לעיתונים ולעיתונאים, וזאת אני יודע מניסיון אישי, יש נטייה לשווק את הסיפור הבלעדי שלהם כסיפור החשוב בעולם. הסיבה לכך פשוטה: מי שנותן לך את הסיפור יודע שהוא מוכר לך משהו בלעדי ורוצה להיות בטוח שהוא יקבל תמורה. התמורה היא כותרת גדולה, מפוצצת, הרבה אינטשים והרבה התלהבות. הבעיה מתחילה כאשר אין הלימה בין הכותרת והתוכן של הסיפור לסיפור עצמו.
אני רחוק מלהיות נביא אבל לתחושתי בסיפור שכזה נתקלים הבוקר קוראי הטוש. המדובר בטקסט עליו חתום ידיד הגלוב, גיא גרימלנד (שהטקסט שלו פורסם אתמול באתר בשיתוף עם אורי ברקוביץ' שמופיע בקטע הוידאו שמשולב בכתבה).
המדובר בפיתוח של חברת פאוורמט (Powermat) המציעה לנו לרכוש משטח שמסוגל לטעון טלפונים סלולריים המונחים עליו וזאת ללא כבלים. על כל משטח כזה, שנראה לא גדול במיוחד והוא כנראה גם די קל לנשיאה, ניתן לטעון שלושה עד ארבעה מכשירים סלולריים. הפיתוח זכה לכותרת מפוצצת: "הפיתוח הישראל הבא שיחולל את המהפכה" – לא פחות ולא יותר.
הפתיחה של הטקסט באתר האינטרנט מתונה באופן יחסי:
אחרי כיבוש הדיסק און-קי את העולם, וטלפון המודו של דב מורן, שחובת ההוכחה עדיין מוטלת עליו, יצא לאוויר העולם פיתוח טכנולוגי ישראלי מבטיח חדש.
בעיתון המודפס מדובר כבר ב"ויוה-לה-רבולושן!"
אחרי הדיסק און קי (זיכרון פלאש נייד) שכבש את העולם, והטלפון מודו של דב מורן, שחובת ההוכחה עדיין מוטלת עליו מאחר שעוד לא יצא לשוק, מגיע שוב פיתוח טכנולוגי ישראלי שצפוי לחולל מהפכה עולמית בתחום הצרכנות הדיגיטלית.
כך, תוך כמה שעות, הפך הפיתוח של פאוורמט מ"פיתוח טכנולוגי מבטיח" ל"פיתוח טכנולוגי שצפוי לחולל מהפכה עולמית" – ללמדכם מה תפקידו של עורך בעולם העיתונות המודפסת. גם הכותרת של שני הטקסטים שונה ובאתר הוא "'המודו' הבא: מטען ללא כבלים". אני לא בטוח עד כמה זו מחמאה; כאשר אומרים לי "מודו" לא בהכרח מזנקות לראשי אסוציאציות חיוביות (אסתכן ואומר שמהיכרותי עם גיא, לא הוא זה שנתן את הכותרת בעיתון המודפס ולא הוא זה הוסיף את הטקסט אודות "מהפכה עולמית").
מעבר להבדל התהומי בטון ובנימה בין האתר לעיתון, גם הסיפור עצמו אינו משכנע אותי. גיא מדבר על פיתוח ידידותי שלא מחייב הבנה בטכנולוגיה: רק צריך להניח את הטלפון הסלולרי על המשטח והוא נטען. אלא שאז מסתבר שהמשטח יודע לטעון מספר מצומצם מאוד של מכשירים ולכן החברה פיתחה "נרתיק הטענה ייחודי" שאותו יש להלביש על טלפונים סלולריים שלא נתמכים על ידי המשטח. לאחר מכן יש להניח את הטלפון בנקודה מסוימת על המשטח כדי שזה יטען את המכשיר. אלא שגיא לא מצא אותה. הוא התקשר לחברה והם הסבירו לו בדיוק היכן להניח את המכשיר כדי שהוא ייטען. אם כתב טכנולוגיה של הטוש לא מוצא את נקודת הג'י של המשטח, מה יגידו לקוחות הבאג?
מעבר לכך, הטקסט מדבר על משטח שמסוגל לטעון נגני מוזיקה, מחשבים ניידים וצעצועים דיגיטליים נוספים. בפועל, גם בקטע הוידאו באתר וגם מהתיאור בטקסט, אני מבין שהמשטח מסוגל לטעון – בשלב זה – רק טלפונים סלולריים (מסוגים מסויימים או באמצעות הנרתיק המיוחד) ושלושה דגמים של אייפוד. האם אלו הם "נגני המוזיקה" שעליהם בונה הטקסט את התיאוריה שלו? ואיך טוענים מחשבים ניידים?? משום מה זה לא הודגם ולא הוסבר ואני מתקשה לראות את המשטח בכלל טוען מחשבים ניידים.
כל זה מעלה את השאלה, מי בכלל צריך את המוצר? אמנם יש אנשים שמסתובבים עם שני טלפונים ניידים אבל מי צריך משטח שטוען שלושה, או ארבעה? (מה עוד שככל הידוע לי, המטען של האייפון והמטען של חלק מהאייפודים זהה לחלוטין כך שממילא אין צורך בכמה מטענים). התיאוריה של הטקסט היא שקהל היעד הם אנשי עסקים שנוסעים לחו"ל ולא רוצים לסחוב מספר מטענים אבל לי נראה לי שקהל היעד הוא דווקא משפחה ממוצעת בה יש שלושה-ארבעה טלפונים (להורים ולילדים). אלא שאז מדובר בפתרון שפותר בעיה שלא קיימת: לרוב המשפחות אין בעיה שכל מכשיר ייטען באמצעות מטען נפרד: אחד לאבא, השני לאמא, מטען נוסף בחדר של הילד וכן הלאה. אם כך, מי קהל היעד??
לבסוף, התכשיט הזה עולה 500 שקל. 500 שקל בשביל משטח שיטעין ארבעה טלפונים סלולריים שאין לי, שיאלץ אותי להשתמש בנרתיק הטענה מיוחד (ואם אני צריך שניים – אני צריך לקנות עוד נרתיק) שלא ברור כיצד הוא טוען מכשירים דיגיטליים נוספים – וזו אמורה להיות "המהפכה העולמית הבאה"?
מן הסתם לחברה יש פיתוחים נוספים בקנה, ויתכן שמדובר רק בדור ראשון ובכלל אין להוציא מכלל אפשרות שמכיוון שאני לא ראיתי, לא השתמשתי ולא בדקתי את המשטח, אני פשוט לא מבין את הקטע. מצד שני, האם יכול להיות שמדובר בהיסחפות עיתונאית שאין לה הצדקה למעט העובדה שמדובר בסיפור בלעדי שלעיתון יש עניין להבליטו?
להבנתי, השימוש העיקרי למוצר כזה יהיה דווקא במקומות ציבוריים.
מחזיקים אחד כזה במשרד; כל מי שבטעות שכח להטעין את הפלאפון, או שנגמרה לו הבטריה של הנייד, יכול להניח אותם שם.
זה כמובן דורש שזה יתמוך ברוב המכריע של הגאד'טים.
כן, אני ממש רואה אלפי משרדים רוכשים מטען שכזה עבור העובדים השכחניים שלהם.
המהפכניות כאן היא, לדעתי, לאו דווקא במוצר הזה ספציפי – אין ספק שכאן יש לנו פתרון שמחפש בעיה. אבל זו סנונית מאד חשובה, לטעמי, בהתנתקות האיטית-להחריד שלנו מעריצות הכבלים. כפי שציינת, הצעד המתבקש הרבה יותר כאן הוא טעינה של מחשבים ניידים. תאר לעצמך שולחן בחדר דיונים שטוען את המחשבים שמונחים עליו. או אפילו שולחן בבית קפה שטוען לי את המחשב (או אפילו את הטלפון) בזמן שאני יושב ועובד. ועוד לא הזכרנו את העובדה שעם התמזערות המחשבים, אנחנו לא ממש רואים התמזערות מקבילה של ספקי הכח והמטענים.
טוב, אז אולי מהפכה זו מילה חזקה כאן. אבל נוחות? בהחלט.
זה דווקא נשמע כמו מוצר חביב. לא צריך להיות בעל שני טלפונים אלא משפחה עם סלון קצת מבולגן ומטענים מפוזרים ברחבי הבית. אולי לא מדובר בגלגל החדש, אבל גם קצת סדר בבלאגן יכול להיות נחמד.
כשאנשים ישמעו כמה קרינה אלקטרומגנטית הדבר הזה פולט, אף אחד לא יקנה את זה.
חוץ מזה, הרעיון הזה לא חדש בכלל. יש המון מוצרים שנטענים מרחוק. לאמא שלי למשל יש מברשת שיניים חשמלית שנטענת בהשראה חשמלית (מניחים אותה על מעמד שבא עם המכשיר אבל אין חיבור חשמלי בינהם (מגעים חשמליים היו פוגעים באטימות למים))
הספין של המוצר הזה הוא אשליה שיהיה אפשר לשכנע כמה חברות אלקטרוניקה לישם את אותו רכיב קליטת אנרגיה בהרבה מכשירים ואז להשתמש באותו משטח לכולם. לגרום לאפילו שתי חברות להסכים על תקן מוסכם לדבר הזה ידרוש נס/ התערבות אלוהית.
אני לא מבין משהו.
אומרים שזה טוען בלי כבלים, אבל המשטח עצמו עדיין צריך להתחבר לחשמל, לא ?
אז הדבר היחיד שמרוויחים פה זה שאני לא צריך לתקוע את הכבל לתוך הסלולרי שלי
אני דווקא חושב שזה אחלה רעיון.
גם למקומות ציבוריים, גם למשרדים שבהם יש אנשים וגם לבית.
אם זוג הורים והילדים שלהם רוצים כולם לטעון את הטלפון בערב אז זה מקל
וגם לא צריך לחפש את המטען, ואז לחפש שקע פנוי…
ברור שזה עדיין עובד עם חלק קטן מהטלפונים כי דבר כזה דורש, בד"כ שיתוף פעולה עם יצרנים. מן הסתם המטרה של החברה המייצרת בכתבה לא היתה שיישר ילכו לקנות את המשטחים האלה בחנויות, אלא לרתום חברות יצרנים לרעיון.
הבעיה של יצירת סטאנדרט אמנם משותפת למודו ולפאוורמט אבל… ההשוואה עם מודו לא ממש נכונה לטעמי. לדבר הזה יש סיכוי להצליח. קלוש אמנם, אבל קיים.
לגבי מודו אני פחות אופטימי. נו טוב, אולי אני טועה.
http://ira.abramov.org/blog/2008/09/15/why-modu/#comment-13861
מהפכני בתחת שלי. זו התוצאה הראשונה בגוגל.
כנראה שאני לא יכול לעבוד בטוש. אני יודע לעשות מחקר.
אנקדוטה אודות הכתבה, תבדוק בטבלת המכשירים שמפורסמת תחת מוטורולה…
באיקאה מוכרים מפצל ל4 ב 9 שקלים – בלי נרתיקים ובלי עמעייעת
שכחתי לציין שהמפצל מאיקאה תומך, שימו לב, גם במוטורולה!
נשבע שאם הארץ מציע לי 10 שקל הנחה במנוי בשביל לא לקבל את הדה מרקר אני הולך על זה. צהובון מחורבן.
זה הזכיר לי את זה
זה יפה שמכנים משהו המודו הבא, כאשר המודו הנוכחי, איך לומר, לא מכר חתיכה אחת עדיין.
כך או אחרת, צר לי להיות שזה שמשבית לכולם פה את השמחה והורס ליובל את התיאוריה:
לא. אבל רק כי הסיפור לא ממש בלעדי. חוץ מזה שהמכשיר הוצג ב-CES ונכתב עליו על ידי כלי תקשורת רבים שסיקרו את התערוכה (תריצו Powermat בגוגלחדשות), עומרי לוי כתב עליו בידיעות אחרונות וב-ynet לפני חודש וחצי:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3634699,00.html
ב CES האחרון פאלם הציגו את ה Palm pre שהוא באמת, להבדיל, מוצר המהפכני. המטען שלו- אלחוטי, פשוט מניחים עליו את הפאלם (שוב, תשכחו כל מה שידעתם על פאלם) והוא נטען להנאתו
http://www.palminfocenter.com/news/9684/palm-touchstone-hands-on-impressions/
צר לי להיות משבית שמחות ל-ynet ולאהוד, אבל גם הוא לא מדייק. אבל הסיפור של עומרי לוי פורסם בתקשורת הישראלית (איך נאמר בעדינות) במרחק שנות אור אחרי אחרים
http://it.themarker.com/tmit/article/4296
גיל: אני מסכים שהפרי הוא מוצר מהפכני (והמוצר הראשון שיש לו פוטנציאל לאיים על אפל בתכום הזה, לדעתי) – אבל לא (רק) בגלל שהוא משתמש בהשראה מגנטית למטען שלו.
כשאמרתי שלפאוורמט יש סיכוי – לזה אני מתכוון – חברות אלקטרוניקה כן ירצו את הטכנולוגיה שהם פיתחו, וכן יקנו מהם רכיבים (ומהמתחרים שלהם, התכום הזה מתחמם). זה בניגוד למודו, לדעתי. אין לי מושג מה המוטיבציה לטכנולוגיה של מודו משום זוית: לא הצרכנים, לא היצרנים ולא המפעילים.
ארבעה חודשים הם אכן "שנות אור". ובמקומות אחרים הוא פורסם גם ב-2007 כך שזה בכלל לא ניתן לספירה לפי קנה המידה הזה:
http://www.pwrmat.com/docs/tech_il.pdf