסיבי.

    האם יש משהו בתחילת המשפט (אני אזכיר: “גודי טען”) שאינו נהיר לך?
    כנראה שכן מכיוון שפעם נוספת אתה שוגה: ה”צד השני של המטבע (מילים שלך)” הוא הצד השני של המטבע הדטרמינסטי הכל כך חביב על אהוד ולא איזשהו מטבע אחר שאתה מדמיין שאני מחזיק בו.

    לכן אני מציע, אבל זו באמת רק הצעה – אתה לא חייב לקבל אותה – שלפני שאתה קורא לי מתנשא, תקרא את מה שכתבתי. מין הצעה שכזו. שטחית שכזו.

  28. איך הכתב הורס את התרבות? – הסבר

    תרבות הכתיבה ההמונית יוצרת כמות אדירה של תוכן. חלקו של הטקסט מכונן-הידע בכמות זו הוא זניח, אך המדיום המשווה של האינטרנט (במובן של equating, “מציג כשווי-ערך זה לזה”) יוצר שוויון מדומה בין טקסט מדעי, אינטלקטואלי או טכנולוגי לבין טקסט שרובו לא עמד בשום קריטריון של הוכחת ידע אקדמי, ידע טכנולוגי או כל צורה אחרת של ידע. בשל כמותו האדירה של “הרעש הלבן” באינטרנט ובשל היעדרו של גורם קטגורי שייצור היררכיה בתכנים, כמעט בלתי אפשרי, מבחינה טכנית, להגיע באינטרנט לטקסטים מכונני-תרבות במקום לטקסטים מבטאי-בערות: טקסטים אלו גרועים מ”רעש לבן”; מ”רעש לבן” לומדים להתעלם, ואילו טקסטים מבטאי-בערות אלה מושכים את תשומת הלב כי הם מופיעים באותה צורה שבה מופיע ידע בעל-ערך: הם כתובים. ולפעמים הם כתובים בכישרון רטורי המחפה על בערות. הכמות האינסופית של טקסטים מבטאי-בערות באינטרנט עשויה לחסום בפועל את יכולתו של המשכיל ובעל-הידע להמשיך ולצבור ידע.

    במקרה של מחקר אנתרופולוגי על ההומו-ישראליקוס, למשל, מחקר שעורכו היה מבקש לצבור ידע על תופעה זו – ההומו-ישראליקוס – באמצעות המידע הווירטואלי שזן אנושי זה מנפיק, כמותו האדירה של המידע שעמו היה צריך החוקר להתמודד הייתה מהווה מכשול בפני עצמו. במקרה כזה, שליטתה של אוכלוסיית המחקר בטכנולוגיית הכתב – והשימוש המסיבי שאוכלוסיה זו עושה באמצעי זה, הכתב, באינטרנט – היו מביאות לכך שהתפתחות הידע הייתה מעוכבת, לא מסתייעת. עצם העובדה שיובל השחית את זמנו על קריאת הטור של אהוד, המלא ב”גיבוב של כל כך הרבה שגיאות וסילופים היסטוריים מופרכים”, “טיעון כל כך רדוד” וכו’, במקום להשתמש בזמן זה לשם צבירת ידע של ממש, על ידי קריאת טקסטים מכונני-ידע, היא הוכחה לתקפותו של הטיעון שלי. וההפסד הוא של כולנו. של כל תאבי-הידע.

    לא הכתב הוא שמוליד בערות. אמירה כזו היא אוקסימורון. הכתב, בהגדרתו, הוא הנחלת ידע.

    לא הכתב הורס את התרבות ולא האינטרנט הורס את התרבות, אלא הדרך שבה משתמשים בהם. דיון זה, כפי שהוא מתקיים באינטרנט, לא היה אפשרי מעולם באינטנסיביות כה גדולה, במיקוד כה חד של קבוצת משתתפים ובשיתוף כה המוני. אבל לעתים קרובות מדי נדרש המתדיין להסכין עם אופיו הא-היררכי של האינטרנט, על כל הכשלים הצפונים בכך: עדיפותו הוויזואלית והכמותית של התוכן מסיח-הדעת ומבטא-הבערות.

    וכך צריך לקרוא את הכותרת שלי, “איך הכתב הורס את התרבות?”:

    לא “איך הכתב – כל כתב, הכתב כשהוא לעצמו – הורס את התרבות?”

    זה דבילי, לודיסטי (שכחתי איך קראו למנתצי המכונות האנטי-תעשייתיים באנגליה. גיגלתי “מנתצי המכונות באנגליה”. תוך שניה התשובה הופיעה. אין עליך, יובל) ואנכרוניסטי.

    אלא “באילו דרכים יכול השימוש בכתב להרוס את התרבות?”

    מקווה שעכשיו קיבלתי “מספיק בקושי” ולא “נכשל” בהעברת הנקרא.

  29. מתנצל על התגובה הקודמת. מיהרתי למסיבת חנוכה של הבת שלי בגן חובה, וכתבתי בשלוף. אתה מוזמן למחוק.

    מה שכן, היום היא אמרה לי:

    “אני יודעת לקרוא!”

    אין מאושר ממני בעולם.
    היא נכנסת לעולם הידע.
    אז שיהיה ברור: אני לא אנטי-קידמה, לא תומך בתיאוריית הפרא האציל ולא רומנטיקן שסבור שהטכנולוגיה הרסה את העולם. ממש לא. אני סתם פרובוקטור, במשמעות המקורית של המונח (to provoke, “לעורר למחשבה”).

    מקריאת רבות מהתגובות, אני רואה שרבות מהן טועות בהבנת הנקרא:

    אני ממש לא ניו אייג’י ולא פוסט מודרניסטי. לא פירקתי פה שום נרטיב, וגם לא הצבעתי על עליונות של שום מטען תרבותי קדמון.

    אני לא מהלל את תרבויות אפריקה הנכחדות. אני רק מצביע על היכחדותן ועל האופן שבו זה קרה. העובדה שאני מצביע על תהליך היכחדות התרבויות האפריקניות, אין פירושה הוא שאני מקונן על כך. לא. פה אני עוסק בעובדות, לא בפרשנותן הערכית.

    אולי הייתי צריך להוסיף לקישור שעשיתי בסוף, בין הרס התרבויות האפריקניות לבין מצבן העגום של מדינות אפריקה דהיום, אמירה לגבי כך שהקולוניאליזם לא מילא את חובתו ככובש כלפי עמי אפריקה הכבושים, אבל זה היה חורג ממסגרת האמור.

  30. יובל, צודק, לא דייקתי. ובכל זאת, תעזור לי להבין – הטקטיקה שלך להתמודד עם הטקסט של אהוד (ועם דטרמינזם טכנולוגי) היא על ידי חשיפת ה”צד השני של המטבע” (הגדרה ערכית שלך)? מה בעצם ההערה שלך על הכתב, שדרך עיניים דטרמינסטיות *אולי* יש בו גם תועלת? מעבר לזה שעצם בחירת הטקטיקה היא עמדה בעצמה, זה עדיין תוחם את הדיון בגבולות הצרים של הדטרמיניזם.

  31. אהוד,
    במקום להשתמש בביטוי “היכחדותן של תרבויות” היית קורא לזה בשם “אבולוציה של תרבות”. שהרי יכולת העברת הידע תוך שמירתו היא שינוי תרבותי. כמו כל שינויאבולוציוני הוא יכול להיות לטוב או לרע. תשאל את הדינוזאורים. סליחה, את העופות שהתפתחו מדינוזאורים.
    כולנו היום מתפעלים מאיזה גרפיטי של איזה הומו ניאנדרטליס שקישקש על קיר המערה שלו אבל יכול מאוד להיות שבזמנו הוא היה המקבילה להומו ישראליקוס שלך. “רעש לבן”. ממרחק הזמן, הדברים ייראו אחרת לגמרי.
    גם “השחתת הזמן” על קריאה של מאמרים מרובי סילופים ומגובבי שטויות מוסיפה לידע. זה סוג של ביקורת. זה סוג של בדיקה האם הרעיון נכון או לא. וראה את הדיון התפתח כאן בנוגע אליו. לי, לפחות, התווסף ידע כתוצאה מהעיסוק ב”רעש הלבן” שייצרת.
    אפילו אשר עידן מכריח אותי להתאמץ ולחשוב. נכון שהוא כותב לא ברור, לא מסודר, ללא הפניות למקורות ולפעמים עם רצף של שגיאות עובדתיות אבל הוא עדיין מכריח אותי ללכת ולבדוק איפה בדיוק הוא טועה ולכן הוא מחזק או מוסיף על הידע שלי.

  32. אענה לטיעוניך אחד אחד:

    1
    אתה כותב:
    “הכתב הוא מנגנון להשמדת ידע, האדם הלבן ידע לכתוב ובעזרת הטכנולוגיה הזו הוא השמיד את תרבויות אפריקה.”
    אתה מוציא דברים מהקשרם. הנה הציטוט המלא:
    “הכְתב עבר שינוי מפלצתי. מאות שנים הוא היה מנגנון להפצת ידע, אך בעידן האינטרנט הוא משרת בורות-מרצון. בורות בהתלהבות. הכתב הוא מנגנון להשמדת ידע.”

    איך זה קשור לאפריקה? אתה מדגים קריאה בורה ופופוליסטית. אתה לא מתייחס לטיעון עצמו, אלא מוציא משפטים שנוח לך להתעמת איתם. להיפך! הטענה שלי היא שהכתב כיום – כיום! – הוא בעייתי, וזאת כבר הסברתי בתגובתי הקודמת.

    2
    אתה כותב:
    “הטקסט של אמיר נטול תאריכים או כל ציון של נקודת ייחוס היסטורית. השתלטות האדם הלבן על האפריקאי – מתי? השמדת תרבות אפריקה על ידי הכתב – מתי? על ידי מי? מי זה “האדם הלבן”? הרומאי? הצלבני? הטורקי? הבריטי? הספרדי? האמריקאי? זהו טיעון מעורפל שלא ניתן לאחוז בו מכיוון שהוא נוזל לך בין האצבעות.”

    מה, לא שמעת על ביקורת הקולוניאליזם? אני מדבר על התקופה המובחנת של גילוי אפריקה, התפתחות סחר העבדים, על המאה ה-18 ועד מחצית המאה ה-19 בעיקר. זה ידע יסודי לכל סטודנט להיסטוריה, אבל אתה כנראה יודע יותר מכל אדם שאת כל חייו השקיע בתחום.

    3
    אתה כותב: “לא רק זה, זו היתה קונספירציה, פעולה מודעת, מכוונת, נשק אינטלקטואלי שהופעל במודע: בואו ניתן “לתרבויות אפריקה” (מה זה בכלל? האם אפשר להכליל את “תרבויות אירופה”?) כתב, הם כבר יהרגו את עצמם.”

    איפה זה כתוב? שוב, קריאה עוינת שממציאה תובנות שאין בטקסט המקורי. הנה הוא:

    “האדם הלבן הנחיל לאפריקאים את הכתב ובעשותו זאת הרס דבר מהותי באופן הקיום האפריקאי המסורתי. הנחלת הכתב הרסה כל אפשרות להנחיל את המבנה החברתי האפריקאי המסורתי, את הפולחן, היצירה, המסורות, המיתוסים, ההיררכיה הפנים-שבטית והבין-דורית. הנחלת הכתב מחקה את האמצעי להנחלת התרבות – ובכך מחקה את התרבות. מההרס הזה לא התאוששה אפריקה עד היום. את התוצאות אנו רואים בדארפור ובזימבבואה, בקניה וברואנדה, באוגנדה ובאריתריאה.”

    איפה אתה רואה פה פעולה מודעת, שעליה אתה כותב?

    וסיכמת בעדינות של בולדוזר:

    “”מאות שנים הכתב העביר תרבות”, גורס אמיר. “היום הוא יוצר בורות”. לפחות בדבר אחד אמיר צודק: הטקסט שלו אכן יוצר בורות.”

    אחחח, היה כיף להסיר את הכפפות ולהיות בלתי ענייני? מקווה שקיבלת סיפוק מלדוש בטקסט, שלא רק שלא הבנת אותו, אלא גם “ניתחת” אותו בצורה שמעידה על בורות מתודולוגית.

    אגב, זה רק מאיר את חוסר התקשורת בין אגפי המידע בעידן המודרני הממוקצע:

    אנשים מתחום אחד פשוט לא מבינים את השפה של אנשים מהתחום האחר, וכשיש נסיון לתקשורת, לרב תחומיות, לאינטרדיסציפלינריות, הוא מוקע.

    זה בסדר, גם אני לא מבין את הג’יבריש הטכנולוגי שהולך בתגובות אצלך.

  33. אהוד, בניגוד לרושם שלפעמים אפשר לקבל מהקריאה כאן, יש לי עוד כמה דברים לעשות חוץ מלדון איתך בבורות המתדולוגית שלי. לכן ברשותך, אתמקד רק בנקודה האחרונה שלך בה הצגת שאלה רטורית נפלאה: איפה זה כתוב? איפה כתוב שהנחלת הכתב היתה פעולה מודעת, נשק אינטלקטואלי שהופעל במודע?

    ובכן, אהוד, אומר זאת כך – זה כתוב אצלך. הנה כמה קטעים בוא נראה מה יוצא מהם כאשר מחברים אותם יחד:

    האדם הלבן לא יכול היה לנצח את עמי אפריקה ברובים, בחיידקים ובשעבוד בלבד (…) כדי להשמיד גם את תרבויות אפריקה, לא היה די בכל אלה. נדרש אמצעי טוטלי ורצחני בהרבה: הכתב (…) לאדם הלבן היה יתרון מכריע: הכתב (…) הכתב אפשר את גיבוש חברות הלאום ההמוניות בעלות צבאות-הענק, מולם היו השבטים האפריקאים חסרי אונים.

    ובכן בוא נבדוק את הטרמינולוגיה שלך: “לנצח”, “רובים”, “שעבוד”, “להשמיד”, “אמצעי טוטאלי”, “רצחני”, “יתרון מכריע”, “צבאות הענק”, “חסרי אונים”. רק חסר שתכתוב למעלה “הפרוטוקולים הסודיים של זקני האדם הלבן”, ואתה מסודר.

    הממממ, לא, אתה צודק. באמת שאני לא מבין איך הגעתי למסקנה שטענת שהשימוש בכתב היה פעולה מודעת, מכוונת, נשק אינטלקטואלי שהופעל במודע. עולם הדימויים המחורבן שלי – אני לא מבין מאיפה אני מביא אותו.

    בשל בורותי המתודולוגית הרבה, אני מבטיח לך שלא אנסה לתקשר איתך או עם הטקסטים המופלאים שלך בעתיד.
    שיהיה לך יום רב-תחומי נפלא.

  34. שמע, לא אני הוא שהתחיל בירידה על איכותך. אני רק מגיב לבוז שרחשת לכתיבתי.

    כנראה שאנחנו באמת מדברים שפות שונות. אם אתה חותך טקסט, מחבר קטעים מן הגורן ומן היקב ומשליך על הקטעים החתוכים את עולם ההשראה, הדימויים, הערכים והידע הפנטסטי שלך, זה קצת מזכיר את מה שעשה טדי כ”ץ לחטיבת אלכסנדרוני.

    ואני מבטיח לך שבכל עת שיתקיים אצלך דיון בנושא הקשור למתודולוגיות הפצת התוכן, בהן איני מבין ולא כלום, ארוץ לבדוק ביומן שלי מה בדיוק יש לי, כך שלצערי לא אוכל לבוא.

    יום רב חד-חד-ערכיות מופלא גם לך.

  35. שמע, לא כולנו יכולים להיות מתודולוגיים כמוך כאשר אנחנו קובעים שהכתב השמיד את תרבות אפריקה. אבל אנחנו משתדלים, אלוהים יודע שאנחנו משתדלים.

  36. אני עוקב כבר יומיים אחרי הוויכוח הפרדיגמתי שמתנהל כאן בין יובל לאהוד בחצי חיוך. מה שיפה זה, שכמו כל מי שמתחיל בטיעון דטרמניסיטי, גם אהוד לאט לאט מוכרח לשייט לעבר החוף הקונסטרוקטוביסטי (מילים ארוכות יש לפוסט מודנרניסטים האלה), תרבותי אם תרצו, שאליו מכוון היו”ר. נראה לי שהסיבה לזה פשוטה, דברים אינם קוראים בחלל ריק. יש שם בני אדם. עם רצונות, וחלומות ויכולת פרשנית והבנה, בדרך כלל לא רציונלית, על העולם סביבם. תגיד אהוד, שמעת פעם על המילה אידיאולוגיה? שמעת פעם על קפיטליזם? לאומיות? אתה רוצה להגיד לי שהכתב לבדו השמיד את התרבות האפריקאית? לכסף, לנפט, לרגשות אתנים, לא היה כל קשר לזה? שמעת פעם על רדוקציה מטריאליסטית? יופי, כי זה מה שעשית. לא יפה.
    הטענה שהבאת הכתב לאפריקה הייתה פשע תרבותי, מסתירה פשעים אנושיים כבדים פי מיליון שנעשו על אדמת אפריקה ועדיין נעשים בידי בני אדם, ולא טכנולוגיה כזו או אחרת. בני אדם רוצחים, משמידים, אונסים. הם לא מוכרחים לעשות כך, אבל הם כן. להאשים טכנולוגיה בפשעינו, היא פשוט דרך להתחמק מהם.
    באחת מהתגובות כתבת יפה: “זה לא הכתב שהורס את התרבות, זה איך שמשתמשים בו”. בדיוק. הכתב לא גורם לשום דבר. זה האנשים והחברה בה הם חיים שהורסים או מפריחים תרבות. חבל שהיית צריך להיכנס לוויכוח עם היו”ר כדי להבין זאת.
    דרך אגב- וולטר בנימין התייחס לנושא עוד בשנות השלושים של המאה שעברה. אל אף שאני לא מסכים עם כל מילה שלו, אני ממליץ לך לקרוא, הוא עושה שם ניתוח יפה מאוד של השפעת השיכפול על התרבות המודרנית. שים לב שהוא שם את הכל בהקשר הקפיטליסטי- כלומר, רק בתנאים של חברה קפיטליסטית הניצוח שלו תקף. משהו שנעדר לחלוטין מהמאמר שלך.

  37. תולעת –
    תודה על ההבהרה. רק לא הבנתי דבר אחד:

    אם אתה מסכים עם ההבהרות שלי, למה אתה תוקף את המאמר הטרום-הבהרתי, כאילו לא הבהרתי את עצמי? מה שנקרא, “מתפרץ לדלת פתוחה”. הרי כבר הסכמנו שהניסוח שלי היה לקוי, אבל אנחנו מסכימים לצאת מתחומי הניתוח המטריאליסטי הצר.

    ומה שעשיתי הוא הפוך ממטריאליזם, אגב. הוא דיון בהשפעה של אתוסים ואידיאולוגיות יריבות, או מקבילות, זו על זו, כאשר הכתב הוא רק שליח. לא מהות, רק כלי. וזה מה שלא הבהרתי קודם, ובעזרתו של יובל עשיתי בתגובותי כאן.

    ולגבי ולטר בנימין (לא וולטר. הוא לא היה אמריקאי. זה ולטר, בגרמנית) – הוא עסק בביקורת התרבות הקפיטליסטית, ולא בהשפעת השלוחות הקולוניאליסטיות הממאירות שלה. וזה לא אומר שהניתוח שלו אינו תקף למסגרות אחרות.

    “משהו שנעדר לחלוטין מהמאמר שלך” – אוהו, אין לך מושג כמה דברים נעדרים מהמאמר שלי. אפשר למלא אנציקלופדיות שלמות בדברים שנעדרים מהמאמר שלי.

    (יאללה, תנו לכתוב בשקט במדינה הזאת)
    🙂

  38. בהמשך לדיון הפורה, לטעמי:

    במחקר שערכה אוניברסיטת CUL בלונדון התברר שעשרות מיליוני הגולשים באתר המאמרים והספרים הדיגיטליים של הספרייה הלאומית הבריטית אינם קוראים כמעט כלום, וגולשים באתר הטקסטים כמו ביוטיוב. ניתוח נתוני הגלישה באתר הראה שבשנים 2008-2003 זמן הקריאה הממוצע של מסמכים וספרים בו היה פחות מדקה. עורכי המחקר כינו זאת “החלפת הרגלי הקריאה המסורתיים בהרגלים של סריקה־מאומצת”.

    מופיע כאן.

    קוראים מסמך בדקה? נו באמת. בשביל לקרוא ספר צריך ריכוז מסוג שונה. אבדן הריכוז הזה גורם לכך שאנשים אולי לומדים למצוא תשובות, אבל אין להם מושג איזה שאלות לשאול. אין להם מושג איך שואלים שאלות. הם בכלל לא יודעים שצריך לשאול שאלות.

    “אורוול פחד מאלה שיחרימו ספרים. הקסלי פחד מכך שלא תהיה סיבה להחרים ספרים, כי לא יהיה אף אחד שירצה לקרוא אותם. אורוול פחד מאלה שימנעו מאיתנו מידע. הקסלי פחד מאלה שיתנו לנו כל כך הרבה מידע, עד כדי כך שנורד לפסיביות ואגואיזם. אורוול פחד מכך שהאמת תוסתר מאיתנו. הקסלי פחד מכך שהאמת תוטבע בים של אי רלוונטיות. … אורוול פחד מכך שמה שאנחנו שונאים יהרוס אותנו. הקסלי פחד מכך שמה שאנחנו אוהבים יהרוס אותנו.” ניל פוסטמן, משעשעים עצמנו למוות, (amusing ourselves to death) 1986

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: